תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 20.12.07

מלחמת מעמדות

שביתת המורים – ציון דרך לקראת תנועה חברתית חדשה

שביתת המורים שהסתיימה באמצע דצמבר בהסכם פשרה, הותירה רבים במבוכה. בקרב חברי הארגון נשמעו דעות שונות, כולל באתר האינטרנט המעניין שלו ובתקשורת, לגבי תוצאות השביתה הארוכה והקשה. אחדים תהו האם עבור תוצאות כאלו היה שווה לשבות חודשיים.

לעומת המאוכזבים בלטו מורים רבים שביטאו בדבריהם גאווה על העמידה האמיצה מול הממשלה, שכללה נכונות להפר צווי מניעה. אחד הכותבים באתר, דר' יעקב טפלר, כתב: "המבוכה אינה במקומה. ארגון המורים יצא למאבק נגד כוחות איתנים. לפנינו עמדה ממשלה אטומה. נאבקנו במגמות של הפרטה ושל התפרקות מאחריות לאומית. בהתחלה לא ספרו אותנו. ולפתע השתנו סדרי עולם. התברר שלמורה נחמה יש שרירים. והיא, המורה נחמה המיתולוגית, פתאום יצאה למלחמה, כשהיא חמושה מכף רגל ועד ראש בהשכלתה הרחבה, באמירתה הברורה והחד-משמעית, בנחישות וברצון ברזל ובדרישה הבלתי ניתנת לפשרה לשינוי מעמיק ולמהפכה של ממש".

המושג "מהפכה" אולי מרחיק לכת ביחס למה שעוד נדרש מהמורים ומעובדים אחרים כדי להשיג שינוי אמיתי. אך ללא כל ספק גילו אלפי מורים מהשורה רוח של יוזמה, תעוזה, מעוף ויכולת ארגון, שאין להם תקדים במאבקים איגוד מקצועיים או חברתיים בישראל.

את תוצאות השביתה הארוכה אין לשפוט רק על פי סעיפי ההסכם שנחתם עם האוצר. אכן הסכם זה מהווה פשרה שכמו כל פשרה מעניקה למורים השובתים פחות ממה שרצו. עם זאת העובדה שהממשלה התחייבה בפני המורים על מתווה לשינוי המצב בבתי הספר, וכן תוספת השכר שהושגה לכלל המורים ולא רק למי שיסכים לשינויים (כפי שקרה בהסכם על רפורמת "אופק חדש" של הסתדרות המורים), מהוות הישגים חשובים שאין לזלזל בהם. למעשה המשא ומתן שאמור להתנהל בששת החודשים הקרובים בין הממשלה לארגון המורים מותיר הרבה שאלות פתוחות, כך שמדובר בעצם בסוג של "הודנה" זמנית בין הצדדים.

גם בגלל שהמורים עלולים להידרש שוב לרחובות בקרוב, וגם בשל המשמעויות היותר רחבות של השביתה חשוב לשפוט את הנסיון של שביתתם בקנה מידה רחב יותר. להלן כמה מסקנות ראשוניות:

  • ההצלחה של איגוד מקצועי קטן יחסית, שאין בידיו "שלטרים" שמשביתים את המשק, ליצור מומנטום בדעת הקהל ולשמור על אחדות והתלהבות של חבריו במשך 60 יום, איפשרה לו לא להיכנע לאיומים של הממשלה ולקרוא תגר על צווי המניעה שהוציא בית הדין לעבודה. הנחישות של המורים במאבקם עד הרגע האחרון היא זו שנתנה למנהיגם מנוף השפעה אדיר, ואיפשרה לנהל מו"מ ולהכריח את הממשלה להגיע איתו להסכם מחשש של מרי אזרחי של מורים.
  • הלוחמנות הבולטת של המורים, שיצאו לרחובות באופן ספונטני, ביטאה אי אמון עמוק במערכת הפוליטית ותחושה בסיסית שהממשלה אינה פועלת לטובת הציבור, אלא משרתת את האינטרסים של בעלי הון והאלפיון העליון. אך חשוב לזכור, שמול המורים עמדו כל מרכיבי הממשלה והצמרת הכלכלית של ישראל, שגילו נחישות בעמדתה להגן על משמעת תקציבית לפי המתכון של חברות דירוג האשראי וקרן המטבע הבין לאומית. לפי התפיסה הניאו ליברלית השלטת כיום בישראל, אין מקום להרחיב את ההוצאה הציבורית על החינוך (או על כל שרות חברתי אחר). הפתרון לבעיית החינוך אמור להיות הפרטה והקצאת משאבים למצטיינים בלבד. המורים נותרו ללא כתובת פוליטית שתתמוך בהם במאבקם. חוץ מזמרים שהתנדבו להופיע בעצרת בתל אביב לא התגייסו אמנים ואנשי הרוח לתמיכה במאבק.
  • מכשול נוסף ומהותי שעמד בפני שביתת המורים היה עופר עיני, יו"ר ההסתדרות החדשה. עיני מילא במאבק המורים תפקיד של סוס טרויאני, שעה שהציע עצמו כמתווך ובעצם ניסח לממשלה את הצעותיה והתערב כדי למנוע כל ויתור למורים השובתים. אפילו ביום ד' (12.12), בשעה שהמו"מ התקרב לחתימה, הפיצו מקורביו של עיני ידיעה לעיתונות (הארץ 13.12.07) לפיה "יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מתנגד לחלק מההסכמות שאליהן הגיעו הממשלה והמורים". ניתן לומר שמאבק המורים העל יסודיים היה בבסיסו אנטי תזה להסכם העלוב שאליו הגיעה הסתדרות המורים עם הממשלה ("אופק חדש"), שהינו גירסה חדשה לדו"ח דוברת. בכל ישיבות המו"מ השתמשו נציגי הממשלה בהסכם זה כמסגרת שלתוכה נדרש ארגון המורים להכנס. יו"ר ההסתדרות שהתערב בסכסוך כמפשר התייצב למעשה לצד הממשלה והצעת הפשרה שלו תאמה לגמרי את המתווה שאליו חתר האוצר כל הזמן. יתר על כן, בן כספית במעריב (7.12.07) טוען שעיני דאג שאולמרט לא יתערב בסכסוך כדי למנוע ויתורים למורים.
  • בית הדין הארצי לעבודה אימץ למעשה את עמדת ההסתדרות והממשלה והוציא צווי מניעה נגד המורים. שוב הוכח כי מערכת יחסי העבודה בישראל כפופה כמעט לחלוטין לשליטה של ההסתדרות הכללית, וכי על פיה ישק דבר. החלטת בין הדין לעבודה להורות למורים לחזור לעבודה גם במידה ואין הסכם, ביטאה יחס חד צדדי לטובת המעסיקים. על פי החוק צווי מניעה הם סנקציה שתינקט על ידי בית הדין בשני מקרים: שביתה בלתי חוקית או במקרה של צרכי חרום באספקת שרותים לציבור (חשמל, מים, הצלת חיי אדם וכו'). שביתת המורים לא נופלת באף אחת מקטגוריות אלו ולכן יש לראות בהוצאת הצווים כאן בבחינת פגיעה חמורה בחופש המאבק המקצועי.
  • ארגון המורים העל יסודיים לא היה ערוך לשביתה ולא ראה עצמו עד היום כגורם מנהיג במאבק החברתי בישראל. חשוב לציין, כי עד לשביתה האחרונה לא גילה הארגון שום יוזמה בתמיכה במאבקי עובדים או במאבקים של סקטורים חברתיים מופלים לרעה. יתר על כן, בשביתה עצמה לא ניתן כל ביטוי לתביעות של הסקטור הערבי שסובל מאפליה ממוסדת בכל הקשור למצב מערכת החינוך בתוכו. אף דובר ערבי לא הופיע בתקשורת או על הבמה בהפגנה הגדולה בתל אביב.

העמדות הנחרצות של הממשלה, ההסתדרות הכללית ובית הדין לעבודה נגד המורים הותירו אותם בודדים במערכה. על רקע זה צוטט אחד המורים בהארץ: "ביום שאחרי השביתה, אני מקווה שגם ארגון המורים ישתנה. לא בטוח שארז מחוייב לשינויים הנדרשים, לרפורמה, וגם אם הוא ילך - מישהו אחר, אבל עם אותה תפיסת מחשבה, יתפוס את מקומו. אנחנו, מורים צעירים יחסית, אפילו 'אידיאליסטים', צריכים עכשיו להתמודד על תפקידים בארגון, כדי שבעתיד מי שיעמוד בראשו יהיה בעל עמדה ערכית-חינוכית ברורה - לא רק על ענייני שכר, אלא גם על מה שקורה בחברה. המשימה היא ליצור ארגון עבודה חברתי".

הקמת אותו "ארגון עבודה חברתי" המוזכר לעיל אינה דבר של מה בכך. אך דומה שיש לא מעט מורים שהגיעו בזמן השביתה למסקנה, כי ללא יצירת תנועה חברתית חדשה אין שום סיכוי להשיג את אותו שינוי חברתי שורשי שלמענו יצאו למאבק. מדובר בדרך ארוכה ומורכבת שחייבת להיות קשורה ביצירת מנהיגות פוליטית חדשה, שתקרא תגר על סדר העדיפויות של המדינה.

למעשה יש כבר כיום נסיונות שונים ליצירת אותו ארגון עבודה חברתי. דר' איציק ספורטא קרא באתר "העוקץ" לאמץ את הקריאה הזו. דוגמא נוספת היא פעולתה של עמותת מען, המאגדת בשורותיה עובדים ערבים ויהודים על בסיס שווה, וחותרת לתת הזדמנות שווה לעובדים הערבים בשוק העבודה הישראלי המפלה והפוגעני, היא אחת מהם. המורים חייבים לערוך כעת חשבון נפש עם עצמם להתחבר לנסיונות אחרים שמעלים שאלות דומות, ולקחת על עצמם להזדהות עם מאבקי עובדים אחרים, לאחר שהבינו כי הסולידריות הפועלית היא הבסיס לכוח.

האתגר העומד בפני המורים אינו קל. רבים מהם, כמו רוב העובדים היהודים בישראל ממשיכים לראות עצמם שותפי גורל עם הממשלה והעשירון העליון, בתוקף שותפות הגורל של העם היהודי. בשל כך ראינו את המורים ממפלגות השמאל והימין, מנהלים מאבק איגוד מקצועי שהיה, לכאורה, סטרילי מפוליטיקה, והתעלם לחלוטין מקיומם של אלפי מורים ערבים שהיו חלק מהשביתה. רבים מהם עדיין לא הפנימו את העובדה שמאחורי מה שכונה "האטימות של האוצר", עומדת העובדה שהמעמד הבורגני השליט בישראל אינו רואה עצמו מחוייב עוד לעקרון של אחדות העם היהודי. עיקרון זה הוחלף כבר מזה מספר שנים בסגידה להון הבינלאומי ולרווחים.

הממסד הפוליטי ביטחוני של ישראל משלב ידיים עם 18 משפחות המליארדרים ובונה את מדינת העשירים על חורבותיה של מה שהיה בעבר הסולדריות של העם היהודי. אם העובדים, שמשלמים את המחיר של תהליך מסוכן זה, רוצים להגן על עצמם, הם חייבים להסיק מסקנות מרחיקות לכת גם בצד הפוליטי ולאמץ פרוגרמה אוניברסלית, שכוללת שינוי ביחסים בין יהודים וערבים וביחס לעם הפלסטיני. אין מהפכה חברתית אמיתית בלי תפיסת עולם חדשה וראיה אוניברסלית שמציעה לכל בני האדם, ללא הבדל לאום, דת, או השקפה, סיכוי. "end"

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה