תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 18, פברואר 2006

פוליטי

גימיק קצר ימים

בחירות 2006 , האג'נדה החברתית של פרץ:

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: אבטלה, כלכלה, פועלים

ניצחונו המפתיע של עמיר פרץ בפריימריס של מפלגת העבודה, שנערכו בנובמבר 2005, טלטל את המערכת הפוליטית. מפלגת העבודה, שהוספדה על ידי כל, הפכה עם זכייתו של פרץ למקור משיכה לאנשי אקדמיה ותקשורת, או כפי שכינה זאת אחד הפרשנים, "מבית זקנים לדיסקוטק".

מיד עם היבחרו הודיע פרץ על פרישת מפלגת העבודה מממשלת האחדות, דבר שהוביל להקדמת מועד הבחירות. התנופה בה השתלט פרץ על מפלגת העבודה, וסדר היום החברתי אותו הכתיב, הקפיצו את מספר המנדטים הצפויים של מפלגת העבודה ל-28. כסא ראש הממשלה נראה קרוב מתמיד.

שלושה חדשים לאחר מכן, חזרה מפלגת העבודה והצטמקה למימדיה הטבעיים. על פי כל הסקרים תזכה העבודה בראשות פרץ בלא יותר מ-20 מנדטים, פחות ממספר המנדטים הנוכחי של העבודה (19) ועם אחד(3), ביחד.

ברור שהעבודה בראשות פרץ שונה מזו שהייתה תחת פרס או ברק. ואולם, פרץ אינו מצליח לשכנע שהוא מביא בשורה חדשה. האג'נדה החברתית של מי ששימש במשך עשור כמזכ"ל הסתדרות, ומתיימר ליצג את העובדים בישראל, אינה מתרוממת. אמינותו כמנהיג מעוררת מחלוקת, במיוחד על רקע עזיבתו של אהוד ברק ו"עריקתם" של מנהיגים מרכזיים כמו שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק לקדימה.

כישלון פרס

עלייתו של פרץ אינה מסמנת מהפך אמיתי. בחינה מעמיקה של נסיבות ניצחונו בפריימריס תגלה שיותר משהוא ניצחון של פרץ, הוא כשלון של שמעון פרס. שני גורמים מרכזיים סייעו לפרץ לגרוף 1400 קולות יותר מיריבו, שמעון פרס. הראשון - לרשותו של פרץ עמדו ביום הבחירות "חיילים" רבים, החייבים לו אמונים כראש ההסתדרות. היתרון השני - אחוז הצבעה נמוך של חברי מפלגה. מתוך 100,000 חברים רשומים הצביעו רק 62,204. מתוכם הצביעו עבור פרץ 42%, שהם 27,000 מתפקדים, ואילו עבור פרס, 25,600, שהם 40% מהמצביעים. אחוז ההצבעה הנמוך ביטא דווקא את הדכדוך במפלגת העבודה, ולא איזה רנסנס סוציאל-דמוקרטי חדש.
עם הישגיו של פרס ניתן למנות את השותפות בינו לבין אריאל שרון. זו חידדה את המחלוקות בליכוד, והביאה לפרישתם של אנשי קדימה. אין ספק שהליכוד, ברשות האגף הימני של נתניהו, תהפוך למפלגה בלתי אטרקטיבית. מאידך, התמיכה של אנשי פרס בשרון עלתה למפלגת העבודה במחיר כבד. כאשר פרס, מאדריכלי הסכם אוסלו ומראשי הקונספציה של שיתוף פעולה מזרח תיכוני, הצטרף בראשית שנת 2005 לממשלת האחדות של שרון, הוא הפנה עורף לשותף האסטרטגי של מפלגת העבודה – הרשות הפלסטינית.

כשאימצה את עיקרון החד צדדיות ביחסים עם הפלסטינים, אותו קבע שרון, נהגה מפלגת העבודה כפרפר המתאבד על אורו של הנר. הסכמתה להקריב את האג'נדה החברתית על מזבח ההתנתקות וגדר ההפרדה, שחקה עד עפר את אמינותה כאלטרנטיבה שמאלית-חברתית לשרון ונתניהו.

טקטיקן ללא אסטרטגיה

מהי התשובה המדינית של פרץ לחד צדדיות של קדימה, אליה חברו פרס ושותפיו? פרץ מנסה למקד את קמפיין הבחירות שלו סביב הנושא הכלכלי-חברתי. כמי שניצב על כתפיהם של קבוצות העובדים המאורגנות והאמידות במשק, מנסה פרץ לשדר כי הוא המייצג האמיתי של מעמד הפועלים.

כאשר הקים את מפלגת "עם אחד" בשנת 1999, ביקש עמיר פרץ לבנות לעצמו מוקד כוח, וליצור קבוצת לחץ מול הממשלה. לצורך זה הוא הקפיד לטשטש את זהותו הפוליטית כדי לזכות ביתרון מול הליכוד והעבודה כאחד. "עם אחד" היוותה מקור משיכה לאיגודי עובדים ממפלגת העבודה והליכוד גם יחד. תפקידה היה לדאוג להבטחת זכויות היתר של אותה שכבת פועלים אריסטוקרטית, תהיה אשר תהיה הממשלה הבאה.

הכישלונות האלקטוראליים של "עם אחד", שהשיגה ב-1999 רק שני מושבים וב-2003, שלושה, הביאו את פרץ למסקנה שהוא מהמר על הסוס הלא נכון. כאשר נבחר שמעון פרס לרשות מפלגת העבודה בשנת 2004, הוא הציע לעמיר לחזור להנהגת העבודה.

פרץ קיבל את ההצעה ברצינות רבה יותר ממה שהתכוון לה פרס. הגימיק של החזרת פרץ נועד למנוע את שיבתו של אהוד ברק לפוליטיקה, ולאפשר לפרס לגרוף את כל הקופה בפריימריס הבאים. וכך מצא עצמו פרס נופל לבור שהוא עצמו כרה. עמיר פרץ התגלה עד מהרה כסוס טרויאני, שהנחיל לפרס כשלון צורב.
האג'נדה החברתית של פרץ, שבאה להחליף את האג'נדה הפוליטית-בטחונית של פרס, אינה אלא דמגוגיה. הכיבוש וסכסוך הדמים עם העם הפלסטיני, מכתיבים לא רק את סדר-היום הפוליטי בישראל, אלא גם את המדדים בבורסה של תל אביב. לא ניתן לעודד את ההשקעות ולהפיח רוח חיים בכלכלה, ללא הסדר יציב עם הפלסטינים.

העובדה שפרץ הגדיר את עצמו בעבר כתומך של הסכם ג'נבה, לא הפריעה לו לתמוך בהתלהבות בתכנית ההתנתקות מעזה ובגדר ההפרדה. ברקורד שלו כראש ההסתדרות, לא נרשמו גינויים או מחאות נגד הסגר הממושך שמנע מעשרות אלפי פועלים פלסטינים להגיע למקומות עבודתם בתוך ישראל. בשנים 2001-2002 הייתה מפלגת "עם אחד" של פרץ שותפה בממשלת האחדות של שרון, ונתנה גיבוי לאמצעי הדיכוי האכזריים נגד הפלסטינים.

מטה הבחירות של פרץ פרסם לאחרונה קווים לסדר-היום המדיני שלו, כשמרכזם ההצעה לחכור את גושי ההתנחלויות מהפלסטינים על פי הדגם ההונג-קונגי. במילים אחרות, פרץ מפחד להתעמת עם המתנחלים, אף על פי שכבר הוכח שהם ניתנים לפינוי.

"הוא לא קומוניסט"

למרות הצהרותיו בעד העלאת שכר המינימום ושיתוף העובדים בכלכלה, פרץ רחוק מאוד מלהיות מהפכן רדיקלי. כמנהיג ההסתדרות הוא אימץ מדיניות של קבלת ההפרטה כעובדה מוגמרת. יתר על כן, הוא עצמו הוביל את הפרטת המשק ההסתדרותי, ומכירתו לבעלי ההון הגדולים בנזיד עדשים.*

פרץ דאג להקיף עצמו בבעלי הון, כמו בני גאון, שהשתכנעו, מסתבר, שהוא אינו מהווה איום על האינטרסים שלהם. ד"ר יוסי דהאן טוען שבני גאון היה זה שניהל את הפרטת חברת הענק ההסתדרותית, כור (אתר העוקץ, 17 באוקטובר 2004).**

בנושא הברית הבלתי קדושה בין פרץ לגאון, כותב עזרא דלומי: "פרץ אכן זקוק לבריתות פוליטיות עם המגזר העסקי והפיננסי... כדי להרגיע את השוק מפני 'חזרת הבולשביזם'. השאלה היא האם ברית עם מי שכמנכ"ל כור התגאה בכמות הפיטורים הדרמטית שביצע במפעליו, האם מי שבזמנו שילחו כלבים של חברות אבטחה בשובתי סולתם, צריך לסמל את פריצת הדרך העסקית של עמיר פרץ?" (אתר יסו"ד, 24 באוקטובר 2004).***

מליץ היושר החדש של פרץ הוא פרופסור אבישי ברוורמן, המועמד למשרת שר האוצר בממשלת הצללים של העבודה. ברוורמן מילא תפקיד חשוב בבנק העולמי בוושינגטון בשנות התשעים, וכנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, הוא הוביל בשנים האחרונות קמפיין אנרגטי למשיכת השקעות הון לנגב. ברוורמן אמור "להלבין" את עמיר פרץ מול קהילת העסקים המקומית והבינלאומית: "היום מפחידים את כולם עם עמיר פרץ. אומרים שהוא קומוניסט. התפקיד שלי זה להרגיע את מעמד הביניים. יש הזדמנות לבחור בין שתי תפיסות: סוציאל-דמוקרטית, שלנו, וניאו-ליברלית, של ביבי נתניהו. הצוות שאקים יציג תוכנית. אף אחד לא יוכל לומר לאחר מכן שעמיר פרץ מתכוון לחסל את השוק החופשי, את התחרות החופשית" (Ynet 17.12.05).

התבוסה הצפויה

עמיר פרץ נבחר למנהיג העבודה כדי להחזירה לשלטון בבחירות 2006, או לפחות להביא לשיפור משמעותי ביצוגה בכנסת. אם לא יצליח להוציא את עגלת העבודה מהבוץ בו שקעה בתקופת עמרם מצנע, הוא יוכרז ככישלון.
כבר היום נראה, שנתוני הפתיחה שלו משחקים לרעתו. את המכה הקשה ביותר ספג, ללא ספק, בפרישתם של בכירי העבודה, פרס, רמון ואיציק, והצטרפותם למפלגת קדימה. גם אהוד ברק, שנשאר בעבודה, אך הורחק מעמדות השפעה, נראה בזמן האחרון כמי שמחכה לפרץ בפינה. בכנס תומכיו הצהיר ברק כי "מפלגת קדימה מציעה את המצע המתאים יותר. כבר לפני חמש שנים דיברתי על הפרדה בינינו ובין הפלסטינים, ומי שעושה זאת בפועל זו מפלגת קדימה שמיישמת את התכנית שלי" (ידיעות אחרונות, 9.12.05).

אם תזכה העבודה בעשרים מנדטים, כפי שצופים הסקרים, יצטרך פרץ לבחור באחת משתי האפשרויות: הצטרפות לממשלה בראשות קדימה, שפירושה שחיקה נוספת באמינותו כמנהיג בעל אג'נדה אלטרנטיבית; או הליכה לאופוזיציה, וסיבוב נוסף מול כרישי מפלגת העבודה, ובראשם אהוד ברק, שרק מחכים לכישלונו כדי לבצע מהפך פנים מפלגתי. ללא חזון מדיני, וללא יכולת ליישם סדר-יום חברתי צודק יותר, עמיר פרץ עלול להירשם בהיסטוריה כעוד גימיק מבית מדרשה של מפלגת העבודה שאבד עליה הקלח.

* http://www.workersadvicecenter.org/Challenge88-Histadrut.htm

* http://www.haokets.com/article.asp?ArticleID=810

** http://www.yesod.net/yesod/archives/2004/10/post_49.php

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה