תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
נוית בראל

בצורת

למה אני מצביעה דעם

גליון 22, יוני 2007

תרבות

לכתוב על האנשים הבלתי נראים

על האנתולוגיה "אדומה" לשירה מעמדית

מאת נוית בראל
מילות מפתח: שירה, פועלים

באחד במאי, חג הפועלים, בְּכיכר בתל-אביב, במהלך הפגנה למען זכויות פועלים, הושק ספר שירים מיוחד במינו: "אדומה". הספר כולל יותר ממאה שירים, מאת משוררים מסוגים שונים (מבוגרים וצעירים, ערבים ויהודים, מוכרים ומוכרים פחות), שכולם מפנים את המבט כלפי אותה מציאות ישראלית קשה, זו שבתוכה מנוצלים פועלים, וזכויותיהם (להתאגד, לשבות, להרוויח שכר הוגן, בתנאים ראויים, להבטיח את מקור תעסוקתם) נרמסות ונשכחות.

עורכי האנתולוגיה מצהירים שפעולת איסוף השירים וקיבוצם בספר היא ההוכחה, שמשוררים אינם שותקים, אינם בורחים בכתיבתם אל נושאים אסתטיים מופשטים, אינם כותבים מתוך הוויה בטוחה, מנותקת ורגועה, אלא מביעים בכתיבתם את צעקת הפועלים העשוקים, האנשים שנשכחו, שהפכו לבלתי נראים.

כתיבת שירה נתפסת בדרך-כלל כפעולה מרוחקת, של מי שעסוק בעצמו ומביע מתוך דמיונו. משוררים נתפסים כאנשים מורמים מעם, בורגנים, שאינם מעסיקים עצמם במצוקות שמחוץ ל"אני". השירים ב"אדומה" מלמדים אחרת. הם כתובים מתוך התבוננות החוצה, אל קשיים ועוולות שבחוץ, אל פועלי הבניין ופועלות הנקיון, העובדים הזרים והזמניים, עובדי חברות כח האדם, האנשים שממלאים את האוטובוסים ומכוניות ההסעה, שאינם מתפנים לדמיון ולחלום, אלה שנסוגים, בעל כרחם, מהחלום, כמו שכותב תורכי עמאר: "הוא חוזר הביתה/ בלי ביצים./ סיגריה אחרונה/ בלי פילטר/ מקשה עליו לנשום/ לוקח כדור/ נגד חלומות/ והולך לישון.".

זוהי שירה שמלווה את אלה ש"יוצאים אל הלחם", ככתוב בשיר של נידאא' חורי, שמדמה את הפועלים לנמלים זוחלות, שהארץ מלמדת אותם "את סוד הזחילה", לחיות במעין תוואי קבוע מראש, בזהות אחידה, שאי אפשר להיבדל בתוכה. מתוך ריאקציה לתחושה, שהזהות של פועלים כאלה נמחקת ומיטשטשת, ישנם משוררים שמתווים את יצירת הזהות שלהם דווקא על בסיס הקושי. משוררים כאלה מרגישים חובה להבהיר לעצמם ולעולם שהם נושאים תמיד את הניצול בתוכם, כמו המשורר משה אוחיון, שמצהיר על עצמו כמי שחייב תמיד לכתוב מתוך מכונות המפעל שאותן הפעילו הוריו: "אני בן לשני ילדים ממפעל הטקסטיל/ יצאתי מבין המכונות, צבוע כצבע החול/ מובל לארגז ירקות/ לשיר את השירים.".

משוררים אחרים מתייחסים לאופן שבו הקפיטליזם הופך את האדם ליצור של השיטה לעשיית רווחים, כמו בשירה של יודית שחר, שהוא מונולוג של "מענה אנושי", עובדת טלמרקטינג שלמדה להגיד את כל משפטי הנימוס הנכונים :"כן, במה אוכל לעזור,/ מצטערת גברת אני יודעת שהמתנת הרבה בתור", אבל היא רק קול, לא ממש יצור אנושי מורכב בעל רצון חופשי, שיכול לבחור מה להגיד ומתי, אלא כזה שאנוס למכור "חבילת שקרים" (במקום: "חבילת מבצעים"), שהוא חלק ממערך גדול של קולות בטלפון: "עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע/ אנחנו כאן, אמה לאמה מתחת לאדמה/ מצאת החמה עד לצאת הנשמה".

בדומה, השיר "מדינת רווחה" מאת רמי סערי מגלה קשרים של דמיון בין מדיניות הכלכלה של ימינו לבין אופן הקיום של החיות והצמחים כפי שהוא צופה בהם בערוץ הטבע בטלוויזיה. בשני העולמות נמר שמטיל אימה על כולם, אבל איש אינו רואה אותו ואיש אינו יכול להאבק בו, ואיילה שיש לה זכות להיטרף על-ידי הנמר, ויכולה לסמוך רק על הרגליים המהירות שלה; בשני העולמות צרעה שתחסל את כל הכוורת כדי להגיע לדבש, שני העולמות פראיים ופרועים באותה המידה. השיר מסתיים בהכללה אירונית לגבי עקרונות הרווח וההפסד, שאינם לוקחים בחשבון את מי שהרווח נעשה על-חשבונו: "למדינה יש רווח ורווחה/ גם אם לבך שבור/ והברך שלך כואבת".

יציאתה לאור של "אדומה" מסמנת אקט של אחדות והנכחה. היא מגלה סולידריות שקיימת בין פועלים מכל המגזרים בישראל, שנתונים כולם לאותה מציאות מנצלת ומנשלת, ומנכיחה קולות שאולי יש מי שחשבו שאינם נשמעים, ואינם קיימים: הקולות של האנשים "הבלתי נראים", וקולותיהם של מי שרואים אותם, למרות הכל, ואת היופי, הכמיהה והתקווה שקיימים בכל מקום שבו חיים בני אדם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה