תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 16, נובמבר 2005

מלחמת מעמדות

עבדות בחסות הממשלה

בצל הרפורמה בהעסקת מהגרי עבודה בישראל

האחד במאי 2005 יכנס לספרי ההיסטוריה הישראלית כיום שבו נרשם הפסד נוסף לעובדים, זרים ומקומיים כאחד. באופן אירוני, נבחר דווקא היום הזה לתחילת ישומה של הרפורמה ביבוא והעסקת העובדים הזרים בישראל, המבוססת על דו"ח אנדורן ("תכנון שיטת העסקת עובדים זרים בישראל ותנאים למתן רישיונות להעסקת עובדים זרים"). בנימין נתניהו, הוא למעשה הוגה התוכנית ומי שהכתיב לועדה את מסגרת הפעולה: בעבר, כל מעסיק קיבל אשרות יבוא מן הממשלה. מעכשיו, יונפקו האשרות לא למעסיקים, כי אם למספר מצומצם של חברות כוח אדם (33 בתור התחלה). השיטה שתוכננה והומלצה על ידי ועדת אנדורן, אומצה על ידי הממשלה, והפכה לחוק במסגרת חוק ההסדרים האחרון.

לפי השיטה החדשה, חברות כוח האדם יהיו אחראיות לתשלום משכורתם של העובדים. המעסיקים בפועל, ישלמו להן עבור כל עובד שיבקשו להעסיק. מהגרי העבודה לא יהיו כבולים למעסיק כמו בעבר ויוכלו לעבור, במסגרת הענף אליו יובאו, מחברת כוח אדם אחת לשנייה. לכאורה, שיפור של ממש הן ביעילות, והן בזכויות העובדים. האומנם?

מאחורי השיטה הקודמת, כמו גם זו החדשה, עומד הרצון לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל. ישראל נזהרה לאורך השנים שלא לקחת אחריות ישירה, כמדינה, על מהגרי העבודה: "אם המדינה הייתה לוקחת אחריות באופן רשמי, העובדים שנמצאים כאן או בני משפחותיהם, היו יכולים לדרוש מעמד של תושבים, ואחר כך של אזרחים". (1)

יבוא העובדים הזרים החל כפיתרון זמני למחסור בעובדים, שנבע מאימוץ מדיניות הסגרים בתחילת שנות התשעים. העובדים הפלסטינים, שעבדו בישראל במשך שנים, היו חוזרים לביתם מדי יום, ולא הייתה "סכנה" שהם יתערו בחברה הישראלית, וישנו את אופייה של המדינה. מהגרי העבודה לא זכו לשום התחשבות בעובדה שלהם, בניגוד לפלסטינים, אין לאן לחזור. המדינה נמנעה מלקחת עליהם כל אחריות, ואפשרה למעסיקים לפעול כראות עיניהם בכל הנוגע לתנאי העסקה והמחיה של העובדים. בעוד המדינה עוצמת עין, הפכו ניצול העובדים והפרת חוקי המגן לנורמה. התנאים הבלתי אנושיים שהיו מנת חלקם של מהגרי העבודה, אילצו רבים מהם לברוח ממעסיקיהם תוך ניסיון למצוא מעסיק שישפר את תנאי העסקתם. בכך הם הפכו לבלתי חוקיים. (2)

היבוא והסחר בעובדים התברר כרווחי ביותר למעסיקים. וכך הלכו ותפסו העובדים המיובאים גם את מקומם של עובדים ישראלים. לפי נתוני בנק ישראל, בענף הבנייה לבדו, איבדו כ-30,000 עובדים ישראלים, רובם ערבים, את מקום עבודתם. עד 2001 התקרב מספר מהגרי העבודה, חוקיים ולא חוקיים, ל-300,000 שהם כ- 11% מכוח העבודה במשק. רוב רובן של המשכורות שקיבלו מהגרי העבודה, נשלח לבני משפחה בחו"ל, ונגרע מהשוק הישראלי. מספר המובטלים שנרשמו בלשכות התעסוקה באותה תקופה התקרב ל-300,000. שוק העבודה הישראלי שקע בכאוס מוחלט.

בניסיון להחזיר לעצמה את השליטה במשק, קבעה המדינה בשנת 2002 מכסות ענפיות ליבוא והעסקה של עובדים. לצורך זה הוקמה, בהשקעה עצומה, משטרת ההגירה, שנשלחה למסע ציד ברוטאלי לאיתור וגירוש עובדים שהפכו לבלתי חוקיים. 100,000 מהגרי עבודה גורשו או עזבו תחת איום. לא פעם התברר, שמשטרת ההגירה שיתפה פעולה עם מעסיקים, כדי למנוע מעובדים אלה לקבל את השכר והזכויות המגיעות להם. (3)

תוכנית אנדורן, שאומצה כאמור באחד במאי השנה, היא עוד שפן אותו שולפת המדינה במסגרת מאמציה להביא קץ לאנרכיה הנוכחית ביבוא מהגרי העבודה. היא תיושם בשלב הראשון בענף הבניה בלבד. מעתה יאלצו חברות כוח האדם לשלם אגרה שנתית בסך 11,300 ₪ עבור רישיון העסקה של כל עובד ( במקום כ-4,000 ₪ ששילמו בעבר) (4). מספרן הקטן יחסית של חברות כוח האדם, והפיקוח ההדוק עליהן, אמור להקל על המדינה את גביית הכסף – זאת בזמן שהיא ממשיכה להתחמק מאחריות לעובדים עצמם.

המטרה המוצהרת של התוכנית החדשה היא: לחתור לשוק עבודה המבוסס על עבודה ישראלית והמבטיח תנאי עבודה הוגנים לכל עובד.(5) התוכנית אמורה לייקר את עלות העסקתם של מהגרי העבודה כדי להקטין את התחרות עם העובדים המקומיים. בנוסף היא אמורה להבטיח להם תנאי העסקה הוגנים, ולאפשר להם תנועה חופשית ממעסיק למעסיק. ואולם, בחינה מדוקדקת של התוכנית חושפת את הפער בין הצהרת הכוונות לבין ישומן.

מכבילה אחת לאחרת

ועדת אנדורן הצביעה על הבעיות להן גרם הסדר הכבילה, שקשר את העובד למעסיק אחד בלבד. אך הרפורמה שהיא מציעה, רק מחליפה כבילה אחת באחרת. מהגרי העבודה יחויבו לעבוד באמצעות אחת מחברות כוח האדם המורשות. הם יוכלו לעבור ממעסיק למעסיק פעם בשלושה חודשים. אם לא ימצאו מעסיק שירצה לקלוט אותם תוך 30 יום, הם יגורשו.

בנוסף, חלק מחברות כוח האדם המורשות, היו מעורבות בעבר בהפרת זכויות עובדים (6) "...לא מובן כיצד הפקדת ההיתרים בידי תאגידים, שהסיבה לקיומם וכל תכליתם היא עשיית רווח מהעסקת מהגרי עבודה, תמנע מהם להמשיך להתנהג כך. כיוון שבשיטה המוצעת הן המעבידים והן התאגידים אמורים להרוויח, סביר להניח שהתנהגות לא חוקית של עושק וניצול רק תגבר". (7)

ועדת אנדורן הביעה תקווה שחברות כוח האדם יתחרו האחת בשניה, ויציעו לעובדים משכורות גבוהות יותר ותנאים משופרים. אולם, תקווה זו נראית מופרכת כאשר העובדים עצמם אינם מאורגנים, ואינם מכירים את השפה ואת הזכויות המגיעות להם. האם אין זה יותר סביר להניח שחברות כוח האדם ישתפו פעולה על מנת למקסם את הרווחים שלהן?

כאמור, יאלצו חברות כוח האדם לשלם אגרה שנתית בסך 11,300 ₪ לכל עובד. בנוסף לכך הן יתבקשו להפקיד עבור כל עובד ערבות בסך 5,700 ₪. אם העובד יעבור לחברה אחרת או יעזוב את הארץ, הכספים יוחזרו לחברה המשלמת. כשהאפשרות להרוויח הון רב קורצת, סביר להניח שהמדינה תמשיך להעלים עין מהניצול ומהשיטות הבלתי חוקיות שמפעילות החברות לשמירה על עובדיהן: " כבר בעצם קבלת התשלום, מדינת ישראל הופכת לנהנית הראשונה מפער הניצול במקום למנוע אותו... [בעבר] לא זו בלבד שהאגרות לא שימשו תמריץ שלילי להעסקת זרים, הן רק העמיקו את ניצולם... סכומי העתק שישולמו... יוצרים תמריץ שלילי למדינה להרבות באישורים להביא עובדים, בניגוד לאינטרסים של שוק העבודה המקומי".(8)
המלצת הועדה להעניק רישיונות יבוא למספר מצומצם של חברות כוח אדם, במקום למאות מעסיקים, לוותה בהבעת תקווה כי הצמצום יוביל לפיקוח יעיל יותר, ולאכיפה טובה יותר של חוקי המגן. אך במקביל לא נעשה דבר כדי להגביר את הפיקוח על העובדים בשטח, גם לא לאחר הביקורת החריפה שנמתחה על תפקוד אגף הפיקוח של משרד התמ"ת בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2003. (9)

ארגוני זכויות אדם, ביניהם מוקד סיוע לעובדים זרים, קו לעובד, והאגודה לזכויות האזרח, מתחו ביקורת חריפה על דו"ח אנדורן. לטענתם, קיימת סכנה ממשית של "גירוש עובדים העומדים על זכויותיהם והבאת אחרים במקומם. אפשרות זו של "דלת מסתובבת" אטרקטיבית אף יותר, משום שהתאגיד ישלשל לכיסו אלפי דולרים אותם יגבה, בניגוד לחוק, מהעובדים החדשים תמורת מתן העבודה בישראל" ואכן, "הדו"ח שותק לגבי משך הזמן המינימאלי שעל התאגיד להעסיק את העובדים, דבר בעל משמעות רבה לגבי עובדים הממשכנים את רכושם ולוקחים הלוואות כדי לשלם תמורת קבלת העבודה"...

"מסלול החילוץ היחיד שיהיה פתוח בפניהם בשיטה המוצעת יישאר כפי שהוא קיים כיום, כלומר, העסקה בלתי חוקית, וביתר שאת. זאת כיוון שהעסקה באופן בלתי חוקי, תועדף לא רק מצד העובדים המנוצלים לרעה בהסדר החוקי, אלא גם מצד מעבידים, אשר יוכלו להציע לעובדים שכר גבוה יותר ועדיין לשלם להם פחות מאשר דרך תאגיד". (10)

יום העבודה ה"גמיש" של מהגר העבודה

קלות הניצול של מהגרי העבודה נובעת בראש ובראשונה מסירובה של המדינה היהודית לקחת אחריות על גורלם של עובדים שאינם יהודים. אך ישראל היא גם מדינה קפיטליסטית, הצמאה לכוח עבודה זול. מכאן, שהרפורמה של אנדורן היא חלק מתהליך שחיקה שעוברים בשנים האחרונות כלל העובדים בישראל. ביטוי אחד לכך הוא צמצום היקף ההגנה של חוקי המגן. חוקים אלה נועדו להגן על העובדים מכוחות השוק, וחלים על כל המועסקים במשק, אזרחים וזרים. למרות שבתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון חזרו וקבעו שזכויותיהם של מהגרי העבודה שוות לזכויותיהם של עובדים ישראלים, הם עצמם לוקחים חלק בשחיקת זכותם של מהגרי עבודה ליהנות מהגנתם של חוקי המגן.

בשנת 2003, תוקן חוק הביטוח הלאומי. החלק הנוגע לקצבאות, שחל עד אז על כל העובדים, צומצם לעובדים מקומיים ובעלי אשרת עבודה בלבד, ונשלל לחלוטין מעובדים שהם שוהים בלתי חוקיים. עתירה לבג"צ הובילה לצמצום הגזירה, אך הולידה את העיקרון של הגבלת תחולת חוקי המגן על מהגרי עבודה. (11)

שינוי נוסף נגע לשעות העבודה של מהגרי העבודה. רוב המעסיקים נוהגים להעסיק את מהגרי העבודה הרבה מעבר לשעות המותרות בחוק. נוהג זה פוגע בתכליתו של "חוק שעות עבודה ומנוחה" אשר אוסר על העסקת עובדים בשעות נוספות, למעט במקרים חריגים. היעדר פיקוח של המדינה, הפך את התופעה לרווחת בכל הענפים בהם מועסקים מהגרי עבודה. לעיתים קרובות אפילו לא זוכים לתשלום בעבורן. כאשר העובדים מתלוננים בבתי הדין לעבודה, נטל ההוכחה נופל עליהם, ורבים אינם עומדים בו.

בענף הסיעוד מגיע ניצול זה לשיאו. צורת ההעסקה הייחודית שהתפתחה בענף זה, הייתה מענה להפרטת שירותי הבריאות והרווחה בשנות השמונים. עד אז היה כל אדם שנזדקק לטיפול סיעודי זכאי לקבלו במוסד של המדינה. עם התפרקותה של מדינת הרווחה, הצטמצם מאוד מספר המוסדות הסיעודיים. בשל היעדר תקציבים, הלכה רמת הטיפול במוסדות אלה והידרדרה, והתנאים בהם הפכו בלתי נסבלים. האחריות כלפי קבוצה זו של האוכלוסייה הועברה לידי המשפחות. הכניסה של מהגרי עבודה לתחום זה לא אחרה לבוא.

בתירוץ שישראלים אינם מוכנים להיכנס לתחום, נמנעת המדינה מלהטיל כל מגבלות על יבוא לענף הסיעוד. בין השנים 1995 ו-2002, עלה מספר מהגרי העבודה בענף הסיעוד מ-4,300 ליותר מ-39,000. השנה מספרם אמור להגיע ל-50,000.(12) בשנת 1995 מספר הקשישים שהיו זכאים לטיפול סיעודי ארוך טווח היה 60,000. היום מספרם הוא 113,000, מתוכם 30% נחשבים תלויים לחלוטין. (13)

כשאדם הופך לסיעודי, הוא זכאי לתמיכה כספית מהמדינה. הקצבה מבוססת על עלות העסקתו של אזרח ישראלי במשך 10 עד 16 שעות שבועיות בהתאם למצבו של המטופל. אם המטופל יכול להוכיח כי הוא נזקק לסיוע במשך כל שעות היממה, הוא יקבל אפשרות להעסיק מהגר עבודה. כיוון שהקצבה שמעניקה לו המדינה לא תגדל, המטופל יאלץ להשלים את הפרש השכר מכיסו. העובד, שצריך להיות זמין 24 שעות ביממה, יקבל לכל היותר סכום ששווה לשכר מינימום. כך תומכת המדינה בניצול של קבוצה חלשה אחת, ומובילה להתרוששות קבוצה אחרת. רבים מהקשישים, החיים מקצבאות זקנה, אינם יכולים להרשות לעצמם להעסיק עובד במשרה מלאה. מדינת ישראל מעדיפה לשלם את המחיר החברתי של העסקת מהגרי עבודה בענף הסיעוד, על מנת להפחית את העלות הכלכלית של תמיכה בחולים הסיעודיים. (14)

כבר בשנת 2002 אימץ בית המשפט העליון תפיסה המעניקה, גם אם באופן עקיף, תוקף לניצולם של עובדי הסיעוד. בפסיקה תקדימית נקבע כי על מנת להקטין את הנזק שנגרם לחברות הביטוח, הנאלצות לפצות מבוטחים שהפכו תלויים לחלוטין בביצוע משימות יום-יומיות , יש לקבוע את שיעור הפיצוי על פי עלות העסקתו של עובד זר, אלא אם יש יתרון של ממש לעובד ישראלי. (15)

כמו כן החליט בית המשפט כי לצורך חישוב הפיצוי המגיע לעובד שפוטר, ייחשב רק הזמן בו משרת העובד את המטופל בפועל. כל זמן אחר של שהות בבית המטופל, שבו רשאי העובד לבצע פעולות אחרות כמו קריאה או צפייה בטלוויזיה, נחשב כזמנו הפרטי. כך למרות שבפועל נאלץ העובד להעמיד את עצמו לרשות מקום העבודה למשך 24 שעות ביממה, הוא זוכה בתמורה לשכר מינימום המחושב, במקרה הטוב, לפי יום עבודה של 8 שעות.

למרות פסיקה זו הדעה הרווחת הייתה שאם תוגש תביעה על ידי עובד סיעוד, ייאלץ בית המשפט לקבוע פיצוי על פי מלוא הזמן ששהה בביתו של המטופל. בישיבת ועדת הכנסת לעובדים זרים, שהתקיימה ביוני 2002, אמר נציג משרד העבודה והרווחה, מיכאל אטלן: "אם אתה מעסיק עובד סביב השעון, אתה גם עובר על החוק וגם צריך לשלם. לכן אל יתפלאו אחר כך אם יש תביעות כאלה... בוודאי שאין לומר שדיני עבודה לא יחולו על עובדים זרים, זה בניגוד לכל התפיסה של המדיניות כלפי עובדים זרים בכלל... שעות נוספות אינן מובאות בחשבון בשכר המינימום, לכן אי אפשר להעסיק את העובד 24 שעות ולשלם לו על משרה של 8 שעות". ובהמשך: "כוננות של 24 שעות ביממה בלי לקבל גרוש, ברור שכל בית משפט יפסוק שזה לא בסדר".(16)

אך בשנת 2004 נפל דבר. בית הדין הארצי לעבודה, פסק שזה דווקא כן בסדר. השופטת אלישבע ברק קבעה כי עובדי הסיעוד, שקשה לעקוב אחרי שעות עבודתם בפועל, נופלים תחת הקטגוריה החוקית של: "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם" ועל כן הם מהווים חריג לקבוע בחוק.(17) ברק אמרה בהחלטתה: "ברי כי סוג עבודה מעין זה הוא סוג העבודה... בה אין אפשרות לפקח על שעות העבודה. אין אפשרות להתייחס לשעות אותן עובד העובד הלכה למעשה", קבעה השופטת ברק, ופסקה לתובעת תוספת של 30% לשכר המינימום אותו קיבלה. (17)

בעניין זה עוד לא נאמרה המילה האחרונה, והנושא נידון בבג"צ. אך בינתיים ההחלטה פוגעת גם בעובדים המקומיים, מפני שהיא הופכת את העסקתם לפחות כדאית למעסיק. אין ספק שאף עובד ישראלי לא יסכים לעבוד בתנאים כאלה. ענף הסיעוד היווה בעבר מקור עבודה לעובדים ישראלים רבים, שעבדו במוסדות הסיעודיים ולא בבתי המטופלים. גם כיום מועסקות מטפלות ישראליות רבות במשרות חלקיות. נראה שלו היו מקבלים שכר הולם, רבים היו עוסקים בסיעוד גם היום. ההחלטה אינה פוגעת רק בעובדי הסיעוד, אלא מהווה תקדים מסוכן גם לגבי עובדים אחרים, זרים וישראלים כאחד.

ואכן, המלצות ועדת אנדורן ממשיכות את הפגיעה בתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. הועדה אימצה את הגישה, על פיה מותר לנצל את נכונותם של העובדים הזרים לעבוד שעות נוספות מרובות (חוק שעות עבודה ומנוחה, קובע מקסימום של 186 שעות עבודה בחודש). בסעיף 7 בדו"ח נאמר: "בהיעדר משפחה בישראל, ומתוך רצון לחסוך סכום כסף גדול ככל שניתן ולהעבירו לארץ מוצאם, נכונים העובדים הזרים לעבוד בהיקף משרה גדול בהרבה... בנסיבות אלה סבורה הועדה כי יש מקום לקבוע חובת תשלום שכר מינימום לעובד הזר לפי היקף עבודה של 236 שעות בחודש". (19)
על פניו, נראה שמדובר בצעד חיובי, שיש בו כדי לשפר את מעמדם של העובדים הזרים, אשר יזכו לשכר מינימום גבוה יותר, ללא קשר למספר שעות העסקתם בפועל. אך שוב, ועדת אנדורן טומנת ראשה בחול. כידוע, בהיעדר פיקוח ממשלתי הולם, מהגר העבודה ממילא אינו מקבל תשלום מלא עבור עבודתו. אם מתוך תמימות או רשעות, החליטה הועדה להעניק למעסיקים הכשר למספר שעות רב יותר. בניגוד לכוונות המוצהרות של הועדה, מהגרי העבודה הופכים למועסקים כדאיים יותר מאשר העובדים הישראלים, אשר החוק אוסר להעסיקם מספר כה רב של שעות. יתר על כן, "הבסיס החוקי של אפליה זו תמוה, והיא מנוגדת לסעיף 6.1a לאמנה מס' 97 של ארגון העבודה הבינ"ל שאושררה על ידי ישראל. (20)

עובדים ללא איגוד

מדינות רבות שניסו לייבא עובדים על בסיס זמני, נתקלו בהתנגדות של האיגודים המקצועיים המקומיים. אלה הכריחו את ממשלותיהם להשוות את זכויות מהגרי העבודה לאלה של העובדים המקומיים, ואף להעניק להם מעמד של תושבים קבועים או אזרחים. העובדים אזרחי ישראל לעומת זאת, בעיקר בענפים אליהם יובאו מהגרי העבודה, הינם נעדרי קול וחסרי יצוג. ההסתדרות הכללית זנחה את ההגנה עליהם כבר לפני שנים רבות, ולא השמיעה קול כאשר החל יבוא העובדים. היא גם לא זעזעה את אמות הסיפים כאשר התבררו ממדי העושק של עובדים אלה. במקום להגן על מהגרי העבודה, היא דאגה להרחיקם משורותיה. עו"ד יחיאל כץ, המנהל המורשה של קרן הביטוח והפנסיה של עובדי הבניין (קרן שהקימה ההסתדרות), מונה לבדוק את הסיבות להתמוטטותה של הקרן. הוא האשים את ההסתדרות בכך, שבמשך עשור שלם העלימה עין מניצול מהגרי העבודה. הוא טוען כי ניתן לראות בה אחראית ישירה לצמצום מספר העובדים הישראלים בענף הבניה. הירידה במספר העובדים היא זו שהובילה, לטענתו, להתמוטטות הקרן. (21)

כתוצאה מהיעדר כוח איגוד מקצועי, מתערבת הממשלה בנעשה בתחום הפיקוח על יבוא והעסקת העובדים הזרים רק כאשר יש לה אינטרס כלכלי. הגישה המנחה את ממשלת ישראל היא, השוואת עלויות השכר באמצעות הטלת אגרות ומסים, ולא השוואת תנאי ההעסקה באמצעות אכיפת התנאים והזכויות המגיעים לעובדים על פי חוק. גישה זו מובילה לכך, שהאינטרס של המעסיקים לנצל את מהגרי העבודה ולהפר את זכויותיהם יגדל. הפקרת ההגנה על זכויות העובדים בידי מי שכבר נכשלו בעבר, והואשמו בהפרת זכויותיהם של העובדים, משחקת הישר לידיהם של המעסיקים.
נראה שהמגמה האמיתית של ממשלת ישראל היא להפוך את מהגרי העבודה לגורם קבוע, מנוצל וחסר זכויות בשוק העבודה הישראלי. הדרך להנציח ולשמר את ניצולם, היא לעטוף אותו במעטה של חוקים ורפורמות. אלא שמתחת לפני השטח, הולכות הסתירות בשוק העבודה הישראלי ומעמיקות, והפערים הסוציו-אקונומיים מתרחבים הרבה מעבר למקובל בארצות מפותחות אחרות. המיתוס הישן של עבודה עברית, שנשען על אחדות בין הזהות הלאומית לזהות המעמדית, נשמע היום בלתי רלוונטי מתמיד. מלחמת 67, הכניסה למשק הישראלי את העובדים הפלסטינים, ויצרה היררכיה ברורה: יהודים אשכנזים בפסגה, אחריהם יהודים מזרחים, ערבים ישראלים מתחתם ובתחתית הפירמידה הפועלים הפלסטינים (גברים עליונים על נשים בכל שלב ושלב). לתוך הבליל הבעייתי הזה הוכנסו עכשיו מהגרי העבודה "הזמניים באופן קבוע". היעדרו של איגוד מקצועי אמיתי, שייצג את האינטרסים של הקבוצות השונות, מורגש כעת ביתר שאת.

הבהרה: מהגרי עבודה או עובדים זרים
למעט בנסיבות חריגות, לא-יהודים אינם מורשים להגר לישראל. המושג "מהגרי עבודה", המתאים במדינות אליהן עובדים יכולים להגר, עשוי לטשטש את העובדה הזו. המונח השגור בישראל, עובדים זרים, משקף היטב את מעמדם. למרות זאת, כיוון שהמונח המקובל על ארגונים האמונים על זכויות עובדים אלה, ומופיע באמנות בינלאומיות, הוא מהגרי עבודה, נשתמש בו גם כאן.

הערות

1.מתוך דברים שאמר יוסי דהאן, בפאנל בנושא זכויות עובדים שהתקיים בבמת אתגר, ביולי 2003.
2.יורם עידה, הגורמים המשפיעים על מעבר עובדים זרים להעסקה בלתי חוקית. משרד התעשייה המסחר והתעסוקה, נובמבר 2004.
3.יישום דו"ח אנדורן: חשש ממשי לסחר בבני אדם במדינת ישראל, 20.1.2005, http://www.kavlaoved.org.il (להלן יישום דו"ח אנדורן).
4.הסכום 11,300 ננקב על ידי מנכ"ל משרד התמ"ת, רענן דינור, בישיבת ועדת הכנסת לבדיקת בעית העובדים הזרים ב-28.12.04, פרוטוקול מס' 49, . http://knesset.gov.il/protocols/data/rtf/zarim/2004-12-28.rtf
5.דו"ח אנדורן, עמ' 3.
6.רותי סיני, קו לעובד: כמה מהחברות שהממשלה אישרה להן העסקת זרים בבניין, הפרו בעבר זכויות, הארץ, 4.5.05.
7.יישום דו"ח אנדורן, ראה הערה 2.
8.שם.
9.דו"ח שנתי 54ב' לשנת 2003 ולחשבונות שנת הכספים 2002, מבקר המדינה.
10.יישום דו"ח אנדורן, ראה הערה 2.
11.בג"צ 1911/03, האגודה לזכויות האזרח נ' שר האוצר (לא פורסם).
12.אלה הלר, הטיפול בקשישים בישראל", מוגש לועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים, הכנסת מרכז מידע ומחקר, יולי 2003.
13.המוסד לביטוח לאומי, http://www.btl.gov.il/English/btl_indx.asp?name=newbenefits/longterm.htm
14.ניבי קליין, "מסמך רקע לדיון בנושא: העובדים הזרים בענף הסיעוד, מוגש לועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים, הכנסת – מרכז מידע ומחקר, 14.12.1999.
15.ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור- שמיר, נ"ד (4) עמ' 457.
16.ראו ישיבת הועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים, בנושא: התביעות הציניות של העובדים הזרים נגד חולים סיעודיים ועזבונותיהם, 25.6.2002.
17.חוק שעות עבודה ומנוחה, סעיף 30 (6).
18.ע"ע 1113/02, טודורנג'אן נ' מעיין (לא פורסם).
19.דו"ח אנדורן, עמ' 43, סעיף 7.
20.יישום דו"ח אנדורן, ראה הערה 2.
21.דו"ח המנהל המורשה מס' 9, קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אוקטובר 2002.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה