תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה
תרבות

17 שיחות על הערצת המימסד

מאת גרשון [גיש] עמית
מילות מפתח: כיבוש, ספרות

על ספרה של ורד לוי-ברזילי, "17 שיחות עם אסא כשר"

יש בספרה החדש של ורד לוי-ברזילי, "17 שיחות עם אסא כשר", כמה רגעים כנים ונוגעים ללב, למשל כאשר כשר מתאר את החיים לאחר מותו של בנו יהורז, שמה שנותר מהם הוא "כאב אחד גדול ומתמשך... לא שמחה ולא רגעי אושר קטנים, ולא רגעי אושר גדולים", או בשעה שהוא מתוודה על התנתקותו מן החיים הפנימיים של האוניברסיטה, שיש בהם "קב אחד של חזון ואחריות, אבל גם תשעה קבין של מגע לא נעים ובלתי נמנע עם עסקנים"; ואפשר היה, אולי, להניח לכשר, שנחשב בעיני רבים לבר סמכא בענייני אתיקה, ולעבור על הספר הזה בשתיקה, לולא הוקדשו מרבית השיחות לעניינים פוליטיים, כלומר ל"מצב", וכאן מתגלה עד מהרה כל מה שאין בספר הזה: אין בו לא סגר ולא הרס, ולא גזל, הפקעת קרקעות, נישול, מחסומים, ואין בו אזכור למעשי האלימות וההתעללות בפלסטינים, ואין בו הכרה, סליחה, או הכאה על חטא, ואין בו שקט, היסוס, או מבוכה, אלא רק מראית עין של שקט, של כובד ראש, שלא נועדו אלא להוסיף ולומר את מה שנאמר כבר עד לאין קץ, את ה'איך נתנו להם הכל באוסלו' ואת ה'אין עם מי לדבר' ואת חובתה של המדינה לחתור לשלום.

בד בבד ספוג הספר הזה בהערצת המדינה, צבאה וחייליה, המסכלים פיגועים ב"מאמצים הרוויים בחירוף נפש", וכל זה נאמר בנחרצות של מי שיודע הכל. מה כשר יודע? הוא יודע רק את מה שהצבא יודע, רק את מה שהמדינה מספרת לנו: הוא מדבר בשמה של המדינה ומצדיק ללא הרף את פעולותיה, גם את המנוולות ביותר, האלימות ביותר - את החיסולים ואת ההרג ואת הפקעת הקרקעות ואת המחסומים – ואפילו את הכיבוש עצמו, שכן, הוא אומר, בזמן האחרון האחריות לכיבוש בכלל לא עלינו. ובשיחה אחרת הוא אומר ש"אין בסיס לטענה שהכיבוש משחית", ולבסוף גם ש"בשלב הנוכחי, באופן עקרוני וגורף, אין לי טענה מוסרית כללית נגד המדינה ומוסדותיה. אני לא מדבר על פרטים אלא על התמונה הכוללת. המדינה עלתה על הפסים הנכונים, של כיבוש ערב סיומו, והיא לא ירדה מהם". כל מה שיש לכשר לומר לנו מקופל במשפט הזה: לא רק הערצת המדינה והדיבור על סוף הכיבוש, אלא גם נקודת המבט, שבכל הנוגע למדינה היא תמיד מגבוה, מלמעלה, מן מקום שבו נותרים קווי המתאר בלבד, כלומר המקום שממנו הכיבוש הופך לתמונת נוף, המקום שממנו כבר לא רואים דבר.

אם נחוץ לחלץ מתוך הספר משפט מפתח נוסף, הרי זה המשפט הבא, המופיע במבוא, ואשר מציין את הרגע שבו נמחקת ההיסטוריה של העימות, שהוא גם רגע השתלטותו של הנרטיב הלאומי ההגמוני: "עכשיו, מוקד המלחמה הוא לא הכיבוש, אלא הטרור. עכשיו, השאלה הדחופה ביותר אינה מה עלינו לעשות בדבר הכיבוש, אלא מה עלינו לעשות בדבר הטרור. עכשיו, השאלה המוסרית החשובה ביותר אינה איך נסיים את הכיבוש, אלא איך נסיים כראוי את הטרור". כאן כשר מאמץ לא רק את הנרטיב של הצבא והמדינה אלא את הנרטיב החדש של אמריקה, של בוש והניאו-קונס אודות סכנת הטרור העולמי כתירוץ לפתוח במכות מנע. כשר, אם כן, אינו נחשף רק כאיש של הממסד, אלא גם כמי שהתגייס להגנת האג'נדה הפוליטית והמלחמתית של בוש.
האם מותר להזכיר כאן כי כשר מקבל זה שנים כסף מהצבא? "אני מקבל תשורה כספית רק כשזה קורס או כשיש איזשהו פקיד תמהוני ששם לי איזה טופס לחתום על תשלום מזדמן". זו היתה תשובתו של כשר במשפט דיבה כנגד קולגות מהאוניברסיטה שביקרו אותו על כך. הבה נתבונן ברשימת הוועדות הציבוריות והממלכתיות שכשר חבר בהן – ועדת האתיקה הצבאית ומועצת העיתונות וועדת האתיקה של האינטרנט וכו' וכו', ונלמד משהו לא רק על תשוקת הכבוד והכיבודים שלו אלא גם על הממסדיות הטבועה בו. אם יש לאינטלקטואל חובה מוסרית, הרי היא לעמוד לצידם של המדוכאים והחלשים.

יותר מארבע מאות עמודים יש בספר, ואף לא אמירת ביקורת אחת ברורה, חד משמעית, נגד המדינה. גם בעניין הומניטרי כמו מניעת טיפול רפואי – "אמבולנס המגיע למחסום ובו אדם חולה שיש להחישו, הוא לא פעם גם אמבולנס שיש בו יותר מאשר חולה, שיש בו מחבל או אמצעי חבלה" – או ביחס לחיסולו של סלאח שחאדה, שעל ביתו הוטלה פצצה של טונה, שהרגה גם ארבעה עשר פלסטינים נוספים, הוא אומר: "כל מי שטוען נגד ישראל וצה"ל וחיל האוויר ואחרים, כי הסיכול הממוקד הוא ראיה לכך שהלב אטום, והזרוע נטויה, והאצבע קלה ללחוץ על ההדק, אין לו מושג איך מתוכננת, מאושרת, מתבצעת ומתוחקרת כל פעולה של סיכול ממוקד. אפשר ללמוד מאיתנו". בתוך המשפט הזה מקופלת הרטוריקה של כשר: לא רק כמה אנחנו יפים/נאורים/מוסריים, אלא גם למי שייך הידע (לשלטון, למדינה), ומי אינו יודע דבר, ולפיכך עליו לשתוק להבליג, ולהצדיק.

מתי כשר מתלבט, מתי הוא מהסס ומגמגם, מתי מגיח לו, יש מאין, הפילוסוף האחראי והשקול? למשל, בשעה שהוא משיב לשאלתה של לוי-ברזילי על משקל הפצצה שהוטלה על סלאח שחאדה (כאילו שזה העניין, ולא מתי ואיך, ובידי מי, הוכשרו החיסולים, מתי הם הפכו למובנים מאליהם כל כך עד שהדבר היחיד שנותר לדבר עליו הוא משקלה של הפצצה). הוא שואל את המראיינת: "דיברת עם מישהו שמכיר את הנוסחאות, שיודע לחשב מה ההסתברות לפגוע בטרוריסט, בעיצומו של פיגוע מתגלגל, כשמטילים על הבית שבו הוא נמצא ארבע פצצות של רבע טון ולא פצצה אחת של טון?".
בדיוק באותו אופן הוא גם מכשיר את הפלישה לג'נין, ואפילו מצליח שלא לומר מלה רעה אחת ברורה, חד משמעית, על מה שנעשה שם: "הפעולה בכללותה היתה מוצדקת... שאלה אחרת היא האם כל מה שנעשה במסגרת הפעולה הזאת היה מוצדק, האם בכל אירוע שהתרחש שם המפקדים שקלו את כל השיקולים ופעלו על פי עקרונות אתיים הראויים להגנה, המקובלים עלי. האם יתכן שחיילים מסוימים עשו מעשים שאסור היה לעשותם? אני לא יודע. ייתכן שכן וייתכן שלא. זו שאלה עובדתית ספציפית, ואני לא מן הממהרים להגיב עליה".

יש רגע אחד ויחיד בספר שבו כשר יוצא נגד המדינה. זה קורה בעמוד 283, בשיחה על רצח רבין: "זמן קצר אחרי הרצח שמענו על כמה תלמידות פתיות מקרית גת שכתבו מכתבי אהבה אל הרוצח. להרף עין זה חולל מהומה, כביכול נעו אמות הספים. מה עשה משרד החינוך בדבר התופעה המזעזעת הזאת? הוא הקים ועדה". זוהי השיחה הארבע עשרה מתוך שבע עשרה שיחות המאוגדות בספר: כבר היו שיחות על "חיי אדם" ועל "טוהר הנשק" ועל "קיצור תולדות הכיבוש", ו"על ימין ועל שמאל", ובאף אחת מן השיחות הללו כשר לא הזדעזע (להבדיל, כמובן, מהזעזוע הבלתי פוסק מן הטרור הפלסטיני), ובאף אחת מן השיחות עד כה הוא לא אמר משפט אחד ברור, חד משמעי, בגנות הכיבוש, שהרי במה שנוגע למחסומים ולהריסת בתים הכל מורכב ומסובך, כלומר בלתי ניתן להכרעה או לשיפוט, ובה בעת במה שנוגע לפלסטינים ולרצח רבין הכל פשוט וברור כל כך, ואין זה מפתיע לפיכך שלכשר, כמו לרבים אחרים, רצח רבין הוא המקום שבו נגמרה הסבלנות: "את שואלת אותי למה אני לא מזדהה עם הסרבנים? [מפני] שכל דרכי השימוש בדרכים בלתי חוקיות, עד כמה שספרי התיאוריה של הפילוסופיה הפוליטית משרטטים אותן בזהירות, כולן נחסמו עם רצח רבין".

צריך גם לעקוב אחרי זכרונו הסלקטיווי של כשר: כיצד הוא זוכר את מתינו ומונה אותם, ובה בעת אין הוא מזכיר כמעט ולו שם אחד של פלסטיני. וכשהוא מעלה על נס את ערך חיי האדם, כוונתו לחייהם של הישראלים, שכדי להגן על חייהם מותר גם להרוג חפים מפשע. הוא אומר זאת במפורש: "מנקודת המבט של המדינה, שהיא נקודת המבט של הזרוע הצבאית של המדינה, שהיא נקודת המבט של חיל האוויר, שהיא נקודת המבט המוסרית של הטייס במסוק: חיי אזרחינו קודמים. זו זכותנו, נוכח הטרוריסט, זו חובתנו ביחס לאזרחי המדינה ובכללם חייליה". אין להתפלא, אפוא, ש"השאלה היסודית היא לא שאלה של פרופורציה נכונה בין מספרי ההרוגים משני הצדדים. השאלה הראשונה היא שאלת הכורח לבצע פעולה של מניעת טרור".
ואפשר להמשיך עוד ועוד, למשל לאופן שבו הוא מחלק את ההיסטוריה של שלושים ושמונה השנים האחרונות לשבעה שלבים, שבכל כולם הותקפנו, התגוננו, כבשנו; לאופן שבו הוא מונה חמישה סוגים שונים של מתנחלים, "שליחים מסורים וממושמעים", עד שלבסוף, לאחר שלושה עמודים של גמגום מסתבך, מסתבר שחטאם הגדול ביותר של המתנחלים הוא לא הגזל והבריונות אלא העובדה שהם יצרו את התשתית המוסרית לזכות השיבה של הפלסטינים. כשר מתקומם נגד הסיסמא שטבעו המתנחלים "לכל יהודי יש זכות לחזור לכל חלק של ארץ ישראל" ומשום כך ובשם האיזון יוכל כל פלסטיני לטעון אף הוא לזכותו לחזור לפלסטין. ומה שיוצא מכל זה, בסופו של דבר, הוא שכשר מתקשה לפנות מביתו ולו מתנחל אחד, כלומר את הרב לוינגר מותר לפנות, אבל את בנו, שנולד בהתנחלויות ואשר לא חטא, כבר קשה הרבה יותר, ולפיכך ישארו הבן וגם האב על מקומם, והרי לפנינו דוגמה יפה לרגע שבו הגמגום והספק מתגלים במלוא כיעורם.

(וצריך גם להגיד מילה על המראיינת, שאינה אלא הבת קול של השיח הציבורי המהוגן, הליברלי, השמאלי: היא כועסת, אמוציונלית, לה מותר להגיד, בסערת רגשות שלאחר פיגוע, מרבית השיחות מתקיימות בסמוך לפיגועים, "מה שאני הכי רוצה זה להרים טלפון לדן חלוץ ולבקש ממנו – שלח אותם עכשיו, עם שתי פצצות של טונה כל אחת... סכל את כל מי שהוא פצצה מתקתקת וגם את כל מי שהוא פצצה שותקת שעדיין לא הופעל המנגנון המתקתק שלה. אם בדרך יהרגו כמה אזרחים ש'במקרה' בבתים שלהם מתגוררים רבי מחבלים, לא נעשה מזה עניין"; ואילו כשר, הפילוסוף של המוסר, היצוג של התבונה ושל ישוב הדעת, תמיד שם כדי לצנן את רוחה, אבל מה שהוא אומר לה במתינות ובאורך רוח זה על פי רוב מה שהיא אמרה קודם לכן, רק במילים מכובסות, מטוהרות, מולבנות).

ולבסוף יש בספר עשרות תמונות: ארדון וזריצקי וקדישמן ותג'ר ואריכא וקופפרמן ורבים אחרים. למה משמשות התמונות הללו? בעיקר, כך נדמה, להצדקתה וביסוסה של החשיבה המפארת את תרבותו של הכובש בעודה מטביעה באחר את סממני נחיתותו הבלתי נמחים: מכאן היפה, שוחר האמנות, הלבן; משם המכוער, הפרימיטיבי, חסר התרבות, השחור.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה