תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 17, נובמבר 2005

פוליטי

מלחמת אזרחים, מציאות מזרח תיכונית חדשה

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

"המזה"ת החדש" הוא מושג שטבע סגן רה"מ שמעון פרס, לעומתו המושג "המזה"ת הדמוקרטי" מזוהה, ואיך לא, עם נשיאה של ארה"ב ג'ורג' בוש. ההבדל בין שתי הסיסמאות אינו סמנטי בלבד. כל אחת היא ביטוי של התקופה בה נוצרה. עבור פרס, "המזה"ת החדש" סימל את הסכמי השלום עם אש"ף (1993) וירדן (1994), שהיוו מבוא ליצירת מציאות חדשה, המבוססת על שיתוף פעולה כלכלי. במסגרת הדף החדש ביחסי האזור עם ישראל, היו אמורות להיפתר בעיות העוני, ולהביא לשינוי פוליטי חברתי מרחיק לכת, שיבטיח שיתוף פעולה בין ישראל והעולם הערבי. מכל זה לא יצא כלום. בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני מסמלים הסכמי אוסלו אבטלה, עוני ושחיתות. בישראל הלכו הסכמי אוסלו יד ביד עם הגלובליזציה של ההון. הם העשירו בעיקר את עשר המשפחות השולטות במשק הישראלי, ויצרו עוני חסר תקדים בקרב השכבות המוחלשות.

לאחר שדרך השלום נכשלה, הגיע, באופן טבעי, תורה של הדרך ההפוכה. מה שפרס לא הצליח לממש במוח, מנסה בוש לכפות בכוח. ההנחה הבסיסית היא שהערבים מבינים רק שפה אחת. וכך אנו רואים איך מתקדמת הדמוקרטיה, עקב בצד אגודל, תוך שימוש בכוח, איומים, סחיטה, לחץ ומניפולציות שונות. כדור השלג הדמוקרטי מתגלגל במדרון, דורס את המשטרים הערביים הרודניים, ויוצר מציאות מזרח תיכונית חדשה באמת. בעיראק קיבלה החוקה החדשה רוב והבחירות בפתח, בלבנון הצליחה המהפכה הכתומה מעל המצופה, הצבא הסורי נסוג לאחר שלושים שנות כיבוש והאופוזיציה כבשה את השלטון ומזנבת בתומכי סוריה בלבנון. וברשות הפלסטינית נבחר מי שאמריקה רצתה ביקרו, מי שהבטיח רפורמות מרחיקות לכת כדי לבער את השחיתות ואת הטרור.

ועתה, לאחר שנסוגה (להלכה לפחות) מלבנון, מגיע גם תורה של סוריה ללמוד פרק בהליכים דמוקרטיים. הממשל האמריקאי, בשיתוף פעולה הדוק עם הממשל הצרפתי, מעביר את בשאר אסד קורס מזורז בדמוקרטיה אשר אמור להסתיים באחת משתיים: או שישנה את דרכו ויהפוך לעושה דברה של אמריקה, או שגורלו יהיה דומה לזה של סדאם חוסיין. הגיוני להניח שסוריה תצטרף בסופו של דבר למשפחת המדינות הדמוקרטיות שצצו לאחרונה במזה"ת: עיראק, מצרים, לבנון, והרשות הפלסטינית, ובשיתוף ידידותיה הפחות דמוקרטיות של ארה"ב באזור כדוגמת מרוקו וסעודיה, הן תגשמנה סוף סוף ובשעה טובה, את חלומו הרטוב של פרס.

זוהי תוצאת המדיניות החד צדדית שהנהיג בוש, לאחר שהתייאש מלמצוא פרטנרים למימוש אותה תכנית נעלה שאלוהים לחש לו לאוזן ברגע של השראה נדירה. אולם בוש איננו לבד. הוא מצא לו תלמיד חרוץ, למוד ניסיון וקרבות, אשר גילה בזקנתו את קסמה של החד צדדיות. אריאל שרון, ממייסדי יחידת ה-101, אוהב את העיקרון של "נעשה מה שטוב לנו ונצפצף על שכנינו". וכך, לאחר שהצליח "להתנתק" מעזה, להפוך את המתנחלים לעדר כבשים זהה לזה שבחוותו, ולכבוש בסערה את מרכז הליכוד שנחשב עד לאותו רגע מבצר בלתי חדיר, כבש שרון את ליבו של עם ישראל. הנשיא בוש כבר נבחר לארבע שנים נוספות, וכעת גם ראש הממשלה שרון הבטיח לעצמו חמש שנים נוספות בשלטון. יש כאלה, בעיקר בעלי הכוח, שהחד צדדיות משתלמת להם. שרון הפך אותה לקונצנזוס החדש, על אפם ועל חמתם של נתניהו ותומכיו.

אלא שהמציאות יותר מורכבת ואכזרית. אם ניקח את עיראק כדוגמא, הרי שמה שמותירה אמריקה מאחורי פרגוד הדמוקרטיה הוא חברה שסועה, הרוסה ונתונה על סף מלחמת אזרחים. הדמוקרטיה בעיראק מדומה: עדה נלחמת נגד עדה. הרוב השיעי, יכפה את רצונו על המיעוט הסוני, ויזרע את זרעי המשך ההתנגדות המזוינת. העוני והכיבוש האמריקאי (גם אם הוא מתנהל בשלט רחוק) יעמיקו את השחיתות השלטונית, משום שאנשי הממשל החדש ימונו על פי מידת קרבתם לבית הלבן ולא על פי יכולותיהם. עיראק תהפוך מהמדינה המפותחת ביותר בעולם הערבי, למדינה מפורקת המאבדת את עצמה לדעת. קריסתה של סוריה, כמשטר יחיד, תוליד מראות דומים, וניצנים של הקריסה הזאת פוקדים בימים אלו ממש את שטחי הרשות הפלסטינית ובמיוחד את רצועת עזה "המנותקת". ההתערבות האמריקאית במזה"ת אינה מביאה עמה דמוקרטיה עממית אלא מייצרת אנרכיה, ולא כמציאות מקומית בלבד, אלא כתופעה אזורית.

בתכנית ההינתקות של אריק שרון, שזכתה לתמיכתה המלאה של מפלגת העבודה, יש ללא ספק אלמנטים מדיניים, אך קשה לראות בה מדיניות. אין היא בעייתית רק מפני שבבסיסה ההנחה שאין כיום פרטנר למשא ומתן, אלא גם משום שהיא מניחה שלא יקום שותף כזה בעתיד הנראה לעין.
בעוד שהרשות לא יכלה להתפאר בכך שהנסיגה היא פרי של משא ומתן בינה לבין ישראל (כל מה שנותר לה לעשות הוא ל"תאם" את הנסיגה עם ישראל], חמאס הכריזה מעל כל במה שהנסיגה היא פרי ההתנגדות המזוינת שהיא הובילה. באחת החגיגות, כאשר רקטות הקסאם התפוצצו בלב ציבור פלסטיני הומה במחנה הפליטים ג'באליה, האשימה חמאס, מתוך פאניקה ובושה את ישראל, והמטירה על שדרות 40 פגזי קסאם. המהלך החפוז הזה סייע בידי שרון, שהיה נתון באותה עת במאבק מר עם מרכז הליכוד, להבהיר לכל עם ישראל למה הוא מתכוון כשהוא אומר "הינתקות". התותחים רעמו ועזה לא ישנה במשך שבוע עד שיצא מנהיג החמאס מחמוד אל-זהאר ממחבואו והודיע כי לא יהיו יותר קסאמים מעזה. שרון הצליח לצוד שתי ציפורים במכה אחת, הוא הכריע את נתניהו מחד ואת החמאס מאידך.

מאחר שהלך לו קלף, החליט שרון להמשיך במשחק, כשהוא כבר אינו מסתפק בשקט בגבול הרצועה בלבד אלא מבקש להשיג שקט מוחלט. אך שרון מתעלם מהגורם המרכזי היום בזירה הפלסטינית, חמאס. מטרתה האסטרטגית היא לקצור את פירות האינתיפאדה בבחירות הקרובות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס מחפשת ובצדק, לגיטימיות ציבורית והשפעה פוליטית, אולם אינה רוצה להניח את נשקה. זהו הקלף הפוליטי העיקרי שלה, ומול טיפוסים כמו דחלאן ורג'וב תמיד עדיף להיות מחומש.
אולם שרון "המתנתק" ממשיך לקבוע את כללי המשחק בזירה הפלסטינית. לאחר שנתן ליריבו נתניהו נוק אאוט במרכז הליכוד, הוא מאמץ את אמרת הכנף שלו: "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". במילים אחרות, ללא מסירת הנשק אין בחירות.

לכאורה זהו עוד תרגיל מבריק של שרון, אך בפועל הוא מוביל להתנגשות בין הרשות לבין חמאס בלא שאחד הצדדים יוכל להכריע את משנהו, שהרי אם אין בחירות, תיוותר לחמאס דרך ההתאבדות בלבד. ה'דיל' עם אבו מאזן על הפסקת הפעולות נגד ישראל מושתת על קיום הליך הבחירות, וללא התמורה תקבל ישראל פיגועים. אבל אם לא יתקיימו בחירות משום שישראל מונעת זאת, אין גם רשות פלסטינית, ואם אין רשות, כל מה שנותר הוא אנרכיה. מצד אחד, קבוצות מזוינות הלוקחות לידיהן את החוק, ומצד שני, החברה הפלסטינית מתפרקת לרסיסים בהיעדר ממשל מרכזי. חמאס תאשים את הרשות בכך שהיא מתיישרת לפי הקו של אמריקה, וישראל והרשות יאשימו את חמאס בהתנהגות מתלהמת שמובילה לאבדון.

וכך, שרון יוכל גם להיבחר מחדש וגם להמשיך במדיניותו החד צדדית. מאחר ו'אין עם מי לדבר' וכל מה שנותר הוא אנרכיה, תהיה לו לגיטימציה מלאה לערוך הינתקות נוספת. הפעם לא יוכלו המתנחלים לטעון שפעל באופן לא דמוקרטי וכי הסתיר את כוונותיו. מלחמת אזרחים ישראלית לא תהיה, אך מלחמת אזרחים פלסטינית תהיה גם תהיה. היא כבר כמעט כאן, והיא לא רק פלסטינית אלא אזורית, פרי מדיניותם של התאומים בוש ושרון. מה שאמור היה להיות "הינתקות", יהפוך במהרה לכיבוש שמטרתו הפעם אינה התנחלות בארץ אבות, אלא דיכוי האנרכיה אשר זולגת בכל אלימותה לתוך ישראל.

וכמו השיר, "חזרנו אליך שנית", כי לא יכולנו להיפרד גם כאשר באמת רצינו. האמת היא שהקונצנזוס הישראלי רוצה היפרדות בלא לשלם עליה כל מחיר. בעיני רוחו ארץ ישראל היא ארצו של עם אחד בלבד והשני הוא רק אורח לא רצוי. אבל כל עוד אין בכוונת ישראל, על כל פלגיה, להגיע להכרה אמיתית שריבונותה נגמרת בקו הירוק, ואין זה מעניינה מה מחליטים העם הפלסטיני, העיראקי הלבנוני או הסורי לעשות, מה שיוצא הוא ש"הנסיגות הכואבות" רק מעמיקות את האחיזה בשטחים שפונו.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה