תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
סטפן לנגפור

ראיון עם מועמדי רשימת דע"ם לבחירות

גליון 16, נובמבר 2005

חזית הסירוב

מצפון נגד מצפון

אודות סרבנות מימין

מאת סטפן לנגפור
מילות מפתח: כיבוש, ספרות

כאשר אנחנו מוחקים את אנושיותה (dehumanize) של קבוצת אנשים, האשמה באה בדלת האחורית. היא לא מופיעה כאשמה. במקום לחוש את דקירות המצפון, אנחנו מרגישים את אימת דקירותיהם של אלה שאת אנושיותם מחקנו, "הם"

תרגמה מאנגלית: אוריאן זכאי

אם מדינה נוקטת במדיניות רעה (evil), היא יכולה בהמשך להחליף את מנהיגיה או לשנות את חוקיה. אולם אם אתה משתתף ביישום המדיניות הזו, לא תוכל להחליף בהמשך את הנפש ואת הגוף אשר ביצעו את הדברים האלה. אתה נידון להיות אסיר של מצפונך. לפיכך זוהי זכות אנושית לשים את המצפון האישי מעל דרישות המדינה.
זהו הטיעון שעומד מאחורי הזכות להתנגדות המצפונית. אם אנחנו מבינים דמוקרטיה לא רק כ"שלטון הרוב", אלא גם כמערכת שמבטיחה את זכויות המיעוט נוכח הסכנה להפרתן על ידי הרוב, אזי זכות הסירוב היא אינטגרלית לדמוקרטיה. בשאלה האם זה מסייע לדמוקרטיה או פוגע בה (שאותה שואלים ישראלים רבים) יש אותה מידת הגיון כמו בשאלה האם זכות ההצבעה מסייעת לדמוקרטיה או פוגעת בה.

אולם בבת אחת מתעוררות שאלות: צווי המצפון של אדם אחד עשויים להיראות רעים לפי צווי המצפון של מישהו אחר, או שהם עשויים להתנגש עם זכויותיהם של אחרים, או שמניעים כגון פחדנות או חמדנות עשויים להתחזות למניעים מצפוניים. אך שאלות אלו לא מסכנות את הטיעון. אם אנו מודים שהמצפון קיים, מקומו הוא מעל המדינה. אמנם, זכות זו עשויה להיות מוגבלת על-ידי זכויותיהם של אנשים אחרים, ולעתים אכן קשה לקבוע האם הסירוב נובע ממניעים מצפוניים או פחות נאצלים. בארה"ב במהלך מלחמת וייאטנם, כאשר היה לי הכבוד לסרב, הוציאה הממשלה כמות נכבדה של זמן וכסף על העניין, ובכלל זה חקירת FBI וראיון בן שלוש שעות ביני לבין נציגי התובע הכללי. החירות אכן עשויה להיות יקרה, אבל אין היא בגדר מותרות.

ישראל אינה מכירה בעליונות המצפון. היא שולחת את הסרבנים לכלא. עד עתה הם היו מעטים, ובאו מן השמאל. אנשים תמיד התגרו בהם ושאלו: "מה יקרה אם יום אחד תחליט הממשלה לפרק את ההתנחלויות, והחיילים הימנים יסרבו? האם תעניקו להם את אותה זכות שאתם תובעים לעצמכם?".

השאלה אינה עוד היפותטית. הממשלה החליטה לפרק את ההתנחלויות ברצועת עזה, ועוד ארבע התנחלויות בגדה המערבית. באוקטובר 2004 הוציאו 61 רבנים צו הלכה שלפיו חיילים צריכים לסרב לקחת חלק בפינוי. ב-9 בפברואר 2005, הציגה תנועה המתקראת חומת מגן עצומה חתומה בידי 10,000 חיילים וחיילות, המצהירים על כוונתם לסרב לכל פקודה של פינוי יהודים מבתיהם. מספר זה מייצג נתח נכבד מן הצבא. כל חותם וחותמת כללו את המספר האישי הצבאי שלו או שלה. דובר התנועה נועם לבנת אמר כי רבים אחרים נמנעו מחתימה כיוון שפחדו למסור פרטים אישיים. כאשר תתפוס הסרבנות ההמונית תאוצה, כך הוא מאמין, יצטרפו גם אלה (הטלוויזיה הישראלית, ערב חדש, 9 בפברואר, 2005).

האם יש ל- 10,000 ויותר החיילים האלה הזכות להתנגדות מצפונית? האם הסירוב שלהם הוא באמת עניין מצפוני? ואם כן, האם יש לתת משקל שווה לכל המניעים המצפוניים? האם המוסר יחסי?

היצירה העמוקה ביותר על הנושא היא הרפתקאותיו של האקלברי פין מאת מארק טווין. האק וג'ים, עבד נמלט, עושים את דרכם במורד המיסיסיפי על דוברה בשנת 1840 בערך. האק נמלט מאביו המסוכן וגם ממיס וואטסון אשר מנסה לחנך אותו.
גם ג'ים נמלט ממיס וואטסון אשר לה הוא “שייך”. הם מחפשים אחר העיר קאירו שאליה נשפך נהר אוהיו. התוכנית שלהם היא למכור את הדוברה, ולקחת אוניית קיטור במעלה האוהיו אל המדינות החופשיות. בלילה, בדיוק כאשר הם מבינים שהם קרובים, יורד ערפל. האק לוקח את סירת הקאנו ומנסה לגרור את הדוברה למקום שבו יוכל לקשור אותה, אבל הדוברה וסירת הקאנו מתנתקות. במהלך חלק גדול מהלילה הוא וג'ים לא מוצאים אחד את השני, נסחפים בערפל, נתקלים באיים קטנים.

אחרי שמתפזר הערפל, מבחין האק בדוברה ומצליח להגיע אליה. ג'ים נרדם בעודו אוחז במשוט, והדוברה מלאה בלכלוך ובעלים. האק מחליט לעשות תרגיל קטן. הוא נשכב מול ג'ים ומעמיד פנים שהוא היה שם כל הזמן, ישן. כאשר ג'ים מוחה ומזכיר את מה שהיה, האק מכחיש. הוא משכנע את ג'ים שכל ההרפתקה הייתה חלום, וג'ים מפרש אותו. אבל אז, כדי לחשוף את תמימותו של ג'ים, מצביע האק על העלים והלכלוך ושואל מה הם מסמלים "בחלום".

ג'ים הסתכל בלכלוך, ואחר כך הסתכל בי, ושוב בחזרה בלכלוך. החלום נתקע לו בראש כל כך חזק עד שנדמה היה שהוא לא יכול להשתחרר ממנו ולהחזיר תכף ומייד את העובדות למקום, כמו שצריך. אבל כשהעסק בסוף התברר לו, הוא הסתכל בי ישר, בלי לחייך כלל, ואמר:

"מה הפירוש? אני חשבתי להגיד לך. כשאני נשארתי בלי כוח מהעבודה, ומהצעקות שצעקתי אליך, ונרדמתי, הלב שלי היה כמעט שבור למה אתה הלכת לאיבוד, וכבר לא היה איכפת לי מה יקרה לי ולדוברה. וכשאני התעוררתי ומצאתי אותך שוב בחזרה, בריא ושלם, הדמעות באו ואני הייתי מוכן ליפול על הברכיים ולנשק לך את הרגל, כל כך הייתי אסיר תודה. וכל מה שאתה חשבת זה היה איך אתה תשקר את ג'ים הזקן ותעשה ממנו צחוק. והסמרטוטים האלה שם זה זבל; וזבל זה אנשים שמים לכלוך על הראש של חברים שלהם ועושים להם בושה".

אחר כך הוא קם לאט על רגליו, וניגש אל הוויגוואם, ונכנס שם פנימה, בלי לומר שום דבר חוץ מזה. אבל זה היה מספיק. אני הרגשתי את עצמי כל כך נבזי עד שהייתי מסוגל כמעט לנשק את הרגל שלו בשביל שהוא ייקח בחזרה מה שאמר.

עברה רבע שעה עד שאני הצלחתי להתגבר ולהשפיל את עצמי לפני כושי – אבל זה מה שעשיתי, ואף פעם גם לא הצטערתי על אחר כך. מאז אני לא עשיתי לו שום תעלולים נבזיים, וגם את זה לא הייתי עושה לו ידעתי שזה ייתן לו הרגשה כזאת. (1)

המצפון נמצא כאן בפעולה, אולם האק לא קורא לו בשמו, שכן יש לו שני מצפונים, זה שאותו הוא מכנה בשם 'מצפון' מופיע בפרק הבא, פרק 16. ג'ים מחפש את קאירו, מקווה שהם לא עברו אותה. האק מבין שג'ים עשוי באמת לזכות בחירותו, והמצפון שלו מכרסם

התחלתי להכניס לי לראש שהוא באמת חופשי – ומי אשם בזה? פשוט אני. לא יכולתי להוריד לי את זה מהמצפון שלי, בשום פנים ואופן. זה כל-כך התחיל להציק לי שלא יכולתי לנוח; לא יכולתי להישאר בשקט במקום אחד. אף פעם לפני זה לא התברר לי כל-כך מה זה הדבר שאני עושה. אבל עכשיו זה בא; וזה לא זז ממני, וחרך אותי יותר ויותר. ניסיתי להסביר לעצמי שאני לא אשם, כי אני לא הברחתי את ג'ים מהבעלים החוקי שלו; אבל זה בכלל לא הועיל, כל פעם המצפון קם ואמר: "אבל אתה ידעת שהוא בורח בשביל לצאת חופשי, אתה יכולת לחתור לחוף ולהגיד למישהו". ככה זה היה – בשום אופן לא יכולתי להתחמק מזה. שם זה צבט. המצפון אמר לי, "מה מיס ווטסון המסכנה עשתה לך שיכולת לראות איך הכושי שלה מסתלק לעיניך ממש ואף פעם לא הוצאת מילה מהפה?... "

התחלתי להרגיש כל כך נבזי וכל כך עלוב עד שהתחשק לי למות כמעט. התרוצצתי הנה והנה על הדוברה, וגידפתי את עצמי לעצמי, וג'ים היה מתרוצץ הנה והנה מולי. אף אחד משנינו לא יכל לשבת בשקט. כל פעם שהוא קפץ מולי ואמר, "שם קאירו!" זה עבר אותי כמו כדור, ואני אמרתי לעצמי שאם זאת באמת קאירו אז אני חושב שמרוב אומללות אני אמות. (2)

(האקלברי פין, עמ' 102).

זה לא משהו אחר המתחזה למצפון. גם זה מצפון, כואב כמו שמצפון כואב. אמרתי שיש לאדם הזכות שלא להיות אסיר של המצפון שלו או שלה, והנה העובדה שמתקפת את הטיעון: המצפון כואב. אך מה היחס בין המצפון הזה והמצפון הראשון, זה שהאק אינו מכנה בשם "מצפון", אשר גם הוא כואב?

במקרה של המצפון הראשון, האק מתח את ג'ים, ואז ג'ים אמר משהו, ובגלל מה שהוא אמר האק ראה אותו. הוא לא ראה אותו קודם, אבל אז הוא ראה אותו. הוא ראה אותו, הבה נאמר, בחשיבותו כיצור אנושי. יצור אנושי, שבהיותו כזה הוא חשוב. חשיבות זו היא הבסיס למצפון. על מנת להבין תופעה זו, אין צורך להניח חוק מוסרי קבוע מלמעלה. די לזכור שכל אחד מאתנו הגיע לעולם טרם זמנו ושלא היינו שורדים ללא הסיוע של אחרים, אשר בהם היינו תלויים לעצם קיומנו, ואשר לכן היו חשובים כמונו. יחסיהם של אחרים אלה עמנו הפכו לפרדיגמה של יחסינו עם אנשים אחרים בכלל.

המצפון השני של האק, זה שהוא מכנה מצפון, מתפתח בסביבה שבה קבוצת יצורי אנוש מדוכאת, האנושיות שלהם מופרת, והמדכאים שלהם מבקשים להקהות את חושיהם שלהם מבעוד מועד, לפני הכאב הנורא של המצפון (מהסוג הראשון). השיטה היא פשוטה וקלאסית: המצפון קשור ביחסים שלנו עם יצורי אנוש. שכנע את עצמך, אם כן, שהמדוכאים אינם בדיוק אנושיים. החובה שלך היא כלפי יצורי האנוש, המיס וואטסוניות. או במקרה הנוכחי כלפי חבריך היהודים. המבנה של המצפון נשאר זהה; ההבדל הוא בזהותו של מי שנחשב כאנושי.

כאשר אנחנו מוחקים את אנושיותה (dehumanize) של קבוצת אנשים, האשמה באה בדלת האחורית. היא לא מופיעה כאשמה. במקום לחוש את דקירות המצפון, אנחנו מרגישים את אימת דקירותיהם של אלה שאת אנושיותם מחקנו, "הם". למעשה, יש לנו סיבה טובה להרגיש מאוימים: עוררנו זעם (וייתכן שחלקם יעשו דברים שבעטיים תראה האימה ריאליסטית). כיוון שדחקנו את אנושיותם אל מתחת לאדמה, מקבלת האימה ממד מיתי. עתה הם נתפשים לא כתת-אדם בלבד, אלא כתת-אדם עם תכונות דמוניות. אם הרגש הטבעי של האשמה עשוי היה להובילנו לתיקון היחסים אתם, הרי שאימת הנקמה שלהם מובילה אותנו לפגוע בהם אף יותר. כך מתחילה ספירלה שבתוכה הרוע משעתק את עצמו. ככל שאנחנו מרגישים אשמים יותר, כך אנחנו מוחקים יותר את אנושיותם על-מנת שלא להרגיש אשמים, ודקירות המצפון מופיעות שוב כאימה. ככל שהאימה רבה יותר, אנחנו מכים יותר; ככל שאנחנו מכים יותר, גדלה האשמה; ככל שגדלה האשמה, אנחנו מוחקים יותר את אנושיותם... וכך הלאה, סביב-סביב. במעין היפוך, עוצמת האשמה שלנו קובעת את העוצמה שבה אנחנו שוברים והורגים.

התהליך מתחיל בכל פעם שאנשים מפרים את זכויותיהם של אחרים. ההתחמקות מן האשמה היא תחילתה של הגזענות. האחרונה אינה הסיבה אלא הסימפטום והתוצאה של הפרת זכויות האדם. התרופה לה היא להפסיק להפר אותן. (3)

על-מנת לראות את הפלסטינים כפי שהאק ראה את ג'ים, צריכים הסרבנים הימנים להיות בעמדה דומה לזו של האק, לשוט במורד נהר הירדן עם ג'ים, להיפרד בערפל וכו'. אך הירדן אינו ארוך דיו. ההיסטוריה היהודית (ההיסטוריה שאותה אנחנו היהודים מלמדים אחד את השני), מהתנ"ך ועד השואה, ועד לידת המדינה ומחנות הפליטים, העקירות והעיקולים, החינוך של ישראלים חדשים, האינתיפאדות, הזוועות ההדדיות, הסיקור העיתונאי... היא נהר ארוך הרבה יותר והיא זורמת בכיוון ההפוך. מספר הסרבנים מהשמאל הגיע בקושי לאלף במהלך 20 שנים, והנה הימין משיג 10,000 חתימות בכמה שבועות. אדם חכם אמר שאלו שאינם מסוגלים לזכור את העבר, נידונים לשחזרו. אותו הדבר נכון באשר לאלו הכולאים את עצמם בתוכו, אלו שה vu שלהם הוא תמיד déja רואים את אויביהם בהווה כהתגלגלותם של רודפיהם המתים.

מה עלינו להסיק? האם יש ל- 10,000 הזכות לסירוב מצפוני? כן, כיוון שמצפון הוא מצפון, אפילו כאשר הוא מעוות – אפילו כאשר גזענות נתפשת כצדיקות. אז תנו להם לסרב (ולמסור את נשקם). אבל בזה שאנחנו מכירים בזכות שלהם, אנחנו לא הופכים לרלטיביסטים. אנחנו לא אומרים, "מצפונו של אדם אחד, טוב כמו מצפונו של אחר", כאילו הכל יחסי. הטוב נמצא עם אלו אשר רואים את אנושיותו של כל יצור אנוש באשר הוא.

באשר להאק ולג'ים, הם החמיצו את קאירו. הם חלפו על פניה בערפל. הם נסחפים חסרי-ישע אל הדרום העמוק והבלתי חופשי, ואז הם נפרדים שוב. בפרק 31 מגלה האק שג'ים נשבה, אולם השובים אינם יודעים מהיכן הוא בא ומי בעליו. האק כותב מכתב למיס ווטסון ואומר לה לשלוח מישהו להחזיר את רכושה. הוא בוהה במה שכתב:

בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי טוב ומנוקה לגמרי מחטא, ואני ידעתי שעכשיו אני אוכל להתפלל. אבל לא עשיתי את זה תכף ומיד אלא הנחתי את הנייר וישבתי לי וחשבתי – חשבתי כמה טוב שכל זה קרה לי, וכמה שאני הייתי קרוב לתעות בדרך וללכת לגיהינום. והמשכתי לחשוב. והגעתי למחשבות על הנסיעה שלנו בנהר; וכל הזמן אני ראיתי לפני את ג'ים, ביום, ובשעות הלילה, לפעמים אור ירח, לפעמים סערות, ואנחנו צפים לנו, ושרים, וצוחקים. אבל באיזה אופן שהוא נדמה היה לי שאני לא יכול למצוא מקומות שיקשו לי את הלב נגדו, רק מהסוג השני. הייתי רואה אותו עומד על המשמרת שלי נוסף על שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאני אוכל להמשיך לישון; והייתי רואה אותו כמה שהוא שמח כשאני חזרתי מתוך הערפל... ואז אני במקרה הסתכלתי סביב, וראיתי את הנייר ההוא.

זה היה מקום סגור. הרמתי אותו והחזקתי אותו ביד שלי. אני רעדתי, כי הייתי צריך להחליט, לעולמים, בין שני דברים, ואני ידעתי את זה. חשבתי דקה אחת, וכאילו עצרתי את הנשימה, ואחר כך אמרתי לעצמי:

"אז בסדר, אני אלך לגיהינום" – וקרעתי את הנייר.

זה היה מחשבות נוראות, ומילים נוראות, אבל הן נאמרו. ואני השארתי אותן אמורות; ואף פעם לא חשבתי עוד על זה שאתקן את דרכי. הוצאתי לי את כל העסק מהראש; ואמרתי שאני אחזור לרוע, כי בצורה כזאת גידלו אותי, והדבר השני לא מתאים לי. ובתור התחלה אני אלך לעבוד ואגנוב את ג'ים בחזרה מהעבדות; ואם אני אוכל להמציא איזה דבר יותר רע, גם את זה אני אעשה; כי אם אני כבר בפנים, ואין לי דרך בחזרה, אז באותה מידה אני יכול ללכת עד הסוף. (4)

הערות
(1) מארק טוויין, הרפתקאותיו של האקלברי פין, תרגום: אהרון אמיר, ספריית מעריב, תל-אביב, 1987, עמ' 100 (להלן הרפתקאותיו של האקלברי פין).
(2) הרפתקאותיו של האקלברי פין, עמ' 102.
(3) שתי הפסקאות האחרונות לקוחות, בשינויים קלים, מתוך ספרי:
Confession from a Jericho Jail, Grove-Weidenfeld, 1992, pp. 145
(4) הרפתקאותיו של האקלברי פין, עמ' 235-236.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה