תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 17, נובמבר 2005

מלחמת מעמדות

להעניש את העניים

ישום תוכנית ויסקונסין בישראל

מאת אסף אדיב
מילות מפתח: אבטלה, מען

בראשית אוגוסט החל השלב הראשון והניסיוני של ישום תוכנית ויסקונסין בישראל. התוכנית, המחקה תוכנית דומה שהופעלה במדינת ויסקונסין שבארה"ב באמצע שנות התשעים, מסמלת את תחילת הפרטת השירותים החברתיים בישראל והמשך חיסולה של מדינת הרווחה. על אף שבאופן רשמי מטרת התוכנית לעודד תעסוקה ולהקנות למובטלים כרוניים "הרגלי עבודה" חדשים (היא אף זכתה לשם האנושי "מהל"ב"), איפיוניה העיקריים הם ענישתיים. מטרתה לצמצם את הוצאות המדינה על תשלומי הקצבאות של הביטוח הלאומי באמצעות שילובם של מובטלים כרוניים בתוכנית והעברתם מקצבאות לעבודה.

ללא ספק, ישראל היא בין המדינות המערביות שאחוז מקבלי הקצבאות בה הוא דמיוני ונטול פרופורציה לאוכלוסייתה. הבעיה היא שהמכניזם של התוכנית מאפשר למדינה, למעשה, מעודד אותה, להסיר אלפי אנשים מרשימת מקבלי הקצבאות מבלי להבטיח להם אלטרנטיבה תעסוקתית. דו”ח העוני השנתי שהתפרסם ב-9 באוגוסט 2005 מציב את ישראל במקום הגבוה ביותר בין מדינות המערב בעוני של ילדים - 33% (41% לפני העברת קצבאות); במספרים מוחלטים מדובר בכ-714 אלף ילדים. ארה"ב היא השנייה ברשימה עם 27% ילדים עניים. תוכנית ויסקונסין, שאותה ישראל מחקה בקנאות כמו כל דבר שמגיע עם התווית Made in America, רק תעמיק את העוני.

כבר בשנת 1999 נדונה התוכנית במסדרונות הממשלה, אבל רק עם הקמתה של ממשלת שרון השניה, בה השתתפה "שינוי" המחזיקה בעמדות ניאו-ליברליות בתחום החברתי, נוצרו התנאים לישומה בישראל. היא אושרה על ידי הכנסת ב-2003, והשתלבה בתוכנית הרפורמה של נתניהו שכללה קיצוצים דרקוניים בכל תקציבי הרווחה - בכלל זה קיצוץ קשה בקצבאות למובטלים, קצבאות לנכים, קצבאות לנשים חד-הוריות, קצבאות ילדים ועוד.
השלב הראשון של תוכנית ויסקונסין, שהחל, כאמור, בראשית אוגוסט, כולל 17,000 מתוך 160 אלף מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה שנמצאים באחריות לשכות התעסוקה. התוכנית אמורה לפעול כניסוי למשך שנתיים, בארבעה מרכזים שונים ברחבי הארץ: ירושלים (המערבית והמזרחית), נצרת (הערבית) ונצרת עלית, חדרה וכפרי ואדי ערה ואשקלון-שדרות. 30% מהמשתתפים יהיו ערבים ו-20% עולים חדשים - שני מגזרים ששיעורם בעשירונים התחתונים גבוה. התוכנית הושקה במסיבת עיתונאים משותפת של שרי האוצר והתמ"ת. ארבע החברות המפעילות את מרכזי התעסוקה בערים השונות נבחרו במכרז פתוח שאחד מתנאיו היה שותפות עם חברה מחו"ל שיש לה ניסיון ביישום תוכנית דומה בארצה. המדינה הקציבה כ-80 מליון שקל לתוכנית. כל מקבל גמלה שיידרש להתייצב במרכז ייאלץ להיות נוכח בו פיזית בין 30 ל-40 שעות בשבוע לשם הדרכה, ייעוץ והפנייה לעבודה. אם לא תהיה בידי היועץ אפשרות לשלוח את המובטל למקום עבודה בשכר הוא יהיה רשאי להפנות אותו לעבודה התנדבותית במוסד תעסוקתי בעל אופי קהילתי, כמו למשל בית חולים או עמותה, כשהתמורה הכספית לה יזכה תהיה קצבת הבטחת ההכנסה בלבד.

האם המובטלים אשמים?

בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו האשים שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, את מקבלי הקצבאות בכך שהם טפילים שאינם מעוניינים לעבוד. אבל המצב לא תמיד היה כזה. בשנת 1982, כאשר ישראל חוקקה את חוק הבטחת ההכנסה, מספר הזכאים לתמיכה ממשלתית לא עלה על 10,000 בתי אב. 21 שנה אחר כך, בשנת 2003, מספר מקבלי הקצבאות הגיע ל-158 אלף משקי בית - פי 16 (נחמיה שטרסלר, הארץ, 17.7.03). מה קרה באמצע? מדינת ישראל השתלבה בתהליך הגלובליזציה, ביטלה מכסי מגן, הפריטה את המשק, חיסלה את התעשייה המסורתית לטובת ההיי-טק ויבאה עובדים זרים במקום כוח עבודה מקומי כדי למקסם את רווחי הקבלנים והחקלאים. בקיצור, כדי לרצות את ההון המקומי והבינלאומי המדינה נקטה מדיניות קצרת ראות, שהובילה ליצירת אבטלה כמעט בלתי הפיכה והשתמשה בקצבאות כדי לקנות שקט חברתי ופוליטי. כדאי לציין שעד לרפורמות של נתניהו (בשנים 2003-2004) משכורת מינימום בישראל עמדה על 3,335 ש"ח, אבל משפחה שחיה מקצבאות והשלמות שונות היתה יכולה להגיע בקלות להכנסה חודשית של 6,000 ו-7,000 ש"ח. במילים אחרות, מדיניות ממשלתית הפכה את העבודה לבלתי כדאית. אבל הקצבאות כבר לא התאימו למשק החדש, שנדרש להתפאר בתקציב אנורקטי ובסקטור ציבורי רזה. וכך, לאחר שהמשק שינה את פניו – אגב, כמעט ללא התנגדות של ההסתדרות - הגיע הזמן לצעד הבא: כיווץ כמות מקבלי הקצבאות, שגמלתם היום היא בממוצע 2,200 ש"ח בחודש למשפחה. גם בתוספת קצבאות הילדים, שגם הן קוצצו באופן דרסטי, משפחה שחיה על גמלה היא עניה מאוד. ה"תמריץ" לעבוד, אם כן, נכנס לתוקף כבר בשנת 2003, אבל הבעיה העיקרית היא שאין למובטלים הכרוניים לאן ללכת. מדיניות התעסוקה המלאה הלכה לבלי שוב.

תוכנית מהל"ב – מקל ולא גזר

תוכנית ויסקונסין סובלת משלוש בעיות מהותיות:

א.היא נעדרת כלים לייצר מקומות עבודה.

הכלכלה הישראלית אינה מייצרת מקומות עבודה לעובדים בלתי מקצועיים ובלתי משכילים – רובם המכריע של מקבלי הבטחת ההכנסה. רשימה חלקית של הודעות על פיטורי עובדים בסוף יולי 2005 כוללת את חברת דלתא, שפיטרה 500 עובדים ממפעל הדגל שלה בכרמיאל, ואת פשיטת הרגל של רשת קלאבמרקט, שהביאה בעקבותיה לפיטורי מאות עובדים בשטראוס וטמפו.
אם ניקח כדוגמא את המגזר הערבי, שרוב הנמנים עליו הועסקו בטקסטיל, בניין וחקלאות, הרי שבמשך עשר השנים האחרונות נעלמו מענף הטקסטיל 23 אלף מקומות עבודה (מחצית מכלל כוח העבודה בענף). בבניין ובחקלאות איפשרה הממשלה יבוא בלתי מוגבל כמעט של עובדים זרים המועסקים בתנאי עבדות, שדחקו את רגליהם של עובדי הכפיים בענפים אלה. הדבר פגע במיוחד בעובדים ערבים, שמשרות ברמות שכר והתמחות גבוהים יותר היו סגורות בפניהם מראש. בין השנים 1995 ל-2000 פוטרו 35 אלף פועלי בניין ערבים.

ב. התוכנית היא עסק כלכלי

תוכנית מהל"ב, כמוה כמו כל עסק כלכלי: היא תיבּחן יותר על בסיס יכולתה לצמצם את הוצאות הממשלה על הקצבאות, ופחות על בסיס הצלחתה לשלב את המובטלים בעבודה שתאפשר להם לחיות בכבוד מעמל כפיהם ולהעלות את רמת חייהם.

בדו"ח מדיון פנימי של משרד האוצר עם הזכיינים מחו"ל שהציעו עצמם במכרז, הסביר אחד מהיועצים החיצוניים שהוזמנו, עו"ד אדם איתן ממשרד הרצוג-פוקס-נאמן, כי יהיה פה חסכון ברור בהוצאות המדינה:
"ירידה בהוצאות הממשלה לא חייבת לנבוע מהשמה-לעבודה. ההנחה היא שהירידה תנבע מכך שאנשים שישמעו על הדרישות החדשות, לא יגיעו למרכזים כיוון שאינם רוצים לעבוד או מכיוון שהם עובדים כבר (בלי להצהיר על כך, ב"שחור" – א.א.) http://www.moital.gov.il
ברור איפה שהזכיין יכול, לפי שיטה זו, לסגור תיקים גם אם אין ביכולתו להביא להשמת המובטל במקום עבודה. איך? פשוט על ידי הנשרת המשתתפים מהתוכנית, כלומר על ידי רישום של סירוב על אי שתוף פעולה, דבר שיביא לשלילת גמלתו של המובטל לחודשיים ובהמשך להוצאתו כליל ממעגל מקבלי הקצבאות.
במסמך של עמותת "מחויבות" מ-2004 נטען שהמנגנונים לתגמול המפעיל בנויים כך שככל שישקיע מלכתחילה פחות כסף בשירותים (למשל גני ילדים - א.א.) ובהכשרה (למשל קורסים מקצועיים – א.א.), כך יגדלו רווחיו. ובכלל, החברות שזכו במכרז להפעלת המרכזים היו אלו שהגישו את ההצעות הנמוכות והחסכניות ביותר. גם אלמנט הזמן מונף כשוט מעל לראשו של המפעיל: התוכנית בנויה כך ש"רווחיו של המפעיל מותנים בכך שיביא לצמצום ההוצאות על קצבאות ב-30% תוך ארבעה חודשים, וב-35% תוך שבעה חודשים. כל הפחתה הנמוכה מ-35% לא תביא לרווחים כלל ואף תגרור קנס" (מסמך "מחויבות": http://www.commitment.org.il
יוצא איפוא שהתוכנית, על פי המודל הממשלתי, יוצרת ניגוד אינטרסים בין החברה לבין מקבל הקצבה: "ניגוד העניינים שבין הסמכות לשלול קצבאות לבין הרווחים שעשויים לצמוח מהשימוש בסמכות זו הוא חריף ומעורר חשש כי שיקולי רווח, ולא שקולים ענייניים יעמדו בבסיס שלילתן של קצבאות שאמורות לשמש בסיס קיום לנזקקים" (שם).

למען היושר יש לומר שהמודל גם מציג תמריץ: אם 40% מהנושרים מקצבת הביטוח הלאומי יקלטו במשרה בה יתמידו למשך ששה חודשים תזכה החברה בתמריץ כספי. אך נראה שסעיף זה אינו ריאלי כלל והוא נועד בעיקר לטשטש את התמריצים השליליים שהוצגו לעיל, ויהפכו כנראה לנוהג.
זה המקום להזכיר כי תוכנית הפוכה בתכלית לתוכנית ויסקונסין מופעלת מזה שלוש שנים ברחוב הערבי על ידי עמותת מען. עמותת מען הבינה כי האבטלה והקצבאות הם נגעים חברתיים בעלי משמעויות מרחיקות לכת. לצד תמיכתה במובטלים ובמקבלי הגמלאות פיתחה העמותה פרויקט, שבמסגרתו היא מנסה לסייע למובטלים לחזור לעבודה באמצעות משכורת הוגנת ותנאים סוציאליים. הניסיון של מען מוכיח שכאשר חברות מוכנות לשלם לעובד משכורת הוגנת, הוא חפץ בעבודה. אבל הממשלה אינה מוכנה להתערב מול חברות מעסיקות, לא בתחום התמריץ ולא בתחום הענישה, כדי לעודד עבודה. (עוד על הניסיון של מען ראו בסרט "בונים עתיד" של קבוצת וידאו 48, או באתר מען http://www.workersadvicecenter.org)

ג. התוכנית מעודדת את שבירת שוק העבודה
כפי שהזכרנו, התוכנית מאפשרת לחברות לשלוח את המובטלים לבצע עבודה התנדבותית בבתי חולים או בעיריות. בהודעה לעיתונות של משרד התמ"ת נכתב: "השירות בקהילה הינו שירות שמטרתו הקניית הרגלי עבודה למשתתף" (12.1.04); במילים אחרות, מה שהפיזיותרפיה היא לפצוע, העבודה הקהילתית היא למובטל. פירוש הדבר הוא כי מובטלים שנשלחו לעבודות אלו יצטרכו לעבוד במשרה כמעט-מלאה בתמורה לקצבת הבטחת ההכנסה שגובהה כ-1,100 שקל לאדם (2,200 שקל למשפחה). הדבר עלול לעודד מעבידים לפטר כוח אדם בלתי-מקצועי, שלו הם מחויבים לשלם שכר מלא בתוספת זכויות סוציאליות.
פרופ' רוברט סולו, חתן פרס נובל בכלכלה, הסביר את הסכנה הטמונה בתוכנית זו והשווה אותה למשחק הכיסאות המוסיקליים. בהתייחסו לישומה בארה"ב הזהיר סולו מהאפשרות של החלפת עובדים מוחלשים על ידי "מתנדבי" ויסקונסין.

"...שוק העבודה הוא כמו משחק, או כמה משחקים, של כסאות מוזיקליים. כשהמוזיקה מפסיקה, השחקנים רצים לתפוס את הכיסאות הפנויים. כיוון שיש פחות כיסאות משחקנים, המפסידים נותרים לעמוד. אלו, ניתן לומר, הם המובטלים ... הוספת שחקנים נוספים – וזה המצב שיגרם כתוצאה מאילוץ מקבלי הקצבאות לעבוד תמורת הקצבה – רק תגביר את האבטלה. כמה נתמכי קצבאות-לשעבר ימצאו עבודה, אולי רבים יעשו זאת, בין היתר כיוון שהם רעבים, אבל זה יקרה רק על ידי תפיסת מקומם של עובדים-לשעבר, השייכים לשכבת העניים שמתמידים בעבודתם" .
(Robert M. Solow from The New York Review, Volume XLV Number 17, 5 November 1998, see:
http://www.jobsletter.org.nz/art/artsolow.htm

התוכנית בישראל חורקת

ב-2 באוגוסט, סמוך מאוד להשקת התוכנית, התחוללה בשכונת אל-פח'ורה בנצרת מהומה שהותירה אחריה הרס רב במשרדי החברה המפעילה, אג"ם מהל"ב, וגררה את סגירת כל הפרויקט בעיר למשך שבוע. אסמא אגבארייה, מרכזת המעקב מטעם מען בישובים הערביים ובמזרח ירושלים, הסבירה את התסכול והבלבול שחשים מקבלי הקצבאות במגזר הערבי:
"אין שיתוף פעולה בין המוסד לביטוח לאומי, שירות התעסוקה והחברות שמפעילות את מרכזי התעסוקה. הרושם הוא שפקידי הרשויות הממלכתיות העוסקות במובטלים (הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה) חוששים מהתוכנית שעלולה להפוך אותם למיותרים ולבסוף לסגור אותם. ניגוד אינטרסים זה בין השירות הציבורי לבין החברות הפרטיות, שנכנסות לתמונה כדי להחליפו, קיבל ביטוי ברור בהעדר כל דיון ענייני לגבי שמות המשתתפים בפרויקט.

"על פי מידע שהגיע אלי עולה בברור כי לשכות התעסוקה העבירו לאחריותם של מרכזי התעסוקה החדשים בארבעת האזורים בכל הארץ את רשימות המובטלים הכשירים-כביכול להיכלל בתוכנית רק כחודש לפני השקתה. במרכזי התעסוקה לא היתה הזדמנות לערער על השמות או לבדוק את היכולת להביא להשמתם. בראיון שערכתי עם מר משי שרייבר, סמנכ"ל חברת 'אמין', המפעילה את המרכז בירושלים, הוא סיפר כי בדיקה של השמות שהופנו אליהם גילתה כי אחדים מהם כבר לא בין החיים".
רותי סיני ציינה במאמרה (הארץ, 4.7.05) כי "אחת הבעיות הקשות ביישום התוכנית היא הפרופיל של המובטלים שהופנו למרכזי התעסוקה – בעלי משפחות, מבוגרים וחולים. כך למשל גילתה חברת AGENS, המפעילה את המרכז באזור חדרה בשותפות עם חברת כוח האדם הישראלית 'ייעוד', כי 67% מהמשתתפים הם בני 40 ומעלה. ולא זו בלבד, אלא שלכלל המשתתפים יש כ-5,000 ילדים, שכמעט מחצית מהם בני חמש או פחות". כתבת הארץ ציינה בהשוואה כי "בארה"ב המצב היה שונה לחלוטין. במדינת ויסקונסין, למשל, יותר מ-80% ממקבלי התמיכות שהשתתפו בתוכנית היו בני פחות מ-40, רבים מהם אמהות צעירות חד הוריות".

במגזר הערבי הבעיות הן כפולות ומכופלות, מסבירה אגבארייה. "בתקופת ה'זוהר' של הקצבאות, נשים שלהן ילדים עד גיל שבע היו פטורות מהתייצבות בלשכה. הרפורמה של נתניהו בשנת 2003 הורידה את הרף וקבעה שגם נשים שגיל ילדיהן שנתיים ומעלה יאולצו לחתום בלשכה. בירושלים המזרחית הביאה רפורמה זו לגידול דרמטי במספר הנשים המתייצבות בלשכה (מ-600 ל-2,400 תוך שנה). בשנים הקודמות השלימו הכל עם המצב. הנשים 'עשו טיול' אחת לשבוע ללשכה בלי שיופנו לעבודה, והקיצבה שולמה באופן סדיר. עתה נדרשות נשים אלו לצאת למרכזי ויסקונסין ולהתנדבות ולבלות שעות ארוכות מחוץ לבית.

"אלא שהחברה הערבית לא ערוכה להתמודד עם משימה זו", אומרת אגבארייה, " רק 17% מן הנשים אכן עובדות. חלק מהבעיה נובע מהעדר מקומות עבודה, וחלק מהגישה השלילית של החברה הערבית כלפי עבודתה של האישה מחוץ לבית. עתה, בכפייה, נשים ערביות יאלצו להשתלב בתוכנית ולהופיע במרכזי התעסוקה למשך 30-40 שעות שבועיות. גם אם שמים בצד את בעיית היעדר גני ילדים הבעיה המרכזית נותרת, והיא שעל פי רוב, הבעל ומשפחתו הקרובה רואים בשלילה את יציאת האישה לעבודה. גם אם אנו חלוקים עם הגישה הזאת הרי שיציאת האישה הערבית לעבודה לא תוכל להיעשות בהינף יד, וברור שהיא מחייבת פעולת חינוך ושכנוע של כלל החברה. החשש שלנו הוא שמשפחות שלמות, שבהן אבי המשפחה באמת אינו יכול לעבוד, יאבדו את קצבת הקיום הזעומה שלהן - משום שהכללים החברתיים החלים על החברה הערבית מונעים מהאישה לצאת אל מחוץ לביתה".

לאור הכישלון של לשכות התעסוקה למצוא מקומות עבודה למאות אלפי המובטלים הכרוניים, מה שמייחד את מרכזי התעסוקה הוא הסמכות שניתנה להם לחייב מובטלים לעבוד ללא תמורה או לשהות 7-8 שעות ביום במרכז התעסוקה, וכך ליצור עליהם לחץ בלתי אפשרי שיביא רבים מהם לאיבוד זכותם לקצבה.
בשורה התחתונה, ברור שאין כאן כל מאמץ רציני להגדלת מצאי מקומות העבודה ולהבטחת שכרם וזכויותיהם של העובדים. התוכנית כולה מקבלת את שוק העבודה המוחלש וחסר הזכויות כעובדה מוגמרת – ועושה שימוש מניפולטיבי בעיקרון הנכון של חשיבות העבודה כדי לפגוע בזכויות העובד והאדם הבסיסיות של אלפי מובטלים. עובדה זו מסבירה מדוע התרחשה התפרצות הזעם בנצרת ב-2 באוגוסט, ומדוע היא עלולה לחזור על עצמה אם לא יהיה שינוי דרסטי ביחס הרשויות והמרכזים החדשים למובטלים.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה