תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 18, פברואר 2006

פוליטי

מוחמד אבו-טיר יסתדר בלי ישראל

בחירות ברשות, ראיון עם בכיר בחמאס 15/2/2006:

מאת אסף אדיב, רוני בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

מוחמד אבו-טיר, 51, בילה 25 שנים מצטברות בכלא, ממנו השתחרר רק לא מכבר. ללא ספק, הוא היה אדם שעיתותיו בידיו. כשפגשנו אותו ביום חורפי קר בביתו שבכפר צור באהר, על גבול אום טובא, השעה היתה 15:00, אבל אבו טיר עדיין לא אכל ארוחת בוקר. מראיון לראיון, מפגישה לפגישה. מספר שתיים בבחירות הארציות בחמאס, מיועד למלא את תיק האסירים בממשלה החדשה, הוא אינו מוקף בפמליה של עוזרים. ביתו ריק קמעה לאחר פשיטה של משטרה וצבא זמן קצר לפני הבחירות למועצה המחוקקת בינואר. לקחו את כל המסמכים והמחשב.

"הצטרפתי אל שורות ההתנגדות בשנות השבעים בתיכון. הייתי חבר בפתח. יצאתי לירדן וסוריה ולבנון. למדתי, במשך שנתיים, באוניברסיטת ביירות שפה ערבית. נאסרתי בשנת 74, כאן בבית הזה, למשך 11 שנים. השתחררתי שנה לפני המועד במסגרת חילופי השבויים ב-1985. אלה היו השנים היפות של השמאל והמרכסיזם בכלא, אבל אני הייתי דתי מטבעי. פגשתי בכלא אשקלון את השיח' אחמד יאסין, הייתי שותף לגיבוש קבוצת "האחים המוסלמים", והפסקתי כמובן את חברותי בפתח בעודי בכלא. לאחר שהשתחררתי, ופרצה האינתיפאדה הראשונה נכלאתי ב-1989 לשנה. בתקופת מלחמת המפרץ נעצרתי לשישה חודשים מנהליים. וכעבור שנה נאסרתי למשך שנתיים בשם תנועת ההתנגדות האיסלאמית חמאס, וב-1998 נאסרתי לשבע שנים נוספות".

לפני הבחירות אסמאעיל הניה אמר שחמאס כלל איננה מעוניינת לתפוס את מקומה של פתח, אלא היא רוצה להיות שותפה ברשות. האם יכול להיות שההצלחה הגדולה בבחירות הפתיעה אתכם?

לא הופתענו מכך שגברנו על הפתח. בכך היינו בטוחים. חשבנו שנזכה בכ-65 מקומות ולא שערנו שנגיע ל-74, בכך אולי ניתן לומר שהיתה הפתעה.

עורכי הסקרים ומומחים אחרים שניתחו את אופי הנצחון שלכם טוענים שיותר משהיה כאן ניצחון לחמאס, היתה כאן תבוסה לפתח. כלומר, שהפיצול בשורות הפתח, התמודדותם של מועמדים רבים באזור בחירה הביא לאובדן קולות בשורות הפתח.

קודם כל כדאי לציין שהסקרים אינם מדוייקים. למשל עקבתי אחר הממצאים של ד"ר נאדר סעיד מאוניברסיטת ביר-זית. הוא דיבר על ניצחון חד משמעי לפתח. הוא נתן לחמאס 53 מקומות, ולפתח 62-63. לגבי הפיצול ברשימות האזוריות, אני יכול לאשר שבאיזור ירושלים הם הריצו 35 מועמדים שונים, ובכך איבדו קולות. אבל אפילו אם ניקח את המועמד הבכיר שלהם, חאתם עבד אל-קאדר ההפרש בינו לבינינו היה של כ-2600 קולות.
אנחנו אמרנו לכולם שהם יופתעו מן התוצאות. אבל לא משום שהסתמכנו על כישלון פתח, אלא על קריאה מדוייקת של המציאות. בירושלים אני יכול לומר לכם שכל תקציב הבחירות שלנו היה 180 אלף שקל. לעומתנו תנועת הפתח הוציאה מיליוני שקלים. הנקודה היא שלנו היו הרבה מאוד מתנדבים. זה היה מאמץ אנושי של כל הפעילים. אפילו נוצרים מרמאללה ובית סחור בחרו בנו, בפרוגרמה שלנו.
כמובן שאיני יכול להכחיש שהפתח הפך בשנים האחרונות לארגון חלש ורווי בשחיתות. אני אומר בוודאות שאילו העם הפלסטיני היה מקבל בפועל אפילו רק רבע מהכספים שהוזרמו לרשות, הוא היה עשיר, ואולי גם מצבה הפוליטי של הפתח היה נראה אחרת. אתן לך דוגמא, לפני אוסלו הייתה ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש 3500 דולר, היום היא לא מגיעה ל-700 דולר.

בפתח יש המון כעס כלפיכם. אומרים שאתם הכשלתם את הסכם אוסלו כשביצעתם את הפיגועים ב-96, ובגללכם עלה נתניהו לשלטון. אומרים שיש פיתוי בפתח לעשות לכם מה שעשיתם להם. מה היית עונה להם?

זה נכון שאנחנו התנגדנו להסכם אוסלו כי לא ראינו בהסכם תוכנית שיכולה להועיל לעם הפלסטיני. אבל לא היה כאן ניסיון מצדנו לפתוח במלחמת אחים, משום שהדם הפלסטיני הוא בעינינו קדוש. מצד שני גם אינני חושב שהיינו מכשול בפני ישום אוסלו. עובדה היא שההסכם מיצה את עצמו בפסגת קמפ דיויד. למעשה, ב-96 לא היינו מאורגנים צבאית. הרשות עצרה את חברינו והתקשינו לפעול. עבודתנו הצבאית התחילה להתגבש לאחר האינתיפאדה השניה, אבל אז פעלו בשטח גם גדודי חללי אל-אקצא המקורבים לפתח. לגבי היחסים בינינו עכשיו, לאחר הניצחון שלנו, הרי כוחות הביטחון יהיו בידי אבו מאזן. אם אנשי הפתח ירצו לפעול באופן עצמאי נגדנו, הם פשוט יכשילו את אבו מאזן, ובכך יפגעו בעצמם.

בשנת 1996 אתם סרבתם להיות שותפים לבחירות למועצה המחוקקת. כעבור עשר שנים שיניתם את עמדתכם. איך אתה מסביר את השינוי?

אנחנו לא טענו שהבחירות [ב-96] הן מותרות או אסורות. פשוט החרמנו אותן, כי הן היו תחת הגג של אוסלו וההסכם בכללותו הכתיב אווירה מאוד שלילית כלפי חמאס. כזכור נאספו אז נציגי כל המעצמות בשארם אל-שייח' והכריזו מלחמה על חמאס. מה שקרה מאז הוא שהתנאים השתנו. קודם כל פרצה האינתיפאדה אחרי שהמשא ומתן נכשל. ישראל ביטלה למעשה את הסכמי אוסלו כשפלשה לכל השטחים הפלסטיניים, וחיסלה את חלוקת האזורים לאי. בי. וסי. כל האזורים חזרו להיות תחת השלטון הישראלי. אפילו הראיס ערפאת היה במצור של הישראלים. כשאבו-עמאר מת והחליף אותו אבו מאזן הוא התקשר אלינו ואמר לנו שהוא רוצה לסדר את ה"בית הפלסטיני". הוא גם התחייב על שמירת 'ההתנגדות' כדרך לגיטימית. ואתם הרי יודעים שבמו"מ לבדו ישראל לא מוכנה לוותר על כלום. אני מתכוון שללא ההתנגדות הם לא היו יוצאים מעזה. כדי לסכם את דברי אני יכול לקבוע שהבחירות ב-96 היו חלק בלתי נפרד מהסכם אוסלו, והפעם ההחלטה על בחירות נבעה ישירות מההסכם בינינו לבין אבו מאזן במסגרת הבנות קהיר, ללא קשר להסכם אוסלו.

יש שאומרים שחמאס התמתנה, ושהסיבה הראשית לכך היא ההתנקשות בשורה הראשונה של הנהגתה.

אנחנו מתונים. תאמינו לי, אנחנו לא נגד היהודים, ולא נגד היהדות כדת. יכול להיות שראיתם ראיון איתי בערוץ השני, שאלו אותי לגבי הפיגועים, האם אני אוהב לראות דם והרג. עניתי: לעולם לא. אינני אוהב לראות דם, וזו האמת.
אנחנו רוצים שלום ואוהבים אותו כי אלוהים רוצה בו. ואתם הרי חוויתם גירוש וטבח באירופה ע"י הנאצים. מי יכול להסכים לכך, זה לא מקובל אצלנו. האם תור הזהב של היהודים לא היה בצל השלטון האיסלאמי באנדלוס. וזה מה שאני אומר, אנחנו לא נגד היהודים אנחנו נגד הכיבוש.

מהי האג'נדה שהצעתם בבחירות?

הייתה לנו כותרת ברורה: שינוי ורפורמה. אנו רוצים לשנות את המציאות הכואבת שבה נמצא העם הפלסטיני, ולתקן את השחיתות שפשתה בחברה. סדר העדיפויות שלנו הוא קודם כל לסדר את הבית הפלסטיני. להקים מבנה חדש לארגון השחרור הפלסטיני ולמועצה הלאומית הפלסטינית. אנו רוצים לפעול בענייני חינוך ובריאות ולשפר את המצב הסוציאלי. אנחנו רוצים לטפח את מערכת המשפט, ולדאוג לעצמאותה כחלק מהמלחמה בשחיתות. לפעול למיגור האבטלה, והעוני.

לא שמענו בדבריך התייחסות לנושאים הקשורים למשא ומתן עם ישראל.

לא הבנתי את השאלה.

אתם כעת המנהיגים, הרשות בידיכם, אתה ענית לשאלותינו בנושא האג'נדה אבל שמנו לב שהתייחסת רק לנושאים פנים פלסטיניים. השאלה שלנו היא איך תתנהלו מול ישראל ואמריקה? איך תתמודדו עם הדרישה להכרה בישראל כתנאי לכל צעד?

הבעיה אינה שאלת הכרה. מאז 74 דובר על הכרה בישראל. במקביל ערפאת גינה את הטרור והאלימות, ואני שואל, מה נתנה ישראל לפלסטינים בתמורה? ישראל איננה רצינית. אני שומע ואתם שומעים את כל המנהיגים הישראלים אומרים שירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי. זה אומר שלא תהיה נסיגה מירושלים של 67. מבחינתנו זה אומר שכל מה שהם רוצים זה להרוג עוד זמן. הרי אם תהיה נסיגה ישראלית מירושלים מהגדה ומעזה, ואם תקום מדינה פלסטינית עצמאית, כל הקבוצות המזויינות על נשקן יצטרפו לצבא לאומי. זה יהיה דומה למה שעשה בן גוריון כשקיבץ את כל הפלגים.

אתם מחר בבוקר בשלטון. ישראל חייבת להעביר לכם כספים והיא מסרבת. מה תעשו? יש את שאלת של הפועלים שעובדים בישראל, האם חמאס רוצה שהפועלים ימשיכו לעבוד בישראל? מה בנוגע לתרומות מאירופה וארה"ב, הרי זה דורש סוג של תיאום.

בנושא הכספים, המדינות התורמות אמרו שימנעו מאיתנו את הכספים, אבל אנחנו לא עם שאפשר להשפיל אותו. לא נקבץ נדבות ולא נבקש מהן שיצילו אותנו. שנית אלה זכויות המגיעות לנו, ואני אומר שזאת בושה שאותם כספים היו הולכים [בתקופת השלטון הקודם] למושחתים ללא כל שאלה. אני שואל, מדוע לא תתנו אותם לאנשים אמינים. אנשים שידיהם נקיות וכיסיהם טהורים. ואני רוצה להדגיש משהו חשוב. איננו צריכים את הכסף הזה למטרות צבאיות. כשאנחנו אומרים שהכסף הזה הולך לבריאות אז זה לבריאות, כשאנחנו אומרים לרווחה אז זה לרווחה, למערכת המשפט אז לבניית מערכת המשפט, אנחנו לא מנצלים את הכסף למטרות אישיות ואנחנו לא קונים איתו נשק. לשם כך יש שוק שחור ואלו שרוצים קונים בו. אם יפסיקו לנו את הכסף, יש דרכים אחרות להשיג אותו. יש לנו את העולם הערבי והאיסלאמי, מדינות המפרץ ואחרות. אמש בסודאן, הנשים הסודאניות תרמו את הזהב שלהן לח'אלד משעל שביקר במדינה. אנחנו לא צריכים את הכסף של המדינות התורמות אפילו אם זו זכותנו לקבלו.

אולי היה לכם יותר קל אם פתח הייתה מתעסקת בכל עניין המו"מ עם ישראל, ואתם הייתם מתעסקים בענייני הפנים?

מחייך מה לעשות, לקחנו הכל.

בדיוק, אז מה תעשו?

נגבש ממשלה.. אחרי זה לכל דבר יהיה פתרון. נמצא את הדרך.

אתה אופטימי?

מאוד, למרות שאני יודע שיש כנגדנו מזימות מצד ישראל וארה"ב.

אתה מתכוון למאמר שיצא בניו יורק טיימס על תוכנית ישראלית-אמריקאית לעשות דה-סטביליזציה של ממשלתכם, כדי שתהיינה בחירות חדשות.

כן קראתי, וזה לא יפתיע אותי אם הן תכשלנה, מכיוון שהן כל הזמן מפסידות בזמן שאנחנו מרוויחים. כאשר הרחוב יראה מה שעושים לנו, אהבתו אלינו תגדל.
אנחנו הקמנו מדינה ללא מדינה, יש לנו מוסדות ובתי ספר, רשת של רווחה ואוניברסיטאות ובתי חולים. מה שאנחנו בנינו, הרשות לא בנתה. במסירות שיש לנו וכוח הרצון, אנחנו סומכים שגם הכסף יגיע. אני בעצמי לא מתבייש לקחת מטאטא ולנקות את הרחוב, גם אם אהפוך להיות ראש הרשות. גדולתו של האדם נמדדת מתוכו, זוהי המשוואה הנכונה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה