תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.12.07

מלחמת מעמדות

העוני הוא ערבי, והוא אישה

מאת אסמא אגבארייה
מילות מפתח: אבטלה, מען, נשים

הרצאה למכללה החברתית-כלכלית, ניתנה בסינמטק ירושלים, 20.11.07, על ידי, אסמא אגבארייה – זחאלקה, יו"ר דע"ם – מפלגת פועלים.

צר לי לבשר לכם: לא באתי לחדש לכם. אפילו בממשלה כבר מדברים על זה. מדברים הרבה, אך לא עושים מאומה. לעוני בישראל יש זהות לאומית ואפילו מגדרית: העוני הוא ערבי, והוא אישה. העוני אינו יתום, יש לו אמא ואבא והם נקראים מדינת ישראל. המדינה מתעלמת, ובינתיים "הילד הרע" גדל.
הנתונים הרשמיים מראים כי 57% מהערבים נמצאים מתחת לקו העוני. הערבים מהווים 18% מכלל האוכלוסיה, אולם שיעורם בקרב העניים במדינה מגיע ל-40%. האבטלה בקרב הנשים הערביות מגיעה ל-81%. למרותזאת, במדינה ובמוסדותיה הכלכליים השכילו רק לאחרונה לערוך את החיבור הישיר בין העוני לבין שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב הערבים.

כך למשל, המועצה הלאומית לכלכלה, שהגישה מסמך בשם "אג'נדה כלכלית חברתית חדשה לשנים 2008-2010", שמטרתו לצמצם את העוני והאבטלה, מסיקה כי "היעדר תעסוקה נאותה הינו אחד הגורמים המיידים המרכזיים העומדים מאחורי העוני: בעוד תחולת העוני בקרב משפחות ללא מפרנס מגיעה ל-68%, בקרב משפחות עם שני מפרנסים שיעור העוני צונח ל-3% בלבד". משוואה פשוטה מסבירה אמירה זו: קו העוני עומד על 4,200 ₪ לזוג עם שני ילדים, משכורת המינימום שווה 3,800 ₪ בערך. משכורת אחת מבטיחה שהמשפחה תצנח אל מתחת לקו.
גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, הודה לאחרונה שישנה אפליה בתעסוקה נגד הערבים, ומנה סיבות נוספות לעוני באומרו: "כוח העבודה הערבי משכיל פחות ומרוכז בפחות מ-12 שנות לימוד, התעסוקה שלהם מרוכזת בענפים ומקצועות שהשכר בהם נמוך, וכן שיעור התעסוקה של הנשים הערביות הוא נמוך מאוד ומגיע ל-17% בלבד לעומת 51% בקרב הנשים באוכלוסיה". ואני אוסיף - לעומת 65% בקרב הנשים היהודיות.

גישה דומה שמשמעותה היא להאשים את העניים בעוניים, הפגין גם משרד התמ"ת. הסיבות לעוני לטעם התמ"ת הן היעדר מקומות עבודה גדולים בכפרים הערביים, המסגרות הערביות המסורתיות שאינן מעודדות נשים לצאת לעבודה והיעדר גני ילדים. שימו לב למבנה התחבירי, כשהערבים אשמים, ברור מי האשם. כשהמדינה אשמה, מופיעה המילה "היעדר". אף אחד לא נושא באחריות. אך האמת היא שהמדינה מתחמקת מנטילת אחריות על המצב החמור שגרמה לו במו ידיה במשך 60 שנות קיומה. אנסה להסביר:

הסיבות לעוני במגזר הערבי

בישראל חיות במקביל, ולא בהרמוניה יתרה, שתי חברות: ערבית, ויהודית. אחת עברה מהפכה תעשייתית וכיום עוברת מהפכה טכנולוגית. האחרת לא עברה אפילו את המהפכה התעשייתית, ולא סיגלה לעצמה את הכישורים להתמודד עם המאה ה-21. ומדוע?
החברה הערבית הייתה חברה חקלאית באופיה. נישולה של החברה הערבית מנכסיה העיקריים, האדמות, בהפקעה הגדולה ב-1948 וגם לאחר מכן, הותיר אותה ללא הבסיס הכלכלי, וגם ללא חלופה (90% מהנשים הערביות נהגו לעבוד באדמות. בעקבות ההפקעות צנח שיעורן ל-7% בלבד, והן עובדות במושבים ובקיבוצים).
מדיניות ממשלתית מכוונת של אי פיתוח אזורי תעשייה בישובים הערביים, חוסר הניידות של החברה הערבית וחסימת מיזוגה בחברה היהודית, כחלק ממדיניות ארוכת שנים של אפליה על רקע לאומי – כל אלה דנו את הערבים לעבודה בסקטורים מצומצמים ומוגדרים, בעבודות הפיזיות הקשות ובשירותים. הכפרים הערביים הפכו ל"כפרי שינה" עבור הפועלים. אך עם זאת, המבנה החברתי המאפיין חברה חקלאית, שבא לידי ביטוי בהשפעה גדולה של החמולה ומעמד נחות לאשה, נותר על כנו. העוני, היה תוצאה הכרחית של תהליך זה.

מזה שני עשורים התווסף לכך גם האלמנט המעמדי, הגלובליזציה, כסיבה מרכזית לעוני. דבקות ממשלות ישראל ביישום כלכלת השוק החופשי השפיעה באופן הרסני על החברה הישראלית בכלל, ועל החברה הערבית בפרט. ההפרטה, היחלשות ההסתדרות, יבוא עובדים זרים – העבדים המודרניים – לענפי הבנין, החקלאות והסיעוד, ויצוא ענפים, כמו הטכסטיל, שנשים ערביות עבדו בהם, לארצות עם כח אדם זול יותר – כל אלה פגעו קודם כל בערבים. גם תנאי ההעסקה השתנו. לא עוד העסקה ישירה אצל החברות הגדולות. אלה התפטרו מאחריות ע"י העסקה באמצעות קבלני משנה וחברות כוח אדם, המנצלים את עובדיהם לרעה, שוחקים את שכרם ומותירים אותם ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים.
תהליך זה שבר את העבודה המאורגנת, ויצר מושג חדש של שוק גמיש, קרי עבודה זמנית ללא זכויות, ואבטלה מאוד גבוהה שמגיעה בחלק מהאזורים הערביים ל-25%. התוצאה הייתה שיותר ממחצית האוכלוסיה הערבית נדונה לעוני. משכורת הבעל כבר לא מספיקה כדי לקיים את המשפחה, והאשה חייבת לצאת לעבוד, אחרי שנים שהייתה עקרת בית ולא נדרשה לכך. הבעיה יותר חריפה מזו שהייתה לפני עשרים שנה - לא מדובר בהפקעת אדמות בלבד, אלא בהפקעת הזכות הבסיסית לעבוד ולהתפרנס בכבוד.

עבודה פיזית קשה עם נסיעות ארוכות ללא תנאים וללא פנסיה, מותירה את העוני כירושה היחידה שהאב מוריש לדורות הבאים. אוכלוסיה זקנה ללא פנסיה, הופכת לנטל על המשפחה, ומרחיבה בכך את שולי העוני. הדור הבא נולד לתוך העוני וגורלו נגזר להמשיך אותו. אם נוסיף לזאת את מצב החינוך המדורדר במגזר הערבי, נבין מדוע גדל דור שלם שאינו מסוגל להתמודד עם העולם המודרני ובטח לא עם הכלכלה החדשה.

המדינה מתעלמת

העוני העמיק מחד את אחיזת המסורת בחברה הערבית, אך באופן פרדוקסלי הוא גם מרופף אותה. אחת הנשים המאוגדות במען אמרה לנו: "המצב הכלכלי הקשה הציל אותי, ואיפשר לי לצאת לעבוד". יותר ויותר נשים רוצות לצאת לעבודה, ויותר גברים מסכימים לכך. לכאורה יש כאן הזדמנות פז להפוך את הקערה על פיה, אבל הממשלה ממשיכה להתעלם. כך למשל, היא אישרה בספטמבר האחרון לייבא עוד 2,500 פועלים תאילנדים לחקלאות, וחסמה את הדרך בפני אלפי נשים ערביות שמשוועות לעבודה.
נשאלת השאלה: מדוע המדינה אומרת משהו, ועושה בדיוק את ההפך? שתי סיבות עיקריות:
ראשית, הסיבה הלאומית – מוסדות המדינה ממשיכים לראות בערבים איום דמוגרפי, ואינם מנהלים דיון רציני כיצד לפתור את בעיותיהם כאזרחים.
שנית, סדר עדיפות אנטי חברתי - המדינה מודעת לכך שאבטלת נשים גורמת לעוני ולנטל על התקציב שלה. המועצה הלאומית לכלכלה מתריעה במסמך "האג'נדה" שהזכרנו לעיל, מפני העמקת העוני ואי השוויון במילים האלו: "העוני העמוק והנרחב מהווה לא רק אות קלון למדינת ישראל של היום, אלא גם איום על המשך שגשוגו של המשק בעתיד הלא רחוק". המועצה מתייחסת ל"נטל התקציבי" של תשלומי ההעברה, על "התווספות של עובדים צעירים למעגל העבודה בעוד 5-10 שנים שיהיו עם חסרונות מובהקים בחינוך, בבריאות ובכישורים הדרושים למיצוי הפוטנציאל היצרני שלהם".

המועצה גם מעריכה, כי העלאת יעד התעסוקה ב-3% תוסיף לתוצר הלאומי הגולמי 8 -12 מיליארדי ₪, כמו כן תביא תוספת משמעותית להכנסות המדינה ולחיסכון בתשלום הקצבאות. לשם כך, קוראת המועצה לפעול בצורה מערכתית כנגד אפליה בתעסוקה, לשפר את הנגישות התחבורתית למקומות העבודה, להרחיב את הסיוע והסבסוד למעונות יום, וקוראת באופן ברור לצמצום נוסף במספר העובדים הזרים, שמספרם הגיע ל-180 אלף, מרביתם עובדים בחקלאות, בניה וסיעוד. "עובדים אלה", נאמר שם, "מתחרים על מקומות עבודה מול ישראלים ברמות השכר הנמוכות". ומשפט המחץ: "הרווח הפרטי מהעסקת עובדים זרים, אינו מצדיק את העלות המשקית של דחיקתם של עובדים ישראליים".
התעלמות הממשלה בפועל מהמלצות המועצה שלה, מבטאת את הסתירה בין המודל הישן של ישראל כמדינת רווחה, לבין המודל שסיגלה לעצמה ב-20 השנים האחרונות, כמדינת כל עשיריה, ובראשן 18 המשפחות המשפיעות. המדינה מחוייבת לצרכים הכלכליים של בעלי ההון, ולא לאזרחיה, ולכן היא מסבסדת את כוח העבודה הזר והזול. זאת הסיבה שהיא אישרה לייבא 2500 תאילנדים נוספים ל-26 האלף שכבר עובדים כאן, וחסמה את דרכן של הפועלות הערביות. הפועלת הערביה עולה למעביד 20 ₪ לשעה (שכר מינימום), בעוד התאילנדי עולה רק 13 ₪ לשעה. כפי שהיטיב ח"כ אביגדור יצחקי (קדימה) להגדיר זאת בראיון טלוויזיוני : "מרוויחים חצי ועובדים כפול".
כמו כן, המדינה מעדיפה פתרונות זולים. היא אוהבת תוכניות כמו ויסקונסין, שבמקום להכשיר מובטלים לעבודה, "מגמישה" ומתאימה אותם לשוק עבודה כאוטי, ובכך מנציחה את עוניים.

התוצאות:

מצב זה מוביל להתמרמרות ולניכור. חלומות ההשתלבות בחברה הישראלית הוחלפו בסיוט של דחיה ועוני. זה מתבטא באלימות גוברת במשפחה, פשיעה, היעדר ביטחון אישי, התפוררות חברתית. הביטויים הפוליטיים חריפים לא פחות: ביטויי הסתגרות והתבדלות מחד, מול אדישות וחוסר אמון במערכות הפוליטיות. הביטוי המובהק והקיצוני ביותר לתופעה היה אינתיפאדת אוקטובר 2000, וכן הירידה משמעותית באחוז ההצבעה לכנסת (סביב ה-50%).

חלק מהמפלגות הערביות ראו באינתיפאדה ביטוי לגאות לאומית, חלקן האחר ראה בה גאות איסלאמית, אנחנו הבנו אותה כביטוי לתסכול מהידרדרות המצב הכלכלי והיעדר הנהגה פוליטית: קרי עוני כלכלי ועוני פוליטי. תוך היגררות אחר מצב הרוח של הציבור, הוצגו לאחרונה במגזר הערבי חזונות עתידיים כמו חוקה חדשה ואוטונומיה תרבותית, הקוראים לשנות את אופיה של המדינה, המפלה את המיעוט הערבי, אולם עיקרם הסתגרות. אנחנו, כמו גם רוב הציבור הערבי, לא מאמינים שיש לזה סיכוי בתנאים הנוכחיים. אם לא רוצים לתת לערבי עבודה, איך יתנו לו אוטונומיה?

מה אנחנו מציעים?

אנחנו מציעים אג'נדה חברתית-כלכלית-פוליטית אלטרנטיבית. במישור הכלכלי אנחנו שוקדים על הקמת איגוד מקצועי, שיארגן את הבלתי מאוגדים, וינהל מאבק על התנאים הקיומיים, הבטחת הזכות לעבודה מאורגנת עם מלוא הזכויות. התארגנות איגוד מקצועית יכולה להוות בסיס לשינוי, גם אם איטי, של החברה הערבית בישראל. הבסיס הוא העצמה חברתית, וההדגשים הם מלחמה בעוני, קידום מעמד הפועלים בכלל, ונשים עובדות בפרט, לצד קידומו של הנוער. כוח חברתי כזה יצבור את הפוטנציאל להיאבק על כלל הנושאים הנוגעים לחברה הערבית, מדיור ועד חינוך.
איך עושים זאת: בשנת 2000 הבינה המדינה כי המצב הלא מאוזן בשוק העבודה והעוני, מחייב פתרון לבעית האבטלה. אנחנו לקחנו זאת ברצינות. הדגש עבר למאבק על פתיחת מקומות עבודה מאורגנים עם כל הזכויות.

ברור לנו, שאין די בעבודה איגוד מקצועית. העוני הוא תוצאה של החלטות כלכליות פוליטיות. לכן אנחנו שוקדים על בניית מפלגת הפועלים דע"ם, המעלה את הבעיות של הפועלים על סדר היום, ומצביעה על בעית העוני כבעיה פוליטית ממדרגה ראשונה. דע"ם פונה לכל מי שרוצה שינוי להצטרף לדרכה, וקוראת להתנתק מהקונצנזוס הלאומי-כלכלי הקיים, כי במישור הפוליטי זה יוביל רק למלחמות נוספות, ולמצב ביטחוני בלתי פתיר. במישור הכלכלי הפערים רק ילכו ויגדלו.

למה אנחנו חושבים שזה אפשרי?

משום שהמאבק הזה אינו רק שלנו. השינוי של ישראל ממדינה ציונית למדינה פוסט ציונית, ומכירת נכסיה לכל המרבה במחיר, מעצים את פערים המעמדיים בחברה היהודית עצמה. העוני מכה בפריפריה, שמצב תושביה מתקרב לזה של הערבים. כיום המורים מעלים את הטענה הבסיסית שלנו, על סדר העדיפויות החברתי. נוצרות נקודות משותפות בין ערבים ויהודים שנפגעים מהמדיניות הניאו ליברלית. גם יהודים סובלים מחברות קבלניות וכוח אדם, וגם מתוכנית ויסקונסין. בנקודות אלה נפגשות שתי חברות שנותרו מאחור. הן נפגשו גם בעורף, במלחמת לבנון השניה, ונהרגו שם כי היו עניים.

אנחנו נלחמים למען יצירת תרבות חדשה. מול הערכים של הבורסה, ההיי-טק והנדל"ן, שמותירים את הרוב בחוץ, אנחנו מקדמים את הערכים של הזכות לעבודה מאורגנת, סולידריות בין עובדים, חציית הקווים הלאומיים למען אחדות העובדים. המדיניות הישראלית הפוסט ציונית היא זאת שמעמידה בסימן שאלה את ההצדקה לקיומה של המדינה היהודית. בשביל מה לקיים מדינה יהודית אם היא לא מספקת אפילו ליהודים בטחון תעסוקתי, חינוך, ובריאות?
חומות השנאה בין ערבים ליהודים מתרחבות אמנם, אך המציאות שכולם סובלים ממנה מאפשרת מקום למאבק למען שלום וסיום הכיבוש, שיהיה קשור במאבק לשינוי הסדר החברתי.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה