תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 18, פברואר 2006

מלחמת מעמדות

מחכות לעבודה

נשים ערביות בענף החקלאות

הנשים הערביות אינן מפונקות: לפרנסתן הן אינן בוחלות בעבודה, קשה ככל שתהיה, גם בעבודה חקלאית. במאבקן לפרנסת ביתן, הן מוצאות עצמן נלחמות על מקומות עבודה במשקי החקלאים הישראלים בכל מחיר, בגשם ובבוץ. זאת למדנו מפגישתנו עם פועלות המאורגנות במסגרת עמותת "מען", העוסקת, בין שאר פעולותיה, בהשבתם של מובטלים ערבים מישראל בחזרה אל מעגל העבודה. סיהאם עלאוי ווג'יה כנענה מכפר קרע, ורבות אחרות כמותן, מציעות לבעלי המשקים הישראליים את ידיהן העובדות: במהלכו של חודש דצמבר, הן עבדו לא יותר משלושה ימים.

גלגל החלפה

סיהאם ווג'יה הן חלק מקבוצה קטנה שהחלה לעבוד במושב באזור השרון לפני מספר חודשים, בתיווכה של העמותה. לאחר שמעסיקן, החקלאי ד. התרשם מחריצותן, גדלה הקבוצה לעשרה, גברים ונשים. סיהאם ווג'יה החלו את עבודתן בקיץ, וגם עתה, בימי החורף הקרים הן נכונות לצאת מן הבית החם בכל בוקר ולעבוד בכל מזג אויר בכדי לשמור על מקור פרנסתן. "אנו צריכות לעבוד קשה וטוב יותר מן הפועלים התאילנדים, בכדי לשכנע את בעל הבית להמשיך ולהעסיק אותנו", הן אומרות.
אולם מסתבר כי עבור החקלאי ד., העובדים המקומיים עדיין נחשבים ל"גלגל החלפה" בלבד. לשאלת נציג העמותה, המנסה לברר מדוע עובדים שהוכיחו את עצמם נותרים ללא תעסוקה, טוען ד. כי עליו לספק עבודה בראש וראשונה "לעובדים הזרים שלי". "האם אתה רוצה שנעביר אותם לחקלאי אחר?" מקשה נציג העמותה, "לא" , משיב ד., "אוכל לקלוט אותם בעוד כחודש ואולי בינתיים אעסיק את חלקם מדי פעם". ד., כפי הנראה, רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
תמונה זו חוזרת גם במקומות אחרים. קבוצת עובדות, חברות עמותת "מען" מעראבה, החלו לעבוד בנובמבר 2005 במושבה יבניאל שבאזור טבריה. גם כאן, בתחילה, פקפק המעסיק ביכלתן, אולם עד מהרה דיווח לנציגי העמותה על שביעות רצונו. למרות זאת, עם תחילת הגשמים הן התבקשו לשוב לביתן, ולחכות "עד שתהיה עבודה".

בניגוד לטענות החקלאים לפיהן אין בנמצא פועלים מקומיים לענף החקלאות, בעמותת "מען" רשומות עשרות קבוצות של נשים ערביות בנות כל הגילים, המוכנות לעבודה חקלאית וממתינות לתורן. למשרד העמותה בנצרת, המרכז את העבודה באזור הצפון, הגיעו בחודשיים האחרונים בלבד כ-120 בקשות תעסוקה מתושבות עראבה, סכנין, מג'אר, עוזייר, משהאד, כפר מנדא, ואפילו מנצרת. במשרד "מען" בכפר קרע נרשמו עובדות ממייסר, בקה אל גרבייה, ג'ת, ערה, ערערה וכפר קרע הזקוקות נואשות לעבודה.
שמענו גם את סיפורן של שתי נשים, אם ובתה מכפר קרע. האם, בת כ-42, עובדת שנים רבות בחקלאות באזור גבעת עדה. היא מספרת כי עשרות הנשים העובדות באזור מרוויחות הרבה פחות משכר המינימום: בעבור יום עבודה בן שתים-עשרה שעות בקטיף תות השדה, המתחיל השכם בבוקר, ישלם להן מעסיקן 100 שקלים. כאן המקום לציין כי רוב העובדים הערבים בחקלאות מועסקים באמצעות קבלני משנה, ("ראיסים"), ולא ישירות על-ידי החקלאי, כך שלרוב אף תלוש השכר אינו מובטח (ראה להלן). בגלל תלותם בראיס מאבדים העובדים את יכולת המיקוח עם מעסיקיהם, ולרוב אף מוותרים על זכויותיהם הסוציאליות.

החקלאים מעדיפים עובדים זרים

לא צריך להיות מומחה גדול בחקלאות, די להביט בתוך המקרר בכדי לדעת שמישהו חייב לשתול, לקטוף, לדלל, ולרסס את הפירות והירקות שאנו אוכלים כל השנה. הבעיה היא שהחקלאי הישראלי מעדיף את העובד הזר על פני העובדים הישראלים, ערבים ברובם. בענף החקלאות מועסקים כיום לא פחות מאשר 26,000 עובדים זרים, לעומת כ-18,000 בשנת 2000, תוצאה ישירה של העלאת המכסות המותרות להעסקת פועלים זרים. למרות הכרזות הממשלה על הצורך בהחזרת המובטלים למעגל העבודה, ובכלל זה הפעלת תכנית מהל"ב - ויסקונסין, בה הושקעו מיליוני שקלים, היא מובילה מהלכים סותרים: כשהיא מגדילה את מכסות העובדים הזרים היא סוגרת את הדלת בפניהם של המקומיים.

מדוע מעדיפים החקלאים את העובדים הזרים? מדו"ח מבקר המדינה עולה ששכרם הממוצע של עובדים תאילנדים בחקלאות הוא כ- 3,150 שקלים לחודש, כולל עשרות שעות נוספות. עובד תאילנדי מרוויח כ-87-95 שקלים ליום עבודה בן כ-8 שעות, הרבה מתחת לשכר המינימום (143.44 שקלים ליום). "הם גם זמינים לעבודה בכל שעות היממה משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב, וכיוון שאין להם משפחות הם יכולים לעבוד שעות רבות", מסביר משרד החקלאות את מניעי החקלאים (מתוך כתבתה של רותי סיני ב"הארץ", 7/09/05).

עמותת "קו לעובד" מדווחת באותה כתבה על שיטה מתוחכמת המאפשרת לחקלאים לייבא עובדים חדשים תחת אלה שמגורשים או עוזבים בלי שקיבלו שכר, ובכך הם חוסכים תשלום של משכורת אחרונה ופיצויי פיטורים ואף זוכים לתשלום של עד 1000 $ מחברת כוח האדם. זו מצידה, מספקת להם עובדים חדשים, בשכר הנמוך מזה של הותיקים משום שאלה עדיין אינם מודעים לזכויותיהם.
לחקלאים כוח פוליטי בלתי מבוטל ולובי רב-מפלגתי המצליח להשפיע על מדיניות הממשלה. די אם נזכיר את מאות הקיבוצים והמושבים המשוייכים בעיקר למפלגת העבודה, ואת חברי הכנסת שלום שמחון ובנימין בן-אליעזר, שרי חקלאות לשעבר. כך סוכלו ניסיונותיהם של משרדי האוצר והתמ"ת לקצץ במכסת העובדים הזרים המוקצים לחקלאות בשנת 2006. למעשה, דורשים החקלאים להגדיל את מכסת הפועלים הזרים ולקבל היתרים חדשים להעסקתם: בסוף דצמבר 2005 הגישו חקלאים מחמש משתלות עתירה לבג"ץ כנגד ניסיונו של משרד החקלאות לצמצם את מכסת עובדיהם ב- 50%, ואף תבעו לאשר להם 90 עובדים נוספים.

"הטיפול בשוק העבודה הוא הבסיס והמפתח לחילוץ אזרחים רבים מקו העוני", אמר פרופסור צבי זוסמן, בעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, בדיון של הפורום הציבורי למאבק בעוני; "יבוא העובדים הזרים הוא בין הסיבות הראשיות להחלשות כוח המיקוח של העובדים הבלתי מיומנים ולאבטלה גבוהה בקרב בעלי הכנסה נמוכה" (אתר 'נענע' חדשות, 25/12/05).

מען נאבקת על כל מקום עבודה

החקלאות מהווה מרכיב מרכזי בכלכלת המגזר הערבי, והעסקת העובדים הזרים פגעה בה אנושות. לפי נתוני התמ"ת, בחצי הראשון של 2005 עלתה האבטלה ל 11.3%, שהם 44 אלף מובטלים. עיקר הפגיעה הייתה בנשים הערביות, אף שרובן כלל לא נכנסות לסטטיסטיקה של האבטלה. באופן רשמי חלקן של הנשים הערביות בכוח העבודה של המגזר הערבי עומד על 17% בלבד, לעומת אחיותיהן במגזר היהודי, שחלקן עומד על 54% (מתוך דף מידע של הרשות לתכנון כח אדם במשרד העבודה והרווחה, בנושא שוק העבודה). לפי הערכת עמותת "מען", ישנם בין 7,000 ל-10,000 עובדים ישראלים-ערבים המועסקים בענפי החקלאות השונים, רובם "עובדי קבלן" ו-"ראיסים", העובדים באופן זמני, ללא יציבות כלכלית, ללא תלושי שכר, כלומר ללא ביטוח לאומי וביטוח רפואי, תמורת כ-80-90 שקלים בממוצע ליום.

סבריה קראקרה, ילידת 1960 מעראבה שבגליל, גדלה כבת להורים חקלאים כמרבית בני גילה בכפר, ועבדה בחקלאות עד שהתחתנה. לפני כשש שנים, לאחר שילדיה גדלו, חזרה לעבוד בחקלאות. "קשה לפרנס משפחה רק ממשכורת אחת. בעלי היה טייח עד שחלה והתקשה לפרנס". עד ששמעה על עמותת "מען", הועסקה סבריה בתיווכם של קבלני משנה, ועבדה בין 10 ל-15 ימים בחודש, במקומות שונים, לרוב ללא תלוש שכר. "שמחתי מאד לעבוד באמצעות העמותה" היא מציינת. "רציתי למצוא מקום עבודה יציב עם שכר טוב, יחס הגון ותלוש משכורת. גם הלחץ אצל קבלן ערבי קשה. לעתים דרשו מאיתנו לקטוף שישה מיכלים של אשכוליות ביום, והייתי חוזרת עם כאבים בידיים. לפעמים גם דיברו אלינו באופן לא מכובד".
לפני כחודשיים החלה סבריה לעבוד באמצעות העמותה: "לא היה אכפת לנו לנסוע שעה כל בוקר מעראבה ליבניאל ולהתחיל לעבוד בשעה 6 בבוקר, כדי להראות שאנחנו רוצות לעבוד, ושימשיך להעסיק אותנו". אולם למרות המאמצים, סבריה ממתינה גם היא בביתה לשיחת טלפון מן החקלאי, הטוען כי "אין כרגע ביקוש לקטיף עירית, אולי בעוד חודש".

לאחרונה פנתה עמותת "מען" במכתב חריף למנכ"ל משרד התמ"ת בדרישה לפעולה מיידית לשינוי המצב בענף החקלאות: "כמי שממונה על מדיניות התעסוקה, אנו מצפים ממך לפעול באופן נחרץ להבטחת מקומות עבודה לעובדים אלו". בנוסף, פנתה "מען" ישירות למגדלים ולחקלאים, הן באמצעות ביקור במשקים, והן באמצעות רכזי הענפים והמתאמים בין הגופים החקלאיים השונים.
אין זו פנייתה הראשונה של העמותה לנציגי הממשלה. הפנייה הקודמת לשר החקלאות ישראל כץ בחודש מרץ 2005, הניבה מפגש מוצלח עם נציג משרד החקלאות דאז, האחראי על מכסות העובדים הזרים: בעקבותיו נוצר קשר עם חקלאי ממושב עולש, אצלו מועסקת קבוצת פועלים ערבים עד היום. כמו כן משתתפים נציגי העמותה באופן שוטף בישיבות ועדות הכנסת לענייני העובדים הזרים, ומתעמתים לא פעם ישירות עם נציגי החקלאים ודרישותיהם. בישיבת ועדת העובדים הזרים מסוף אוגוסט 2005 זכתה עמדת העמותה להיכלל בהחלטות הישיבה, בהן הומלץ להרחיב העסקתם של עובדים ישראלים-ערבים ולנהל על כך מעקב במסגרת הועדה.

בשנה האחרונה נרשמו במשרדי העמותה מאות עובדי חקלאות לעבודה, אולם עד כה נקלטו בעבודה כארבעים פועלים ופועלות בלבד, באזור הצפון והמשולש. הדרך עוד ארוכה, אולם ארגון עובדים מחד, ויצירת לחץ פוליטי ותודעה ציבורית מאידך, עשויים, בסופו של דבר, להאיר ולו במעט את התמונה הקודרת.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה