תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 17, נובמבר 2005

חלוקת ירושלים

חופרים אל העבר, שוכחים את העתיד

מנהרות חדשות במתחם אל אקצא

מאת מיכל שורץ
מילות מפתח: ירושלים, כיבוש

הכניסה למתחם אל-אקצא (הידוע גם כהר הבית) אינה דבר קל בימים אלו. חיילים ישראלים מפקחים לא רק על הכניסות למסגדים, אלא גם על הכניסות לסמטאות המובילות אליהם. אם ירצו יערכו חיפוש בכליך, אם ירצו תילקח לבירור, או שימנעו את כניסתך, ואין בפני מי לערער. שוטרים ישראלים מסיירים גם בתוך מתחם המסגדים, והתנהגותם כלפי אנשי הווקף המוסלמי גובלת בחוסר כבוד וחוצפה, כפי שנוכחתי במו עיני בביקורי שם ביום רביעי, ה-28.9.05.

בכל שנה, עם התקרב חג הרמדאן, גוברות הטרדות השוטרים ועמן עולה המתח, אלא שהשנה האוירה עגומה ומתוחה עוד יותר בגלל חומת ההפרדה המרוקנת את סמטאות ירושלים העתיקה ממבקרים פלסטינים. מה שהוסיף שמן למדורה, היה גילויו של מירון רפופורט אודות מנהרה חדשה שחופרת עמותת "עטרת כהנים" ברחוב אל-ואד, במרחק של כ-80 מטרים ממתחם המסגדים. ממנהרה זו מסתעפת חפירה של כ-20 מטרים מזרחה, תוך גרימת נזקים לתושבים המתגוררים מעל החפירות (מוסף הארץ, 20.9.05).

חפירת המנהרה החלה לפני כשנה בערך, ולפני שמונה חודשים החלו אנשי השכונה לשמוע את קולות הקידוח מתחת לבתיהם ולראות את הסדקים הנִּבְעִים בקירות בתיהם. משפחת זורבא, המתגוררת במרחק של כ-40 מטרים בלבד ממתחם המסגדים, היא בין המשפחות שבתיהן נפגעו מהחפירות עד כדי כך, שאחד מבני המשפחה נאלץ לעזוב את ביתו מחשש שהתקרה תתמוטט על ראשו. ראש המשפחה, וליד אל-זורבא, בעל חנות מכולת ברחוב אל-ואד, אומר לאתגר: "השיפוצים ש'עטרת כהנים' עושה ברכושה אינה מענייננו, אבל כשחופרים מתחת לבתים שלנו, זה כבר הופך ענייננו. השקעתי 80 אלף ₪ בשיפוץ הדירה עוד לפני שהחלו החפירות, ועתה הכל ירד לטמיון. אנו חוששים שבתינו יתמוטטו לתוך החפירות באישון לילה". לבנו, עלא אל-זורבא, יש סיפורים רבים על התנכלויות לתושבי השכונה מצד אנשי "עטרת כהנים", שניסו בשנת 2002 למנוע ממנו לשפץ את ביתו, כחלק ממאמצם לגרום להגירת ערבים מירושלים: "לפני שנתיים, בשעה 2 בלילה, הבחנתי מגג ביתי במתנחלים המסתננים לכוון מתחם המסגדים. כאשר ראו אותי הם ברחו. לאחר מכן קראתי למשטרה, וגם ירדתי לבדוק אם לא השאירו מאחוריהם חומרי נפץ". עלא אל-זורבא מרגיש כי הוא עומד בחזית המאבק נגד המתנחלים, לבדו וכי אין לו על מי לסמוך: לא על משטרת ישראל, לה הגיש תלונה על החפירות כבר ב-18.8.05 ולא נענה, לא על רשות העתיקות שדרשה ממשפחת אל-זורבא שתגיש לה מסמכים המוכיחים את בעלותה על הבית ולא על הצד הפלסטיני שעומד באפס מעשה מול כל ההתרחשויות האלו.

הארכיאולוגיה בשירות הפוליטיקה

על רקע חפירת המנהרות נפגשתי עם השיח' מוחמד חוסיין, מנהל מסגד אל-אקצא, במשרדו שבתוך מתחם הר הבית. בתשובה לשאלה על הסכנות שמאיימות על המקום הקדוש אמר השיח' חוסיין: "הסכנות רבות ומסוגים שונים, וביניהן סכנת המנהרות ואיומי הקיצוניים להפציץ את המסגד מהאוויר או לפוצצו. כמו כן הטרדת המתפללים והגבלת מספרם, והחומה המונעת מאנשים להגיע למסגד מפחיתים משמעותית את מספר המתפללים".
מדע הארכיאולוגיה ממלא תפקיד חשוב ורגיש במאבק הישראלי-פלסטיני במיוחד בכל הנוגע לירושלים ולמתחם המסגדים. מסביר השיח' חוסיין: "מאז 1967 ועד היום, לא נמצא ולו ממצא ארכיאולוגי אחד המוכיח את קיומו של בית המקדש הראשון. כל הממצאים הם מהתקופה האיסלאמית המאוחרת, והקדומים ביותר הם מהתקופה הרומאית". גם הארכיאולוג הישראלי מאיר בן-דב, שהיה אחראי על חפירת מנהרת הכותל, מחזיק בדעה זו. אולם, השרידים מהתקופה הרומאית כוללים ממצאים רבים מהמתחם של בית המקדש השני – דעה שלה שותפים ארכיאולוגים ישראליים מכל הגוונים, כולל בן-דב.

שתי ידיעות שפורסמו לאחרונה בעיתונות הישראלית מהוות דוגמא למקומה של הארכיאולוגיה במאבק הפוליטי. הראשונה מבשרת על פתיחתו של מרכז המבקרים החדש במנהרת הכותל המערבי, אותה מנהרה שפתיחתה באוקטובר 1996 גרמה להתפרצויות אלימות, ולהרג 90 פלסטינים ו-16 ישראלים. על-פי הידיעה, מוקד המשיכה המרכזי בו, הוא חדר בעומק של עשרות מטרים שבגגו תקרת זכוכית, ודרכה ניתן לראות קיר מתקופת הבית הראשון. הידיעה השניה דיווחה על מציאת חותם מימי בית ראשון ("בולה") בפסולת שפונתה מאורוות שלמה. על-פי הידיעה החותם עשוי מטין, גודלו כ-11 מילימטרים, ועליו מוטבעות שתי שורות הכתובות בכתב עברי. "זוהי דרישת שלום ישירה ממלכי בית דוד..." אמר פרופ' ברקאי מאוניברסיטת בר אילן, שהציג את הבולה בכנס הארכיאולוגי השנתי השישי בעיר דוד [סילואן] (ידיעות אחרונות, 28.9.05). אלא שכבר באותו ערב הופיע הארכיאולוג מאיר בן-דב בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10, וטען כי לממצא זה אין כל חשיבות ארכיאולוגית, מאחר והוא נמצא בערימות עפר שהוצאו מאורוות שלמה. משום כך לא ניתן לקבוע באיזה שכבה הוא נמצא ולאיזה תקופה הוא שייך. נראה שחותם אחד מסוגו כבר נמצא בעבר, מקורו ככל הנראה בתקופת הבית הראשון המאוחרת, ואין בו כדי להעיד על קיומו של בית המקדש. ישראל טוענת כי אין ממצאים המעידים על קיומו של בית המקדש הראשון מתקופת שלמה המלך, מאחר והנהלת הוקף המוסלמי משמידה את כל הממצאים הארכיאולוגיים מאותה תקופה. לפיכך היא דורשת לקבל את הפיקוח על כל החפירות הארכיאולוגיות בתוך מתחם המסגדים. ברור שויכוח זה, יותר משהוא ארכיאולוגי הוא פוליטי באופיו, מאחר וכל צד טוען שהממצאים הארכיאולוגיים מעידים על זכויותיו ההיסטוריות שלו עצמו במתחם המסגדים, ובירושלים בכלל.

מה שמעל לאדמה ומה שמתחתיה

אחרי הכיבוש של 1967 נאלצה ישראל להסתפק בשליטה ביטחונית בלבד במתחם המסגדים ולהעניק לווקף המוסלמי ריבונות סמכות מוגבלת בכל הנוגע למינהל, דת, אחזקה וארכיאולוגיה, וזאת מחשש מתגובת העולם למראה דגל ישראל מתנופף מעל קודשי האיסלאם ויהודים המתפללים עליהם. אלא שכל ממשלות ישראל המשיכו לחתור לפיקוח מלא על החפירות הארכיאולוגיות כדי למצוא את ההוכחות לקיומו של הבית הראשון. בנוסף לממשלה, פועלים בשטח גורמים שונים ובהם עמותת "עטרת כוהנים", השואפת ליהד את השכונות המוסלמיות המקיפות את מתחם המסגדים, והיא אשר עומדת מאחורי חפירת המנהרות הסמוכות אליהם. זאת בנוסף לקבוצות קיצוניות שונות ומשונות, המתכננות לפוצץ את מסגדי הר-הבית ולבנות את בית המקדש השלישי על חורבותיהם. כך הפך מתחם המסגדים לאבן שואבת ליהודים, מסיבות דתיות, ארכיאולוגיות ופוליטיות.

סוגיית השליטה בעיר העתיקה הועלתה ביולי 2000 בשיחות קמפ דיויד, שהתנהלו בין ברק וערפאת בתיווכו של קלינטון. פרופ' מנחם קליין, שהיה יועצו של ברק לענייני ירושלים הרחיב בנושא זה לאתגר: "בועידת קמפ דיויד ברק רצה להשתמש בהישגיו המתוכננים בפתרון סוגיית הר הבית כאמצעי לשכנע גורמים כמו נאמני הר הבית, יהודה עציון וגרשון סלומון לקבל את תוכניתו המדינית. הפלסטינים התחילו את המו"מ מתוך הנחה שהכותל ימסר ליהודים והיתר ישאר בידיהם. ישראל, לעומת זאת, הניחה מלכתחילה שהכותל ישאר בריבונות ישראלית, וכל שנותר הוא להתפשר על מה שיוותר בידי הפלסטינים. קלינטון הציע פשרה לפיה חלוקת הריבונות על הר הבית תהיה כדלהלן: הכותל לישראל, ובהר הבית, מה שמעל פני השטח לפלסטין, ומה שמתחת לפני השטח לישראל. כלומר לישראל תהיה סמכות בלעדית למנוע או לאשר חפירות ארכיאולוגיות או שיפוצים. בשלב מסוים אף עלתה הצעה להקים מתחם תפילה יהודי על הר הבית. לדעתי זה פשוט עורר את החששות הפלסטיניות הישנים לפיהן ישראל מתכננת לחפור מתחת להר הבית כדי לגרום להתמוטטות המסגדים. המשלחת הפלסטינית דחתה את ההצעה, כי הסטטוס קוו הנוכחי היה משתנה לטובת ישראל ולרעת הפלסטינים. עבור הפלסטינים הר הבית נמדד במונחי ריבונות ולא תיאולוגיה, והם ראו בהצעה פגיעה בריבונותם. לפיכך כל הצעה לחלוקת הריבונות פירושה המעשי הוא המשך הכיבוש. כך, עקב פער העמדות בין המשלחות, לא הועלתה הבעיה בדיונים הרשמיים בקמפ דיויד או בטאבה". מוסיף קליין, שהוא אדם דתי: "השאיפה הישראלית להקים את הבית השלישי מנוגדת למסורת היהודית, לפיה שרידי בית המקדש נמצאים בשמים, וכאשר ירצה אלוהים בבנין הבית השלישי, הם יוּרדוּ משם. מתחם הר הבית הוא כיום אייקון פוליטי שמגייס מוסלמים ברחבי העולם, והפך לסמל הלאומיות הפלסטינית. ישראל התעלמה מזה. בנוסף, פעולות ההסברה של עמותות בית המקדש לסוגיהן הצליחו להציב את הבניה של המקדש במוקד תודעת הציבור הדתי לאומי. בכל חודש הן מקיימות מסע סביב שערי הר הבית בו משתתפים אלפי אנשים. נושא הר הבית חדר למערכת החינוך, לסידורי התפילה, וכבר תפרו מחדש את בגדי הכהונה, ובנו את המנורה. זאת בד בבד עם העליה בקיצונות הדתית".

המנהרה החדשה איננה המסוכנת מכולן, מאחר והיא רחוקה עשרות מטרים ממתחם המסגדים, בעוד שמנהרת הכותל צמודה לקירות שסביב למסגדים. אלא שמאמרו של רפופורט חשף כי גורמים בעמותת "עטרת כהנים" מתכננים לקשר בין המנהרה החדשה למנהרת הכותל, הצמודה ממש למתחם המסגדים. ג'ון זליגמן, מנהל מרחב ירושלים ברשות העתיקות, אישר בפני רפופורט כי אכן נחפרו 20 מטרים בכוון הכותל. זליגמן מתנגד לצעד זה, וגם הרב שלמה אבינר, ראש "עטרת כהנים", מכחיש כל כוונה כזו. אלא שרשות העתיקות מבצעת חפירות רק בעונת החפירות, בעוד שאנשי "עטרת כהנים" נמצאים בשטח בכל ימות השנה, ולכן אין בטחון שחיבור המנהרות לא יתרחש בעתיד. במאמרו, תיאר רפופורט את הקשר הבלתי תקין בין "עטרת כהנים", שהיא עמותה שמטרתה היא לעודד התנחלות יהודית בעיר העתיקה, לבין רשות העתיקות, שהיא גוף ממשלתי: מאחר ו-40% מתקציב הרשות בא ממקורות פרטיים המעוניינים בחפירות, ו"עטרת כהנים" היא גוף עשיר, תמצית היחסים, עפ"י מה שאמר אחד מאנשי "עטרת כהנים" לרפופורט היא: "לא מדויק לדבר על דיאלוג בין 'עטרת כהנים' לרשות העתיקות". והוא מוסיף: "נכון יותר לדבר על מונולוג: 'עטרת כהנים' אומרת ורשות העתיקות עושה". הארכיאולוג מאיר בן-דב טוען כבר שנים כי ההחלטות של רשות העתיקות בעניין נגועות בניגוד אינטרסים ובשיקולים שאינם מדעיים. הם מחליטים היכן יחפרו, וגם ירוויחו את הכסף. טוענת אפרת כהן-בר מעמותת "'במקום' - מתכננים למען זכויות התכנון": "בגלל של'עטרת כהנים' יש הרבה כסף, במקרים רבים הם מתחילים את החפירה עוד בטרם קיבלו אישור, כי מאחר ויש להם כסף, הם מניחים שיקבלו את האישור ממילא". בנוסף לכך, רשות העתיקות ואנשי "עטרת כהנים" אינם טורחים לידע את בעלי הבתים שמתחתיהם הם חופרים בדבר החפירה, כפי שדורש חוק העתיקות, ומובן שאינם לוקחים כל אחריות על הנזקים שנגרמים לרכוש.

גם התוכניות ליהוד ירושלים מתקדמות ללא הפוגה. אפרת כהן-בר לאתגר: "לאחרונה אישרה ועדת המשנה לועדה המקומית תוכנית להקים 30 יחידות דיור ליהודים בתוך העיר העתיקה בסמוך לשער הפרחים. התוכנית הוגשה בניגוד להמלצת מהנדס העיר. התוכנית עוברת על כל כללי תוכנית המתאר, מבחינת הסבתו של שטח ציבורי פתוח לאזור המיועד למגורים, וזאת באחד האזורים הצפופים בעולם, והיא סותרת את המצוין בתוכנית המתאר של ירושלים החדשה ושל העיר העתיקה הנמצאת בהכנה. זוהי תוכנית היהוד הגדולה ביותר מאז בנית הרובע היהודי בעיר העתיקה לאחר מלחמת 1967". מחד, ראש הממשלה שרון אינו מסתיר את כוונותיו והוא מצהיר מעל כל במה כי ירושלים תישאר בירתו הנצחית של עם ישראל, ואין להתפשר עליה. מאידך, כל ההסכמים הפוליטיים מאז הסכמי אוסלו ועד ל"מפת הדרכים" השאירו את שאלת ירושלים תלויה ועומדת, מה שמאפשר לישראל לנהוג גם כאן באופן חד-צדדי.

החולשה הפוליטית הפלסטינית נובעת מגורם נוסף שמשחק בזירה. הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית ברשות ראאד סאלח, צרף בשנים האחרונות את הנעשה באל-אקצא לאג'נדה העיקרית של התנועה במסגרת מסע הסברה הנקרא "אל-אקצא בסכנה". תחת כותרת זו, ואגב, באישור משטרת ישראל, התנועה מכנסת מדי שנה אסיפה בת עשרות אלפי אנשים באצטדיון הכדורגל של אום אל-פאחם. התנועה גם משנעת מתוך ישראל מדי יום שישי, מאות אוטובוסים ובהם אלפי מאמינים לתפילות במסגדים. אנשים אלה לבטח מעודדים את המסחר בשוק העיר העתיקה, אך האם הם מסייעים לרשות הפלסטינית לשמור על ריבונותה? ספק. 'חיבוק הדוב' של התנועה האיסלאמית סביב סוגיית אל-אקצא רק מדגיש את חולשתן של הרשות הפלסטינית והווקף. כך נגררה לה בעיית אל-אקצא ממקומה כחלק משאלת הריבונות הפלסטינית באל-אקצא - שאלה שעליה יקום או יפול כל הסכם שלום עתידי בין ישראל לעם הפלסטיני - לסכסוך בין ממשלת ישראל ואזרחיה הערבים בישראל. לפיכך יש לשוב ולהדגיש כי זוהי שאלה פוליטית מרכזית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא תוכל להיפתר מחוץ למסגרת זו, גם אם אין כיום מי שיוביל את המאבק עליה. מה שברור הוא, שללא פיתרון בעיית השליטה בירושלים העתיקה, לא יהיה פתרון לשאלה הפלסטינית, ושלום לא ישרור בין שני העמים.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה