תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 17, נובמבר 2005

חלוקת ירושלים

עיריית ירושלים מכריזה מלחמה על תושבי סילוואן

מזרח ירושלים

בנובמבר 2004 שלח מהנדס עיריית ירושלים מכתב פנימי הדורש בלשון יבשה ועניינית את "הסרת הבניה הבלתי חוקית בשכונת עמק המלך", הלא היא שכונת אל-בוסתאן בסילוואן. המהנדס לא הזכיר כלל את העובדה כי בשכונה מתגוררות 200 משפחות פלסטיניות, כאילו מדובר באתר ארכיאולוגי ריק מאדם. העיריה מנסה לטשטש את חומרת כוונותיה, אך אין ספק שמאות פלסטינים מסילוואן נמצאים בסכנה להפוך לחסרי בית, קורבנות המדיניות השואפת לרוקן את ירושלים מתושביה הערבים.
הכפר הפלסטיני סילוואן הינו כפר עתיק, ששורשיו מגיעים לתקופות קדומות ביותר (המאה ה-18 לפנה"ס). הוא שוכן מחוץ לחומות העיר העתיקה, אל מול מסגד אל-אקצא, מעל לחפירות ארכיאולוגיות המכונות "חפירות עיר דוד", עובדה שהפכה אותו ליעד מועדף להסתערות מתנחלים.

בשנות השמונים החלה עמותת "אלעד" להתנחל בשכונת ואדי חילווה בסילוואן. האמצעים, שנחשפו מאוחר יותר, כללו זיופי מסמכים, שימוש ב'אנשי קש' לקניית רכוש ערבי והעברתו לידים יהודיות, הפרחת טענות כוזבות בדבר רכוש נפקדים, ואף שימוש בכוח. כמו כן בשנות התשעים התנחלו יהודים בשני בתים נוספים במדרון המזרחי של סילוואן, במקום המכונה "שכונת התימנים".
עתה שוב, מזה מחצית השנה חיים כאלף תושבי שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן בחרדה לגורלם, זאת לאחר שנודע להם על כוונת העירייה להרוס את כל 88 בתי השכונה. מדובר בבתים של תושבי סילוואן מקדמא דנא, בתים שנבנו על אדמתם הפרטית, אלא שהם הפכו למפירי חוק בעל-כורחם ובנו ללא רישיון בגלל מדיניות עיריית ירושלים, שאינה מעניקה רישיונות בניה לתושבי מזרח העיר הפלסטינים מאז הכיבוש בשנת 1967. כוונת העיריה להרוס בתים גרמה לתגובות זועמות מכיוון חברי הכנסת הערבים, מפלגת "יחד", וארגוני זכויות אדם, והנושא נידון בכנסת ביוני השנה. חה"כ רומן ברונפמן כתב למהנדס עיריית ירושלים, אורי שטרית: "מדובר בטיהור אתני של ממש ובגירוש בקנה מידה נרחב, שהדעת אינה תופשת". הד"ר מאיר מרגלית, פעיל ותיק בנושא ירושלים הגדיר את התוכנית כ"מגה פיגוע", שמטרתה האמיתית היא "למחוק את הנוכחות הפלסטינאית ממזרח העיר" ("הארץ" 1.6.05).

אלא שאי ודאות גדולה שוררת סביב הרס הבתים, ונראה שעיריית ירושלים עושה מאמצים לטשטש את כוונותיה. כאשר נשאל ראש עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי בנושא, אמר כי "העיריה אינה מתכוונת להוציא צווי הריסה מנהליים לבתים", וכי "במקרים שבהם בוצעו עבירות בניה, תגיע העיריה להבנה עם התושבים". כמו כן הורה להקים ועדה משותפת לעיריה ולתושבים (הארץ, 9.6.05). אולם עד כה לא בוטל ולו צו הריסה אחד. תגובתו הפושרת של שר הפנים, אופיר פינס, בכנס של עמותת "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון" מה-8.6 הייתה: "לא תהיה הריסה המונית בסילוואן", וגרוע מזאת, נציג התושבים פחרי אבו דיאב אמר לאתגר כי בפגישה שנערכה בינו ובין נציגי העיריה ב-20.6, לא הסכימו האחרונים להתחייב כי יבוטלו צווי ההריסה. רוחמה אברהם, סגנית שר הפנים, אף ברכה על הכוונה להרוס את הבתים. כמו כן אין זה ידוע האם בכוונת העיריה להכריז על שכונת אל-בוסתאן (המכונה בעברית "גן המלך") כעל גן לאומי, כפי שטענו לופוליאנסקי ואברהם, או כעל גן ארכיאולוגי. "הכרזה על מקום כעל גן לאומי", אמרה לאתגר אפרת כהן-בר מעמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון", "פירושה ביטול כל אפשרות למגורי בני אדם במתחם השכונה. במקרה כזה הסמכות במקום עוברת לרשות הטבע והגנים, שלא מפקיעה את האדמה, ולכן לתושבים לא מגיעים פיצויים, אבל אינה מאפשרת להם להשתמש בה. מכאן שמדובר במהלך שמטרתו למנוע מתושבי המקום אף את הזכות לפיצויים". כאן יש לציין כי חלקים מסילוואן (המדרון המזרחי של נחל קדרון), אחת משכונות המגורים הצפופות בעיר, כבר הוכרזו כגן לאומי.

מהנדס עירית ירושלים אורי שטרית מתעקש מחד, כי על העיריה לבצע את החלטות בית המשפט ביחס לבתים בלתי חוקיים (מבלי להזכיר כי העיריה היא שפנתה לבתי המשפט). מאידך, הוא מתרץ את ההריסה בדאגתו לגורל השכונה, השוכנת בואדי, במקרה של שיטפונות. על כך הגיב פח'רי אבו-דיאב: "לו היה ביכולתה, הייתה העיריה שולחת לנו צונמי".
כל אלה משפיעים על מצבם הנפשי של התושבים, ובמיוחד על הילדים, המהווים כ-65% מתושבי השכונה. המורה הקשיש של ילדי השכונה, חאג' מאזן אבו-דיאב, שפגשנו באוהל המחאה שהוקם בשכונה, סיפר לנו: "ראיתי את אחד מתלמידי, בן 11, והוא סוחב ילקוט מלא וכבד. כאשר בדקתי מה יש בתוכו, ראיתי שהוא הביא לבית הספר בגדים להחלפה, משחקים, ותמונות של בני משפחתו ושל חברים. התברר כי הוא חושש כי כאשר יחזור מבית הספר ימצא גלי אבנים במקום בית".

עירית ירושלים יוצרת כאוס תכנוני

מאז הכיבוש בשנת 1967 שמו להם הממשלות הישראליות ועיריית ירושלים למטרה להגביל את מספר הפלסטינים המתגוררים בירושלים ואת התפתחות השכונות והכפרים הערבים (ראו מסגרת). במסגרת זו הגדירה העיריה את רוב שטחי השכונות הערביות כשטחים ירוקים שהבניה בהם אסורה, למרות הגידול הרב באוכלוסיה. בשכונת אל-בוסתן, למשל, לא ניתנו רישיונות בניה לפחות מאז שנת 1977, מלבד לבית אחד . תושבי סילוואן, מצדם, ניסו במשך השנים להשיג רישיונות בניה, ובשנות התשעים הקימו ועד למטרה זו, אלא שהעיריה סירבה בעקשנות להציע פתרונות לבתים שנבנו ללא רישיון, או לתת רישיונות בניה חדשים.

ב-11.11.2004 שלח מהנדס העיר שטרית מכתב פנימי למנהל אגף הפיקוח על הבניה בעיריה, ובו 5 פסקאות יבשות. המכתב מזכיר את "החשיבות הלאומית והבינלאומית של חפירות עיר דוד ועמק המלך", ודורש "הסרת הבניה הבלתי חוקית בעמק המלך". במכתב לא צויין כי במקום גרות 200 משפחות, או אפילו קיומו של הכפר סילוואן, כאילו מדובר באתר עתיקות ריק מאדם. על כך מעירה עו"ד נטע עמר במכתבה ליועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז: "ממכתבו של מר שטרית ניתן להבין, כאילו מדובר במאבק בין שני ציבורים - ההיסטוריה היהודית מול הפולשים, שזהותם כביכול אינה קיימת, אך ידועה היא לכל, הערבים", והיא מסיקה: "היעדר התכנון לשכונה שהיא באופן מובהק שכונת מגורים, המהווה חלק בלתי נפרד מכפר שלם בעל היסטוריה עשירה, מעיד על האנדרלמוסיה התכנונית שיצרה דווקא העיריה, ולא התושבים".
תושבי אל-בוסתאן לא ידעו על קיומו של המכתב עד לחודש מרץ 2005, כאשר החלו פקחי העיריה לסייר בכפר, למדוד את הבתים ולצלמם, בעילה הכוזבת שהדבר דרוש לצורך עדכון גבית הארנונה. רק כאשר הגיעו תושבים מבוהלים לעיריה ראו את המכתב לראשונה. זה המקום להעיר, כי התושבים משלמים ארנונה מזה עשרות שנים, עובדה שכפי הנראה לא מונעת מהעיריה לתכנן עתה את הרס בתיהם.
בתחילת שנת 2005 הוגשו 5 צווי הריסה לבתים שנבנו לפני 1967, ולכן עפ"י החוק אי אפשר להרסם בהליך רגיל. על כן העיריה השתמשה בחוק 212(5) אשר מאפשר להרוס בית מבלי להוכיח כי נבנה שלא כחוק. בחוק זה נעשה שימוש רק פעם אחת בעבר, כאשר מיד לאחר מלחמת 1967 נהרסה שכונת המוגרבים כולה כדי ליצור את "רחבת הכותל". השימוש בחוק דרקוני זה החריף את חששות התושבים עוד יותר. בנוסף, הוגשו בחודשים האחרונים 36 צווי הריסה נגד בתים שנבנו ללא רישיון באל-בוסתן. בנוסף, ילדים מצאו צווי הריסה מתנופפים ברוח, ללא שם נמען, מה שהגביר עוד יותר את תחושת אי-הודאות, וכן בתצלום האוויר שפרסמה העיריה כאשר שלחה את 36 צווי ההריסה, כל הבתים ממוספרים. דבר זה מעיד, לדעתה של האדריכלית אפרת כהן-בר מעמותת "במקום", כי הבתים כולם מיועדים להריסה. על מדיניותה המעורפלת של עירית ירושלים, אומר לאתגר הרב אריק אשרמן מעמותת "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם": "צו הריסה ניתן לבצע גם 20 שנה לאחר הוצאתו, ועד שאינו מבוטל על ידי בית משפט, סכנת ההריסה שרירה וקיימת. אני חושש מפעולת הריסה 'זוחלת'." בדומה לכך, כהן-בר מצביעה על הדמיון הרב לסיפור "הרבי והעז": לאחר שאיימה העיריה בהרס של מספר כה גדול של בתים, הרס מצומצם יותר בהיקפו ייראה כהקלה ויעורר התנגדות מועטה בלבד. שאלות שהפנה אתגר לעירית ירושלים כדי לקבל הבהרות, לא נענו.

אחת השיטות המקובלות לעצירת התפשטותן של השכונות הערביות בעיר הוא לצבוע אותן בתוכניות המתאר בצבע ירוק, שפירושו איסור בניה למגורים. למעשה, בשנת 1977 הוציאה העיריה תוכנית מתאר למה שנקרא "אגן העיר העתיקה", בשם ע/מ9 ומאז לא חידשה אותה כלל לגבי שכונת אל-בוסתאן. בשכונה, שהוגדרה בתוכנית כשטח "ירוק" ציבורי, לא ניתן אף רישיון בניה לפחות מאז 1977. בימים אלו הציגה העיריה, להתנגדות התושבים, את מפת תוכנית המתאר החדשה המכונה בשם "ירושלים אלפיים", ובה צבועה שכונת אל-בוסתן בצבע חום, כלומר שטח בנוי, ולא בצבע ירוק. אלא שמתברר כי צביעה זו בטעות יסודה, והעיריה מתכוונת "לתקנה", כנראה באמצעות צווי ההריסה. במכתבה למזוז כותבת עו"ד נטע עמר: "החשש הכבד הוא, כי ההריסה המתוכננת של 88 בתי אל-בוסתאן הינה אך הפתיח להריסת בתים נוספים ברחבי הכפר סילוואן".

"אין לנו לאן ללכת"

ביום בו ביקרנו בסילוואן (ב-15 ביוני 2005) הרסה עירית ירושלים בית בשכונת אבו תור הסמוכה. הביקור במקום שיכול היה להיות יפהפה הוא מדכדך: המקום מוזנח להכעיס, ערמות אשפה והריסות בכל מקום, מי מעיין הגיחון זורמים בין סמטאות שרוחבן אינו עולה על סמטאות מחנה פליטים, ואין שום גן, מועדון, או כל זכר לפעילות חיובית אחרת של העיריה. קולות הכלים הכבדים שהרסו את הבית, ואשר נשמעו בברור באל-בוסתאן, עוררו שוב את הפחד הכבד בקרב תושבי השכונה.
נפגשנו עם מר פח'רי אבו-דיאב, נציג התושבים, באוהל המחאה שעומד בשכונה. מילותיו הראשונות היו: "עיריית ירושלים הכריזה עלינו מלחמה". כדי להמחיש את מצוקת הבניה הוא אומר: "להורי היה בית של 56 מ"ר. נולדו להם עשרה ילדים, כל אחד מהם התחתן והביא ילדים. האם העיריה באמת מצפה שנגור בשטח של 56 מ"ר? על עיריית ירושלים לתת לנו שירותים ולא צווי הריסה", והוא מוסיף, "אלא שהיא מונעת ממניעים פוליטיים גזעניים. איש מאתנו לא יעזוב את ביתו ואדמתו, יהיה המחיר אשר יהיה". אבו-דיאב מדבר בכאב גדול על מצבם הנפשי של ילדי השכונה, שאינם נהנים מהחופש הגדול, מפאת חששם התמידי מפקחי העיריה ומצווי ההריסה. "למה הם הורסים לנו את הילדים? מדוע עליהם לישון בחרדה? איום ההריסה גורם להם לבעיות נפשיות ולשנאה, למרות כל ניסיונותינו לחיות בשלום".

סיפורה של פאטמה קראעין

נפגשנו לראשונה עם פאטמה קראעין בדצמבר 1991, לאחר שמתנחלים פרצו לביתה בשכונת אל-חלווה, והשליכו אותה, את בעלה ואת שבעת ילדיה לחורף הירושלמי הקר. לאחר שנים של מאבק משפטי, בספטמבר 1998 אישר בית המשפט המחוזי החלטה קודמת, כי הבית בו נולדה, ואותו קנתה מאביה בשנת 1966 בנוכחות 5 עדים, שייך לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. פאטמה נשארה מחוץ לביתה, והמתנחלים נכנסו במקומה. ארבע עשרה שנה מאוחר יותר, פגשנו את פאטמה, המתגוררת בשכונה המזרחית של סילוואן בשנית, ומסתבר שצרותיה של המשפחה טרם הסתיימו: בימים אלו קיבל בנה, הגר באל-בוסתאן, צו הריסה לביתו. רגלה של פאטמה חבושה בגבס. כיצד קרה הדבר? מתברר כי כאשר באו נכדותיה להודיע לה בדבר צו ההריסה, יצאה פאטמה מביתה בבהילות, נפלה ושברה את רגלה. פאטמה נזכרת בפינוי הטראומטי בשנת 1991: "המתנחלים הציעו לי וילה בכל מקום שארצה, אם רק אסכים לחתום על יציאה מהבית מרצון. אמרתי להם, גם אם תמלאו לי את הבית בזהב, לא אמכור לכם רגב אחד של אדמה". נכדתה שהד, שיושבת אתנו מסבירה: "מי שמוכר את הבית כאילו מכר את עצמו". "האם יש מדינה אחת בעולם הנוהגת כך בתושביה, מוציאה אותם בכוח מבתיהם והורסת אותם כדי שישארו חסרי בית וחסרי תקווה?", שואלת פאטמה כלא מאמינה למה שקרה לה. "מדוע לא יניחו לנו לחיות בשקט?". למרות כל הפגעים שהמיטה עליה מדינת ישראל, פאטמה עדיין מאמינה שתחזור לביתה ביום מן הימים, ושבית בנה יוותר על תילו. חיבור שכתבה נכדתה שהד, הלומדת בכיתה ז', לבית הספר באחרונה, מעיד היטב על הלך הרוח השורר בין בני גילה: "לא נבכה על העבר המפואר שאיננו עוד. אני משקיעה את מחשבותי בשאלה איך אפשר להציל את מה שנשאר מתרבות שנרמסה ברגלים גסות, ואשר כל האומות שלפו נגדה ציפורנים מושחזות".

התכנון הדמוגרפי

לאחר מלחמת 1967 סיפחה ישראל בירושלים 70 אלף דונם ו-69 אלף תושבים פלסטינים, ואימצה בעקביות מדיניות של סיפוח מרבי של אדמות ובהן כמה שפחות תושבים פלסטינים. ממשלת ישראל אף הוסיפה ואימצה את המלצות ועדת גפני, ופעלה לשמירת המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים כפי שנרשם בשנת 1972, כלומר 73.5% יהודים ו-25.5% ערבים. לאור גידולה המהיר של האוכלוסיה הערבית בירושלים, פירושה המעשי של מדיניות זו היה להצר עד כמה שאפשר את שטחי המגורים לפלסטינים, במטרה לעודד הגירה פלסטינית מירושלים החוצה. למרות זאת, היחס המספרי לא נשמר: בשנת 2002 היה היחס בין יהודים לפלסטינים בירושלים 67.4% לעומת 32.6% בהתאמה, ועפ"י תחזיות עורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים, עד שנת 2020 היחס יגיע לכ-60% יהודים מול כ-40% פלסטינים (מתוך דו"ח שחיבר נתי מרום, 'מלכוד תכנוני'). יש לציין כי החוק הבינלאומי לא מתיר למדינה כובשת להכין תוכניות מתאר לשטחי התושבים הכבושים, קל וחומר כאשר המטרה להצר את צעדיהם, ולהכביד על התפתחותם הטבעית.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה