תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 16, נובמבר 2005

חזית הסירוב

איזו שתיקה נשברת ב"שוברים שתיקה"

מאת איתן לרנר
מילות מפתח: כיבוש

חברי קבוצת "שוברים שתיקה" מבקשים להראות לציבור הישראלי "מה עובר עליהם בשטחים". הם מציגים את עצמם כילדים קטנים, חפויי ראש, הבוכים על מר גורלם ועל כאבם, משום שהם נאלצים להרוג, להשפיל ולפגוע בתשתית החיים של הפלסטינים. המסר שהם מעבירים הוא שהם נאלצים לעשות את כל המעשים האלה משום שהעם בישראל, הצבא והממשלה אינם מפסיקים את הכיבוש ואינם מחזירים אותם הביתה. אבל האם הם משיגים את המטרה? האם הם מביאים את הציבור בישראל להבנה ברורה שאסור להמשיך לכבוש ולהרוס את החברה הפלסטינית ?

באירוע שהתקיים בקפה יאפא ביפו בינואר השנה, ושבו השתתפתי, השתכנעתי שלא. למפגש הוזמנו נציגים של הקבוצה כדי להביא לידיעת הציבור את מעשי החיילים ורגשותיהם בעודם משרתים בשטחים. הערב כלל שירה ומשחק, ובין לבין פתח אחד מאנשי הקבוצה את סגור ליבו והקריא סיפורים שכתב בזמן שירותו הצבאי בחברון. הקהל מחא כפיים, במה שנראה לטעמי כקתרזיס המשמש למירוק חטאים. נזכרתי בטוני סופרנו מסדרת הטלוויזיה ה"סופרנוס", איש מאפיה הרוצח ופוגע באנשים, ובסופו של יום יושב על ספת הפסיכולוג לתראפיה מזככת.

כחיילים בצבא הכיבוש, המספרים את עלילותיהם ומכים על חטא אך חוזרים למלא פקודות בהיקראם למילואים - גם אם מתוך חירוק שיניים וכאב - אנשי "שוברים שתיקה" אינם לוקחים אחריות על מעשיהם. הם מבקשים רחמים על עצמם, בעוד הקורבנות האמיתיים, הפלסטינים, הם בלתי נראים בסיפור הזה.

מבחינה אפקטיבית, החשיפה שקיבלה "שוברים שתיקה" בציבוריות הישראלית תרמה לנטרול האפקט של הסירוב, מכיוון שהיא קיבעה את גבולות הגזרה של המאבק בתוך המשחק "הדמוקרטי" ( היינו, להיאבק כאזרח ולהישמע לפקודות כחייל). עכשיו כולם יכולים לצקצק בלשונם, להכות על חטא וללכת לישון בשקט; כי הרי יש לנו מוסר, ובנינו אינם סתם מענים ורוצחים: הם כואבים את מעשיהם ואף מתחננים להשתחרר מהם.

שלטונות הצבא לא יכלו לבקש לעצמם טובה גדולה יותר מצמיחתה של קבוצה כזאת. לא במקרה יצא הרמטכ"ל זמן קצר לאחר פרסום מעשי הקבוצה בקריאה לכל חיילי הצבא "לשבור שתיקה" ולספר כאשר קורים דברים נוראיים. בכך "בלע" הממסד את מעט האפקט שיכול היה אולי להיות לסיפורי הקבוצה, והכשיר את המשך הכיבוש תחת האמונה הישנה והכוזבת של "הכיבוש הנאור". המעשים ה"חריגים" מסופרים, נחשפים ומוקעים - כדי להמשיך בשגרת הכיבוש.

גם אם אין בהתנהגות הרמטכ"ל כוונה זדונית ומכוונת "לבלוע" ולגמד את האפקט של הקבוצה, והוא אכן מאמין שבפתיחות זו הצבא משפר את עצמו וממשיך להיות הצבא המוסרי בעולם, הרי שהנזק נגרם. רעיון העוועים של הכיבוש הנאור מתקבע בתודעה ביתר-שאת.

בדיון שבו נכחתי שאלתי את דוברי הקבוצה האם עכשיו, כשהבינו כמה נורא הכיבוש ואף הזדעזעו מהגילוי אודות יכולתם לעשות מעשים כה בלתי מוסריים, הם יחזרו לשטחים או יסרבו לקחת חלק בכיבוש. נתקלתי בהתחמקות ובפטירת השאלה כ"לא רלוונטית" ואף "תוקפנית". היו אנשים מהקהל שטענו ששוברים שתיקה פועלת במסגרת הדמוקרטיה, ואילו אלו המסרבים ליטול חלק בפעולות הכיבוש ולהתייצב כשהמדינה קוראת, פועלים מחוצה לה.

אילו הייתה הקבוצה יוצאת בקריאה ברורה שמעתה ואילך אין הם חוזרים לקחת חלק במעשי הכיבוש, הייתה למעשיהם משמעות מוסרית אמיתית. במקום זאת הם טוענים שרק מעמדת השרות, ולא הסירוב, ניתן להגיע ללב העם בישראל. חברי הקבוצה פועלים מתוך מצב של סתירה ברורה: מחד, הם מציגים לראווה את פשעי המלחמה של הכיבוש בעדויות מצולמות. מאידך, הם לא מעזים לכפור בשיטה ולהודיע שיש לשים לה קץ, ולסרב באופן אישי וקולקטיבי כאחד.

כדאי להזכיר כי מבחינת החוק הבינלאומי, מעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם התנהגות צבאות כובשים. יציאתם אל הציבור וחשיפת עוולות הכיבוש לא תנקה אותם מאשמה, ולא תהפוך אותם למוסריים יותר. למעשה, ההיפך הוא הנכון; שכן הם הרי הבינו את משמעות מעשיהם.

הסירוב של אנשי מילואים כמוני לשרת בשטחים או בצבא בכלל כבר הפסיק להטריד את הממשלה. שלטונות הצבא פשוט הפסיקו לזמן אנשי מילואים לפעולות הדיכוי בשטחים. לצורך זה הם נשענים על הצבא הסדיר. דווקא משום כך, השפעתם של חברי "שוברים שתיקה" שמשרתים בצבא הסדיר יכולה להיות גדולה. אם הם יצטרפו אל המסרבים, יש סיכוי שהדבר יהווה זרז משמעותי להפיכת הסירוב לתופעה רבת השפעה על החלטת השלטונות ללכת בדרכי שלום ולא מלחמה ודיכוי.

אני רוצה לפנות לחברי "שוברים שתיקה": הכריזו שאינכם חוזרים לשם. הודיעו בקול רם וברור כי אי אפשר להישאר אנושי ומוסרי כאשר מדכאים, הורגים ופוגעים בעם אחר. הודיעו כי לדבר על דמוקרטיה ומצפון, אבל לאפסן אותם בבית כאשר הצבא קורא לכם, אינו מעשה המתיישב עם החוק הבינלאומי, עם מוסר ואנושיות. ובעיקר, אל תצפו שאת ההחלטה יקבלו עבורכם אחרים. קחו אחריות וסרבו לשרת בשטחים – רק כך נוכל להפסיק את הכיבוש.

* איתן לרנר, מורה לשיפור ושכלול יכולת התנועה על פי שיטת פלדנקרייז וזמר, סירב לשרת בצבא הכיבוש ונכלא בשל כך בין 23 ביוני ל-26 ביולי 2004.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה