תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 18, פברואר 2006

פוליטי

אם אתה פועל אתה דע"ם

בניית מפלגת פועלים

המושג "מפלגת פועלים" החל לקרום עור וגידים ב-11 בפברואר, כאשר 300 פועלים ובני נוער התכנסו בתיאטרון אל-מידאן בחיפה לפתיחת מסע הבחירות של מפלגת דע"ם. הכינוס לא היה רק יריית פתיחה של קמפיין בחירות מסוג חדש, אלא גם סיכום תהליך ארוך, שכלל עבודה אינטנסיבית בשני מישורים עיקריים: במישור היומיומי, הקמת איגוד מקצועי שיענה על הצורך של כל פועל במקום עבודה מאורגן; במישור הכללי, בניית מפלגת פועלים, שתענה על הצורך של כלל העובדים ליצוג פוליטי.

הציבור שנכח באולם היה ציבור מאורגן במסגרת עמותת מען. בשנים האחרונות הוא למד להכיר מקרוב את היתרונות של עבודה מוגנת על ידי איגוד מקצועי. בכינוס בחיפה התגבש המסר הכללי: לפועלים יש צורך במפלגה משלהם. מה שהועלה לראשונה בקמפיין הבחירות של דע"ם בשנת 2003, הפך היום להכרח היסטורי המוכתב ע"י המציאות הפוליטית והכלכלית בה אנו חיים.

מהי אותה מציאות? בראשית שנות התשעים עברו המשק והחברה בישראל שינויים מבניים, כתוצאה מהמעבר לכלכלה מופרטת במתכונת הניאו-ליברלית. נטישת כלכלת הרווחה שהבטיחה מקומות עבודה יציבים ורשת ביטחון סוציאלי, פגעה בחומרה רבה ביותר באוכלוסיה הערבית, שעיקר תעסוקתה היה על ענפי החקלאות, הבניין והטקסטיל.

במשך חמש עשרה השנים האחרונות, היינו עדים להיווצרות קיטוב מעמדי גם בתוך החברה הערבית. מצד אחד, מעמד ביניים מבוסס, המורכב מבעלי מקצועות חופשיים, עצמאיים, קבלנים קטנים, בעלי חברות כוח אדם, אנשי חינוך ועוד, שהצליחו להינות מפירות הכלכלה הצומחת. לעומתם, מעמד הפועלים הערבי נזרק לשוליים אל האבטלה, הניצול והעוני, לאחר שאיבד כל הגנה איגוד מקצועית.

המפלגות הערביות שואבות את כוחן בעיקר ממעמדות הביניים. משום כך, המסר העיקרי שלהן מתמקד באג'נדה לאומית כללית, ובאפליה ממנה סובל כלל הציבור. אך הוא מרוחק מרחק רב מהנושאים שנוגעים לאוכלוסיה הנפגעת בצורה הקשה ביותר מהשינויים המבניים בכלכלה הישראלית.

זהו מקור הפער העצום בין המפלגות הערביות לבין הציבור הרחב, המורכב ברובו מעובדי כפיים. רוב הציבור הערבי רואה בסיסמאות הלאומיות המושמעות על ידי נציגי מעמד הביניים החדש, מס שפתיים. לא רק משום שהן חפות מכל תוכנית פוליטית שתאפשר את הגשמתן, אלא משום שהן מושמעות על ידי מי שהפנו את גבם למצוקותיו של האדם הפשוט. ההיתלות בהצהרות ריקות מתוכן היא גם אחת הסיבות לנוכחות הפרלמנטרית החיוורת שהפגינו הח"כים הערבים, שהפכו עצמם לבלתי רלוונטיים וחסרי השפעה ציבורית.

ציבור הפועלים מתרחק מהסיסמאות הלאומיות, לא רק בגלל חוסר האמון שלו במפלגות שמעלות אותן. המצב הפוליטי הכללי הפך את מימוש התוכנית הלאומית, ובמרכזה את סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, לבלתי אפשרי. ההגמוניה האמריקאית באזור, והתמיכה החד צדדית לה זוכה ישראל, הם הסיבה לכך שהשאיפה לשלום נתפשת כבלתי ניתנת להשגה בתנאים הנוכחיים. את מרכז ההתעניינות של ציבור הפועלים תופסות שאלות קיומיות מידיות של לחם ועבודה.

זוהי אינה תופעה יחודית לחברה הערבית בישראל. ההצבעה המאסיבית לחמאס בבחירות האחרונות, היא עדות לאותה מגמה שקיימת בקרב תושבי השטחים הכבושים. כמו המפלגות הערביות בישראל גם מפלגת השלטון, הפת"ח, התהדרה בסיסמאות לאומיות ככיסוי לאינטרסים הצרים של הקבוצה השלטת. מעמד הפועלים הפלסטיני לא הצביע למען הפרוגרמה הקיצונית של חמאס, אלא למען שיפור מידי בתנאי החיים הקשים. ההתרחקות מהזרם הלאומי אינה נובעת מהשלמה עם הכיבוש, אלא מתוך תחושה אינסטינקטיבית של מאזן הכוחות הפוליטי העכשווי.

איפה הפועל היהודי

הקריאה להקמת מפלגת פועלים, אינה מכוונת בלעדית לפועל הערבי. מרבית עובדי הכפיים היהודים, בין אם פועלי קבלן, ובין אם עובדי חברות כוח אדם, אינם מאורגנים בהסתדרות. הם, כמו עמיתיהם הערבים, סובלים מניכור מצד כל המפלגות, החל בליכוד וגמור במרצ. הניכור הזה בין האדם העובד והמערכת הפוליטית הציונית, יוצר את התנאים להקמת מפלגת פועלים גם בקרב הציבור היהודי. למרות זאת, לא נעשה שום נסיון רציני בכוון זה, וכנראה שגם לא יעשה בעתיד הנראה לעין. חשוב לציין, שהפער החברתי אינו המצאה ישראלית יחודית, גם אם ישראל זכתה בו להישגים מרשימים. במערב ובמיוחד בארה"ב, יוצר הקפיטליזם הבלתי מרוסן פערים דמיוניים. למרות התופעה הרווחת בארה"ב, של פועלים עניים חסרי יצוג איגוד מקצועי, אין כל ניסיון רציני להקים מפלגת פועלים שתתחרה במפלגות המייצגות את בעלי ההון הגדולים - הדמוקרטית והרפובליקאית.

הפועל היהודי רואה בישראל את מדינתו. במפלגות הקיימות ובתקשורת הוא רואה אמצעי להעביר את מסריו ולהשפיע על חלוקת העוגה. אם נקח בחשבון שחלק גדול מהעניים היהודים הם חרדים, יוצאי מדינות ערב, או עולים מחבר המדינות, נראה שהממסד הקיים עדיין מהווה עבורם מסגרת, גם אם מדלדלת, לביטוי מאוויהם.

אולם, כאשר מדובר על ציבור הפועלים הערבי התמונה מתהפכת: המדינה אינה שלו, אין לו מפלגות קרובות לשלטון, ואמצעי התקשורת הערביים חסרי כל השפעה. החלל הפוליטי הקיים בחברה הערבית הופך את מפלגת הפועלים לתוכנית ברת הגשמה.

אין זה מקרה שהציבור הערבי היווה במשך שלושים השנים האחרונות את חוד החנית של מחנה השלום והשמאל. חד"ש, על חבריה הערבים, היתה הציר סביבו התגבש אותו מחנה. הכוח האלקטורלי של חד"ש ושל השמאל הישראלי בכלל, נשען על הרחוב הערבי. גם מפלגת העבודה נשענה על התמיכה של הציבור הערבי כדי להשיג רוב פרלמנטרי. עובדה היא, שמאז ארועי אוקטובר 2000 והקרע שהם יצרו בין הציבור הערבי למפלגת העבודה, איבדה האחרונה את מעמדה כמפלגת שלטון. לקח זה לא פסח גם על מרצ, ששילמה מחיר יקר על קריאתו של יוסי שריד, יו"ר מרצ דאז, לפלסטינים: "שיחפשו אותי", שבעקבותיה מצא עצמו מחוץ לפוליטיקה עם מפלגה מצטמקת.

יתכן שהפועל היהודי עדיין אינו רואה במפלגת פועלים יעד המתאים לו. אולם, דווקא השיח הישראלי העכשווי מכיר ברלוונטיות שלה. בעיית העוני איננה בעייה סקטוריאלית או לאומית. זוהי בעיה החוצה יבשות וגבולות, שאינה מכירה בקו המפריד בין יהודים לערבים. חברות הקבלן, לשכות התעסוקה, ותוכנית ויסקונסין, אינן מפלות בין פועל לפועל – כולם נופלים קורבן לאותה שיטה.

רשימת דע"ם לכנסת כוללת מספר רב של פועלים, פועלות ונוער ערבי. המצע של דע"ם לבחירות אלה קורא להעסקה הוגנת של נשים ונוער, ויוצא נגד ההפרטה, נגד יבוא פועלים זרים ונגד קיצוץ בתקציבי רווחה. זו איננה פרוגרמה לאומית, אלא תוכנית שיכולה להיות אטרקטיבית לכל פועל ללא הבדל גזע, דת לאום או מין.

בעלי ההון התאחדו ביניהם, הפקיעו את המדינה היהודית לטובתם, והחליפו את הערכים הלאומיים הציוניים בערכים כלכליים קוסמופוליטים. בשבילם השקעה מחוץ לגבולות המדינה מבורכת ועדיפה על השקעה בישראל אם היא מעצימה את הונם. הפרדוקס הוא שאותה אחדות אינה קיימת בקרב הפועלים. העוני, הניצול והיעדר הגנה איגוד מקצועית משותפים לפועל היהודי ולפועל הערבי. מדוע אם כן הם אינם מתאחדים? נראה כי היתוש "הלאומי" ממשיך לזמזם בתודעתם, גם לאחר שמצץ כמעט את כל דמם. הרגש הלאומי מכיל לא רק אתוס ויחוד תרבותי, אלא גם פער מטריאלי בין מי שמרגיש מוגן על ידי המדינה, עם צבא חזק והעדפה בחוקים; ובין מי שמרגיש מופקר, חשוף ומופלה על ידי המדינה בכל תחומי החיים.

הפועל הערבי מזדהה עם המדוכאים בעולם כולו וחש את סבלם. הוא מתעב את ארה"ב ומדיניותה האימפריאליסטית; הוא דוחה את הציונות ורואה בכיבוש את המקור לסיכסוך המתמשך בין העמים. לא כך הפועל היהודי. הלה מעדיף לתמוך בחזק, גם אם הדבר נוגד את האינטרסים שלו. לכן, שכבת העובדים העניים והמובטלים היהודים עדיין אינה מהווה אתגר אמיתי לממסד הקפיטליסטי השולט.

זו הסיבה, שכל איש שמאל חייב לראות בנסיון היחודי של מעמד הפועלים הערבי לבנות את מפלגתו, לא על בסיס לאומי אלא מעמדי, פריצת דרך לקראת בנייתו מחדש של מחנה השלום. מפלגת פועלים היא אינטרנציונליסטית במהותה. היא איננה תוחמת את עצמה במחנה לאומי, אלא מושיטה יד לכל פעיל חברתי, לכל אדם שנאבק נגד הכיבוש; כל פועל אשר מעמיד את האינטרס המעמדי לפני האינטרס הלאומי, הוא בן ברית שלה במאבק לשנוי חברתי.

על הפועל היהודי לעבור כברת דרך ארוכה כדי להגיע לתודעה אינטרנציונליסטית שתאפשר לו לראות בפועל הערבי בן ברית. מדינת ישראל של היום מתנכרת לזכויות העם הפלסטיני וגם לזכויות הבסיסיות של כלל אזרחיה העניים, וכך צועדת בביטחה לקראת התפרקות חברתית. כל מי שרוצה לבנות עתיד אחר על בסיס סיום הכיבוש, שוויון לכל, ומיגור שלטון ההון – ימצא אצלנו יד מושטת. "end"

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה