תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.10.07

אדומה - אנתולוגית שירה מעמדית

מאחורי כל עבד מצליח עומד עבד אחר

מאת סמי דואני
מילות מפתח: שירה

כמו בתערוכת קונספט דחוסה באמנים, שלא מייצרת אקט פוליטי אלא רק מעשירה את הרזומה של המשתתפים, גם באנתולוגיה לשירה מעמדית "אדומה" יש תחושה שחלק גדול מהכותבים נהנה להפגין תקינות פוליטית.

"אנחנו דווקא זקוקים מאוד לשירה מעמדית, לשירה פוליטית חברתית, אבל היא צריכה להיות ישירה, כנה ופוצעת. לא כזו שעורגת לצדק פואטי, אלא כזו שמפרה את אדישותנו"

"דומה שבמשך שנים ארוכות לא נכתבה בישראל שירה מעמדית, ובוודאי לא הוגדרה ככזו. אך היום המצב השתנה. לאחר שנים של שתיקה אפשר ורצוי לכתוב שירה אדומה. זמנים אלה מביאים להתארגנויות פועלים חדשות, ולהתעוררות חברתית. אנו רואים באנתולוגיית השירים התאגדות עובדים חדשה, והוכחה מודפסת רחבת היקף שמתחת לפני השטח רוחשת כתיבה בנושאים מעמדיים".

הציטוט לעיל, שמופיע בהקדמה הלא חתומה לאנתולוגיית השירים "אדומה", מרמז על רעידת אדמה תת קרקעית שמתרחשת תחת רגלינו ממש עכשיו, כזו שרק ססמוגרף רגיש ומדויק יכול לזהות. אל תיתנו להתעוררות החברתית סביב ערבי "כוכב נולד" להטעות אתכם: יש התארגנויות פועלים חדשות בשטח ויש התעוררות חברתית, טוענים עורכי האנתולוגיה, שראתה אור ב_1 במאי האחרון ומכרה תוך חודשיים מהדורה ראשונה.

"אדומה" היא יוזמה משותפת של שלושה כתבי עת: "אתגר" בעריכת ניר נאדר, "מעין" בעריכת רועי ארד ו"הכיוון מזרח" בעריכת מתי שמואלוף. מערכת שכללה את שלושת העורכים וכן את אסמא אגבארייה, מרוואן מחול, יהושע סימון, תורכי עאמר ויערה שחורי, אספה מעל למאה שירים של 92 משוררים יהודים וערבים מתחילת שנות התשעים ועד היום, שעוסקים במעמדו המדוכא של האדם בשוק הגלובלי. בין הכותבים אפשר למצוא כמה משוררים למודי קרבות דוגמת אהרון שבתאי, יצחק לאור וסמי שלום שטרית. הברכה מגיעה ליוזמי האנתולוגיה משתי סיבות: בזכות מחירה ההוגן (20 ₪) ומעצם המעשה. בחום הקיץ שמייבש את שאריות המודעות הפוליטית במוחם של רוב הישראלים, כל יצירה שמבקשת לעורר היא מבורכת. השאלה היא האם מעבר להצהרות "אדומה" עומדת במשימה.

באופן טבעי, הרמה בקובץ לא אחידה. אפשר למצוא שיר נפלא ומורכב בפשטותו מאת טהא מוחמד עלי: "רעב העשירים / כמו נשיכת כלבלב מאולף / הנושך בלי שיניים / מתוך שעשוע / ורעב העניים / הוא ניבי נמר טורף / מכרסם במוח העצם!" ("רעב ורעב"); וכמה עמודים אחריו שיר פשטני, אפילו מביך, המסתיים בשורות: "שר האוצר משליך אותנו כבגדים ישנים / ותופר לנו חיים של קבצנים" ("שירו של מתקן הפנצ'רים", אבנר יצחק).

אבל הבעיה העיקרית היא לא בזה וגם לא בעומס (אם כי אפשר היה לקצץ במספר השירים ולערוך מהדורה דו לשונית מלאה, ולא כזו שמסתפקת בתרגום השירים מערבית לעברית). הבעיה העיקרית טמונה בגישה של רבים מהכותבים, שבניגוד להצהרתם של עורכי האנתולוגיה בהקדמה – "'אדומה' מפנה את פניה אל העתיד" – מפנים את פניהם אל העבר, אל דימוי רומנטי של פועל, של מעמד ושל משורר.

האם האקט עצמו של הוצאת אנתולוגיה לשירה מעמדית, כמו השירים עצמם, הם מעשה פוליטי או מעשה רומנטי? כדי לעשות אקט פוליטי, יש לזהות את מנגנוני הכוח ולפעול לשיבושם. לעומת זאת, אקטים רומנטיים מצטיינים בגעגועים לקרבות עבר. רוב רובה של "אדומה" מצטיין בגעגועים כאלה למהפכות ומעמדות מהעבר. ברבים מהשירים יש אובייקט אליו המשורר/האדון מביט בערגה, ברחמים, באמפתיה, בהזדהות, בתיעוב. זוהי נקודת מבט מעמדית ומתנשאת, גם אם מאחוריה עומד איזה עיקרון שחוק לעייפה של הפוך על הפוך. "קתרינה ממקדונלדס / יש לך שם יפה וספרותי / את צריכה לעבוד בסטימצקי", כותב יוני רז פורטוגלי. "המנקה בחדר כושר / היא שעון שנעצר […] המנקה בחדר הכושר היא / הכל / היא הכל / חוץ מ- / וודקה ב_63 ₪ מטיב טעם / עם קרח / ורד בול", כותב עידן קטייפה בשירו "המנקה". "מתוק שלי, / פועל שחור של אוונגרד", שרה אפרת מישורי. "העוני הניד בראשו לשלום לקראתי. / […] כמו שיכורה הלכתי, / בשדה הפתוח. / והוא חיבק, […]", כותבת נטלי ברוך בשירה "העוני".

דמויות כמו הומלס, פועל רוסי וקופאית שמופיעות בשירים לא הופכים לסובייקט בעל קול, אלא נשארים אובייקט שנבחן תחת עינו של אדון, במקרה זה המשורר/ת. ממרבית השירים באנתולוגיה עולה מין קול מדומיין, "קול המשורר", יצור חסר מעמד, מין "עין" "אובייקטיבית" "רגישה" שמסתכלת על שדה הכוח מבחוץ ומספקת סנפשוטים של המעמדות הנחותים. בכך, מאמין המשורר שהוא משחרר אותם.

דווקא שירים בהם נשמע קול אישי, פשוט וכנה של משורר, משמיעים קול פוליטי חזק ומרגש. כך במקרה של "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש" (מתוך "פרנסה", דליה רביקוביץ'), שורה המובאת כמוטו לשירה של דבי סער, "מספר 7". הקול האישי והאותנטי של רביקוביץ' מזהה את מעמדו בתוך עולם המעמדות, ומצליח לגעת בלב העניין. הוא לא מציע איזו התייחסות חיצונית, משוררית, מתייפייפת, שנותנת כביכול את קולה למי שכביכול אין לו קול. גם אצל שי דותן אפשר למצוא איכות אישית מעוררת רגש: רציתי שאבי יהיה טייס / קרב, גיבור צבא גידם, / אסטרונאוט נערץ, שוטר […] / אבל כל ימיו אבי נשאר נהג, / בחולצותיו התכולות, החיוורות / כנסיעה ארוכה […]".

המפה המעמדית בימינו סבוכה יותר מהרומנטיקה המוצגת ברוב השירים. בניגוד לפועלי המאה שעברה, מעמדו של הפועל באלף השלישי מורכב למדי: הוא לובש נעלי נייק שיוצרו על ידי עבדים מנוצלים ממנו בסין, הוא רוצה לשנע את עצמו במעגל המעמדי, הוא לא מבקש להשתחרר ממנו אלה לנצל את הנסיבות כדי לעלות למעלה, להצליח ולהפוך למי שמנצל אחרים. הבחירה בדמויות הסטריאוטיפיות הצפויות לא מאתגרת את השירה ולא משבשת את הסדר הקיים בצורה כזו שנבין שגם פיצוי כלכלי נאה לעבדי הייטק המוכרים את מוחם, לא משנה את המבנה המעמדי. ומה עם עובדים סוציאליים, מורות, עובדי רשויות? באיזה מעמד הם נמצאים? מנצלים? מנוצלים?

כמו בתערוכת קונספט קבוצתית דחוסה באמנים, שלא מייצרת אקט פוליטי אלא רק מעשירה את הרזומה של המשתתפים, גם ב"אדומה" יש תחושה שחלק גדול מהכותבים נהנה להפגין תקינות פוליטית, רגישות חברתית ועוד תכונות שמתבקשות מאמן הבקיא במנטרה "האישי הוא הפוליטי".

ואנחנו דווקא זקוקים מאוד לשירה מעמדית, אנחנו זקוקים לשירה פוליטית חברתית, אבל היא צריכה להיות ישירה, כנה ופוצעת. לא כזו שעורגת לצדק פואטי, אלא כזו שמפרה את אדישותנו ואת שביעות רצוננו.

"אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית", בעריכת עורכי "אתגר", "מעין", "הכיוון מזרח" ומשוררים אחרים, 232 עמ', 20 ש"ח "end"

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה