תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
סטפן לנגפור

מצפון נגד מצפון

גליון 18, פברואר 2006

פוליטי

ראיון עם מועמדי רשימת דע"ם לבחירות

בחירות 2006: לוקחים את המושכות בידיים

שלוש פעמים התמודדתם בבחירות ולא נכנסתם. האם אתם ממש מתכוונים להיכנס יום אחד לכנסת, או שאתם משתמשים בבחירות כאמצעי להבליט את עצמכם?

אסמא אגבארייה: הבחירות בשבילנו אינן גימיק תקשורתי. אנחנו רצים ברשימה שנקראת "דע"ם – מפלגת פועלים". רבים מכירים אותנו כאיגוד מקצועי הפעיל בשטח, אבל העבודה האיגוד מקצועית שלנו אינה יכולה להוות תחליף ליצוג פוליטי. אנחנו אומרים לפועלים בצורה מאוד פשוטה – מי קובע כמה אוכל יהיה במקרר שלך? מי קובע אם הילד שלך יקבל חינוך יותר טוב? הדברים האלה נקבעים בכנסת. שם מחליטים איך לחלק את העוגה. למשל, ברור שמדיניות ההפרטה הובילה לעוני. או שפתיחת השמיים ליבוא פועלים זרים, ועידוד העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם, פגעו קשות במעמד הפועלים. אלה הם דברים שאינם קורים מאליהם. הם קשורים להחלטות שנלקחות במוקדי השלטון, בהם אין כל יצוג לפועלים. אנחנו נערכים לתהליך ארוך של עשייה, ולא נבהלים מכך שנצטרך להמתין זמן רב עד שנשיג את המטרה. במערכת הבחירות אנחנו בונים את הכוח שלנו, ונלחמים על כל קול.

אילו הצעות קונקרטיות יש לכם לשינוי המצב הקיים?
ניר נאדר: אנחנו משקיעים מאמצים רבים בימים אלה כדי לפתוח מקומות עבודה לנשים בענף החקלאות. נציגים של עמותת מען נוסעים יום יום למשקים חקלאיים בגליל ובאזור המשולש, ומגלים שהשערים נעולים בפניהם. צריך עובדים, אבל לא את הנשים הערביות. צריך עובדים תאילנדים, שהם זולים, ממושמעים, וקשורים באזיקים למקום העבודה כמעט 24 שעות ביממה. אם הממשלה תסגור את השמיים בפני יבוא עבדים, ותפסיק את מתן הרשיונות להעסקתם, יהיה אפשר להבטיח מקומות ראויים לנשים המשוועות לתעסוקה.

מה לגבי הטענה הרווחת, שהתרבות בחברה הערבית אינה מעודדת נשים לעבוד מחוץ לבית?
ניר נאדר: התרבות הזאת יכולה להשפיע כל עוד המצב הכלכלי מאפשר להחזיק את הראש מעל המים. היום התרבות הזאת מתערערת, כי הרבה גברים מבינים שרק אם האישה תצא לעבוד, המשפחה תוכל להתקיים.
אסמא אגבארייה: בקמפיין הבחירות שלנו אנחנו מנסים לחנך את הציבור ואת בני הנוער, גברים ונשים, שעבודה זאת חובה – לא רק מהטעמים הפמיניסטיים של שחרור האשה. אנחנו מדברים על דברים בסיסיים. אנחנו מסבירים שקו העוני בישראל הוא 4,200 ₪ למשפחה עם שני ילדים. בחברה הערבית יש לרוב המשפחות לפחות ארבעה ילדים. זה אומר, שאם רק הגבר עובד, ומרוויח 5,000 ₪ לכל היותר, משפחתו נמצאת מתחת לקו העוני, ולא משנה מה יעשה. כל תוספת שתביא האשה, ואפילו בגובה שכר המינימום, תשלוף את המשפחה ממעגל העוני. היום יש בישראל מיליון שש מאות אלף עניים. 600,000 מתוכם הם ערבים. כלומר, יותר מ-38 אחוזים מהעניים במדינה, בעוד שהם מהווים רק 20 אחוזים מהחברה.

מצד שני, קיימת כמובן האפליה הממסדית, בתעסוקה, במערכות חברתיות תומכות, בגני ילדים ומועדוניות. ניתן להציג את השאלה בנוסח "הביצה והתרנגולת": האם האשה הערביה אינה עובדת משום שאין לה תנאים בסיסיים כדי לצאת לעבודה, או, שבגלל שהחברה הערבית אינה מעודדת נשים לעבוד, הממשלה גם לא דואגת לספק להן תנאים בסיסיים. אנחנו מבינים את המלכודת הזאת ולא מוכנים לחכות לנס משמיים שיתיר את המשוואה הבלתי פתירה הזאת. לאחרונה הצלחנו להכניס לעבודה קבוצת פועלות חקלאיות מאום אל-פחם, עיר מאד שמרנית, שבה יש לנו מרכז פעיל. בשבילנו זו מהפכה.

הגלובליזציה סגרה את מפעלי הטכסטיל; בחקלאות עובדים התאילנדים. פלא שמען בכלל מצליחה לשכנע מעסיקים לקחת נשים ערביות. איך אתם עושים את זה?
ניר נאדר: הפרוייקט של מען בנוי על מאבק ארוך ומתמשך. אין לנו פתרונות קסם. במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת, היינו עדים לתהליך של זריקת עשרות אלפי פועלים ערבים ממקומות העבודה שלהם: בבניין בטקסטיל ובחקלאות. בהתחלה סייענו בעיקר למובטלים, שהפכו להיות הבעיה המרכזית של החברה. אבל מהר מאוד הבנו, שאם החברה לא תעבור ממצב של אבטלה למצב של תעסוקה, היא עלולה להתנוון. חברה באבטלה היא חברה חולה.

אבל, בשביל שזה יצליח, היה צריך להתרחש שינוי בתנאים הכלכליים והמדיניים. ואכן, באותה תקופה נכנסה ישראל למשבר כלכלי בעקבות האינתיפאדה, שהחמיר עוד יותר עקב המשבר הכלכלי העולמי. הממשלה נאלצה לשנות את המדיניות שלה. פתאום היא הבינה, שמספר העובדים הזרים לעומת מספר המובטלים - הוא נתון חסר כל הגיון כלכלי. וכך, דברים שאמרנו כל הזמן, ונפלו בהתחלה על אוזניים ערלות, החלו למצוא אוזן קשבת במסדרונות הממשלה. זה איפשר לנו להתחיל להכניס פועלים לענף הבניין.

כשאנחנו מדברים על מען, אנחנו מדברים על פרוייקט השמה אדיר, שדורש פעולה לכל רוחב הרבדים החברתיים והפוליטיים. עבודת שטח יסודית, איתור מקומות עבודה ואיתור אנשים שזקוקים לעבודה; יציאה לשטח עם האנשים כדי לחפש להם את מקומות עבודה מתאימים. במקביל יש לפעול מול התקשורת, לשכנע בועדות הכנסת, להכשיר פעילים איגוד מקצועיים, ולגייס מתנדבים כדי להרחיב את קיבולת העבודה שלך ולהגיע ליותר אנשים. בסופו של דבר, מה שיקבע אם תהיה לפועלים בישראל עבודה או לא, זאת מדיניות הממשלה. ועל זה אנחנו לוחצים בכל הכוח, ובגלל זה אנחנו צריכים להיות בכנסת.

ביום האשה הבינלאומי, ב-8 במרץ, אנחנו מארגנים הפגנה בת"א מול בניין התאחדות החקלאים. להפגנה יגיעו נציגים שלנו ושל עמותות אחרות, יחד עם פועלות חקלאיות ערביות. אנחנו רוצים להראות, שאותן נשים שאינן עובדות ומהוות היום 83% מכלל הנשים הערביות, לא רק רוצות לעבוד אלא גם מוכנות להיאבק בשביל זה. אנחנו מקווים להגיע דרך זה לתקשורת, למעצבי דעת הקהל, וכמובן לחוגים הקובעים בשלטון.

מה ההבדל בין מערכת הבחירות שניהלתם בבחירות 2003, לבין מערכת הבחירות הנוכחית?
אסמא אגבארייה: הייתי אומרת שבשנת 2003 עדיין פעלנו במסגרת של רעיון. כשהפועלים, חברי מען דיברו על מפלגת דע"ם, הם דברו על "הם" ולא על "אנחנו". הפעם, יש הפנמה עמוקה של הרעיון שפועלים צריכים מפלגה שתייצג אותם. מתוך 55 המועמדים שהציגה המפלגה, 29 הם פועלים. זה מוכיח שדע"ם החלה לקבל את הזהות האמיתית שלה כמפלגת פועלים. אחת הפועלות המועמדות אמרה, שבחלומותיה הפרועים ביותר לא תיארה לעצמה שהיא תהיה מועמדת לכנסת. אני רוצה להדגיש, שכל המועמדים מודעים לאפשרות שהפעם לא נצליח להיכנס לכנסת. יחד עם זאת, הם מבינים שעלינו להתחיל לגבש את כוחנו לקראת העתיד.
ניר נאדר: בבחירות של 2003 המצב עוד לא היה בשל להכניס פועלים לרשימה. הפועלים הכירו אותנו כארגון שמסייע להם למצוא עבודה. לא רצינו להעמיד בפניהם אתגר שיאלץ אותם לפעול בניגוד להבנתם. לא חיפשנו גימיקים. עכשיו, אחרי כמעט שלוש שנים של היכרות אינטנסיבית, נוצר אמון הדדי, ולכן הרעיון התקבל באהדה וללא היסוס.

אסמא אגבארייה: היום הפועלים בעצמם אומרים שהם רוצים לתת את הקול לדע"ם, כדי להיות מיוצגים, להשפיע, לשפר את מעמדם. יש סוג של מודעות שהלכה והעמיקה. יכול להיות שהאנשים שהצביעו בשבילנו בבחירות הקודמות חשבו שאחרי הבחירות נעלם, כמו כל המפלגות. הם ראו, שלמרות שקיבלנו מעט קולות, חזרנו לאחר הבחירות, ואפילו הגברנו את קצב העבודה. בין 2003 להיום פתחנו עוד שני מרכזים של מען, באום אל-פחם ובכפר קרע. נפתחו עוד ענפי עבודה וגוייסו עוד פעילים, לרבות נשים. הפועלים מרגישים שנוצר אמון, שבמסגרת מען הם יכולים לגדול, להתפתח, להפוך למנהיגים בקהילה.

איך אתם מתמודדים עם שאלת הדת?
אסמא אגבארייה: רשימה לכנסת מחייבת אנשים על כמה עקרונות בסיסיים. מצע הבחירות של דע"ם אינו עוסק בשאלת הדת, שהיא שאלה פרטית. דע"ם היא מפלגת פועלים, וזו הזהות שלה, ללא קשר לדת לאום ומין.
איך הפועלים הגברים מקבלים אותך כאשה שהיא מספר אחד ברשימה?
אסמא אגבארייה: בטבעיות. אני עובדת עם פועלים כל השנה. הרבה נשים עובדות במען והפועלים רגילים לכך.

מה המשמעות שיש ברשימתכם חברים יהודים וערבים?
אסמא אגבארייה: המציאות הכלכלית החדשה מקרבת בין יהודים לערבים. אני פעילה מאוד בנוגע לתוכנית ויסקונסין, ואני רואה שהתוכנית הפכה ל"כור היתוך" בין יהודים לערבים. למשל, לפני התוכנית היו שתי לשכות תעסוקה נפרדות. היהודים היו יושבים בנוחות בתוך המרכז הממוזג או המחומם שלהם, והערבים מתגודדים ברחוב, בגשם או בשמש הקופחת, לפני המרכז שלהם. ההפרדה הפיסית לא נתנה סיכוי לאיזה שהוא מגע. עכשיו כולם בשק אחד. האמת היא שדי נדהמתי בהתחלה כשמובטלות יהודיות פנו אלי שאעזור גם להן.

ניר נאדר: המפלגה היא מפלגת פועלים. בחרנו לעבוד עם החלק המדוכא ביותר בחברה הישראלית מבחינה לאומית כלכלית וחברתית, שם אנו מוצאים את עיקר התמיכה ברעיונותינו. כאשר המפלגה תגדל, ועמה יצמח גם האיגוד המקצועי האלטרנטיבי, אני בטוח שתהיה לכך השפעה על הפועלים היהודים. הפועלים היהודים מצביעים היום למפלגות ימניות או סקטוריאליות, שלא נותנות מענה אמיתי לצרכים שלהם, ואף מקדמות מדיניות כלכלית שפוגעת בהם. מצד שני, אנו זוכים לתמיכה רבה מצד אנשי שמאל, אינטלקטואלים, אמנים, ופעילי שטח שמכירים את העשיה הפוליטית שלנו ואת היושרה שלנו. הם רואים בנו מפלגה שהצליחה לייצר הומוגניות בין רעיונותיה הפוליטיים לבין מעשיה בשטח.

אני מניח שהעמדות הפוליטיות של דע"ם מהוות מחסום בפני קהל יעד גדול. מה הפתרון הפוליטי המועדף על ידיכם?
ניר נאדר: אנחנו מתנגדים לעקרון החד צדדיות, משום שהוא משרת את הצד החזק בסיכסוך. כל הסדר צריך להיות מקובל גם על העם הפלסטיני, אחרת זה יהיה פיתרון זמני שיגיע לקצו בעוד אינתיפאדה. העם הפלסטיני היה מוכן לפתרון על בסיס נסיגת ישראל לגבולות 67 כבר ערב האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. ישראל היתה זו שסירבה, והציעה במקום זה פתרונות אחרים, כמו הסכם אוסלו. לדאבוננו, מדיניות ישראל מגובה באופן עקבי על ידי ארה"ב, למרות שהיא התנגדה מסורתית להתנחלויות. בצורה כזו אין לשאלה הפלסטינית שום אופק לפתרון. חוסר ההתחשבות בצרכים של העם הפלסטיני, וחוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל, הביאו לעליית החמאס בבחירות האחרונות.

אדם שיש לו שאיפות פוליטיות כלכליות דומות לשלכם יעדיף להצביע לחד"ש, שיש לה סיכוי טוב יותר להיכנס לכנסת. האם אינכם מבזבזים קולות?
ניר נאדר: אתה מצביע למפלגה שמייצגת אותך. למפלגה שפעלה למענך. חד"ש, כמו הרשות הפלסטינית, תאלץ לשלם את מחיר התעלמותה מהצרכים של הערבים בישראל. היא לא עבדה בשטח, היא לא קידמה נושאים חברתיים. היא תקועה במישור ההצהרתי וברובד הלאומי. למעשה, היא הפכה כינור שני לבל"ד. מעט האנשים שהצביעו לדע"ם בבחירות ב-2003 קיבלו בתמורה הרבה יותר מאשר אלו שהצביעו לחד"ש, שלא עשתה שום דבר משמעותי עם המנדט שקיבלה.

אסמא אגבארייה: חד"ש נטשה את הייחוד שלה כמפלגה שדוגלת באחווה יהודית ערבית. היא הפכה לעוד מפלגה לאומית חסרת זהות שנמצאת בעיצומו של פילוג פנימי. אנחנו מפלגה של פועלים, שמייצגת ציבור גדול, עם תביעות ספציפיות שאינן נמצאות במצע של חד"ש ואינן מועלות על ידה בעבודה היומיומית. רוב המצביעים שלנו הם אנשים שהיו, במקרה הטוב, נמנעים מללכת לקלפי משום שלא היתה מפלגה שדיברה אליהם; או במקרה הגרוע, מצביעים על פי דפוסים משפחתיים. מבחינה זאת, דע"ם מכניסה למעגל המצביעים ציבור חדש, שגילה את הפוטנציאל הטמון בכוחו האלקטורלי.

מי שמעמיד בסכנה את הקולות של הציבור הערבי, הן המפלגות הערביות עצמן, שלא הצליחו להתאחד ביניהן. לא בגלל שקיים מרחק אידאולוגי עקרוני ביניהן, אלא בגלל שאלות של יוקרה ומיקום. הן אלו שמבזבים 150,000 קולות, שעלולים לרדת לטמיון.

מה יחשב על ידכם כהצלחה בבחירות?
אסמא אגבארייה: מבחינתנו כבר אפשר לדבר על הצלחה. יש יותר התעניינות פוליטית, שבאה לביטוי בתגובות בחוגי הבית ובאסיפות. הרכבנו רשימה שכוללת, בפעם הראשונה בישראל, פועלים כמועמדים לכנסת. עצם הצגת הרשימה זו הצלחה. אנשים שלוקחים את המושכות בידיהם והולכים להצביע למען עצמם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה