תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 24, פברואר 2008

בינלאומי

פקיסטאן לא לבד

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: ארה"ב

הרצח של בנזיר בוטו בדצמבר 2007 העלה את פקיסטאן על סדר היום העולמי. בעוד הנשיא-הדיקטטור, פרווז מושארף, עושה הכל כדי לטשטש את העובדות בנוגע לאחריות לרצח, ההנחה הרווחת בקרב שתי מפלגות האופוזיציה העיקריות היא כי ידו הייתה במעל. מכל מקום, אין עוררין על המניעים להתרשלותו בפיקוח על בטחונה של בנזיר בוטו, האישה שהגיעה לפקיסטאן בחסות האמריקאים כדי לחלוק עמו את השלטון. בוטו נועדה להכשיר את מושארף, שאיבד כל פופולאריות בניסיונו להבטיח לעצמו כהונה נוספת כנשיא פקיסטאן.

פקיסטאן היא מדינה בעלת יכולת גרעינית הגובלת בהודו, סין, אפגניסטאן ואיראן – אזור הרווי בסכסוכים אתניים ולאומים. הממשל האמריקאי רואה במושארף את בן בריתו העיקרי במלחמה נגד הטרור, ומתעלם מהעובדה שמושארף הוציא אל מחוץ לחוק את המפלגות העיקריות בארצו - "מפלגת העם" של בוטו ו"הליגה האיסלאמית" של נוואז שריף - עוד לפני שבוטו חזרה מהגלות. לא מכבר דיכא מושארף את מרד השופטים שיצאו נגד כוונתו לרוץ לכהונה נוספת כנשיא בעודו ממשיך לכהן כרמטכ"ל הצבא. בפקיסטאן לא קיימת דמוקרטיה, אך לעומת זאת קיים בה נשק רב להשמדה המונית. זה לא מפריע לממשל בוש לתמוך במשטר מושארף, ולעשות הכל כדי להצילו.

המציאות בפקיסטאן מסובכת. מאפייניה מוכתבים על ידי אופיה כמדינה מלאכותית, שהוקמה כדי להחליש את הודו ערב עצמאותה ב-1947. פקיסטאן היא פדרציה המחולקת לארבעה אזורים אתניים שונים: מערב פונג'אב, סינד, בלוצ'יסטאן והאזור הצפוני-מערבי המאוכלס על ידי שבטים פאשטונים. המכנה המשותף לכל האזורים הוא האיסלאם וכן הצבא ושירותי הביטחון, השולטים בפוליטיקה הפנימית שלטון ללא מצרים.

שורשיו של המשבר העמוק שבו נתונה המדינה חוזרים לשנות השבעים. בשנים 1972-1977 הוביל זולפיקאר עלי בוטו, אביה של בנזיר, ממשלה חילונית שנהנתה מתמיכה עממית רחבה. הוא יזם רפורמות רבות בתחום חלוקת האדמות, בבריאות ובחינוך. זולפיקאר היה מקורב לסין, כמשקל נגד לברית המועצות שהייתה בת בריתה של השכנה-יריבה הודו. ב-1977, בהשראה אמריקאית, ביצע איש הצבא מוחמד זיא-אל-חאק הפיכה ששמה קץ לחייו ולשלטונו של זולפיקר עלי בוטו. היה זה אל-חאק שהביא את האמריקאים לפקיסטאן.

לדיקטטורה של זיא-אל-חאק הייתה השפעה עצומה, על פקיסטאן עצמה ועל העולם כולו. אם נרצה לתהות על מקור כוחו נגיע לנשיא ארצות הברית באותן שנים, רונלד רייגן. רייגן כרת עם אל-חאק ברית למיגור שלטונה של ברית המועצות באפגניסטן. לברית הזאת היה מחיר צבאי, כמו גם פוליטי; אל-חאק אימץ את האיסלאם הפונדמנטליסטי ואת השריעה האיסלאמית כבסיס לפיזור המפלגות האחרות בפקיסטאן. כך, בעצם, זכו האיסלאמים הקנאים לדריסת רגל בחיי המדינה. כסף סעודי זרם לפקיסטאן, ובעזרתו נוסדו כ-40 אלף מדרסות, בתי ספר ללימוד האיסלאם.

באותן שנים, הנשיא רייגן כינה את קבוצות המוג'הדין הנלחמים נגד הסובייטים באפגניסטאן בשם "לוחמי חופש". ממשלו צייד אותם בנשק, הדריך אותם בדרכי לחימה, והפך את שירותי הביטחון הפקיסטאנים, ה-ISI, לשלוחה של ה-CIA. כל זה קרה למרות השמועות העקשניות שפקיסטאן מפתחת נשק גרעיני. כך הפכה פקיסטאן, מדינה הנתונה להשפעה עצומה של האיסלאם הפונדמנטליסטי, למדינה המוסלמית הראשונה שבחזקתה נשק גרעיני.

שלושים שנים סוערות עברו על פקיסטאן מאז תפס אל-חאק את השלטון, שנים שלוו בהפיכות ומעשי רצח פוליטיים. באותן שנים אפשר לסמן שלוש תקופות פוליטיות שונות: תקופת אל-חאק, שתאונת מטוס מסתורית ב-1988 שמה קץ לעשר שנות שלטונו; עשור של דמוקרטיות מושחתות, בהן השלטון התחלף פעמיים בין בנזיר בוטו ונוואז שריף; והתקופה שהחלה באוקטובר 1999, עת הרמטכ"ל פרווז מושארף ביצע הפיכה והפיל את ממשלת שריף (שגלה לערב הסעודית). עתה, עם רצח בנזיר בוטו, ייתכן שתם גם זמנו של מושארף כמנהיג פקיסטאן.

פקיסטאן נדחקת אל השכחה

שנות התשעים היו השנים העליזות של ביל קלינטון. נפילתה של ברית המועצות הובילה למדיניות שבה חולקו "הדיבידנדים של השלום". המשמעות הייתה הקמתו של הכפר הגלובלי, בצלמה ודמותה של אמריקה. הדרך - "תראפיית ההלם" (Shock Therapy), מבית מדרשם של כלכלני "אסכולת שיקגו" של מילטון פרידמן. מי שרצה ליהנות מפירות השלום האמריקאי היה צריך להתאים את עצמו לשיטה החדשה: הפרטה כוללת של המשאבים, הורדת מכסים, פתיחת השווקים לתנועה חופשית של ההון, קיצוץ תקציבי הרווחה. מדינות מרוסיה ועד ארגנטינה, ובהן אף מדינות אסיה, הפכו לשדה ניסויים כלכליים שיצרו עוולות חברתיות אדירות. לקראת סוף שנות התשעים התפוצצה המדיניות של ממשל קלינטון בפרצופו, עם פשיטת הרגל של רוסיה וארגנטינה ונפילתן של הבורסות בדרום מזרח אסיה. אולם לאפגניסטאן ופקיסטאן, בעלות הכלכלות הנחשלות והאידיאולוגיה האיסלאמית, לא היה מקום בסדר החדש של קלינטון. הודו וסין, לעומתן, הפכו לשחקניות מרכזיות בכלכלה הגלובלית.

מיד לאחר הנסיגה הסובייטית נכנסה פרצה באפגניסטאן מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים, שהיו מאוחדים בתקופת המלחמה בסובייטים. הפשטונים, מפולגים לכמה ארגונים, נלחמו נגד הטג'יקים ונגד האוזבקים, שרצו אף הם נתח בשלטון. האמריקאים הימרו מצדם על כוח פשטוני חדש - הטאליבן. זרם זה נתמך אף על ידי הצבא הפקיסטאני, ואנשיו קיבלו את הכשרתם האידיאולוגית הפונדמנטליסטית באותן מדרסות שהוקמו ומומנו על ידי הסעודים. כדאי לציין שגם בנזיר בוטו וגם נוואז שריף, בהיותם ראשי ממשלה, תמכו בטאליבן וראו בהם בני ברית הן במלחמה הנצחית נגד הודו והן בהרחבת ההשפעה האסטרטגית של פקיסטאן באזור.
באמצע שנות התשעים, בתקופת כהונתה השנייה (1994-1997), בנזיר בוטו כרתה ברית עם פאדול אל רחמן, מנהיג מפלגת "חכמי האיסלאם" (JUI) ומי שנחשב לאב הרוחני של הטאליבן, ומינתה אותו לראש הוועדה ליחסי חוץ בפרלמנט הפקיסטאני. היא גם הגיעה להבנות עם השבטים הפשטונים באזור הגבול הצפון-מערבי, אשר זכו לאוטונומיה מוחלטת מאז הקמתה של המדינה, וחיזקה אותם על ידי אי התערבות מטעם השלטון המרכזי.

ב-1996 השתלטו הטאליבן על אפגניסטאן והשליטו את חוק השריעה מבית מדרשם של כהני הדת הפקיסטנים. נשים נסקלו בכיכרות, פסלי הבודהה העתיקים בבמיאן פוצצו, והחשוב ביותר מבחינה בינלאומית: הטאליבן הזמינו את ארגון אל-קאעידה, בראשות אוסאמה בן לאדן, איימן אל-זווהירי והמוג'הדין הערבים, להפוך את אפגניסטאן לבסיס הקדמי שלהם במלחמת הקודש החדשה; הפעם לא נגד הקומוניסטים אלא נגד בני בריתם של הטאליבן מהעבר הקרוב, הלא הם האמריקאים.

נחזור לפקיסטאן. ב-1997, בתמיכה סעודית, חזר לשלטון נוואז שריף. שריף ביסס את האיסלאם כמקור הכוח המשפטי במדינה, נשען על המוג'הדין במלחמתו נגד הודו בחבל קשמיר, וב-1998 יזם את הניסוי הגרעיני הראשון. ארצות הברית מחתה בחריפות על הניסוי, ואף הטילה סנקציות כלכליות על המדינה.

שנה לאחר הניסוי הגרעיני, פרווז מושארף, רמטכ"ל צבאו של שריף, תפס את השלטון בהפיכה צבאית. שריף נדון למוות, גזר דין שהומר בעונש גלות. האירועים האלה לא זכו לתשומת לב מיוחדת בדעת הקהל העולמית – מה כבר מרגש בעוד דיקטטור שתופס את השלטון במדינה עניה ומפגרת. וכך, בעוד מושארף משסה את הארגונים האיסלאמים הקיצוניים נגד הודו, ובן לאדן מתכנן את ההתקפה על "השטן הגדול", המשיך ה"שטן" להתעלם מהתפתחויות הרות אסון עבור האנושות כולה.

אחרי 11/9

לאחר מתקפת אל-קאעידה על ארצות הברית ב-11 בספטמבר 2001, פלשו האמריקאים בראש כוחות נאט"ו לאפגניסטאן כדי לסלק את משטר הטאליבן. פרווז מושארף, שכאמור, היה נתון תחת חרם כלכלי של המערב, הפך בן לילה לבעל ברית אסטרטגי של ארצות הברית. מושארף תוגמל בהסרת הסנקציות, אבל עדיין נותרו כמה בעיות בברית החדשה הזו. ראשית, מושארף הרי היה דיקטטור שביטל את החוקה; שנית, הוא תמך בטאליבן ובבעלי בריתם בפקיסטאן; ובנוסף, בעזרת אבי "הפצצה האיסלאמית", עבדל קאדר חאן, הוא עסק בהפצת נשק גרעיני למדינות שהוגדרו על ידי בוש כמדינות ציר הרשע - ביניהן קוריאה הצפונית, סוריה ואיראן. אלא שבוש החליט להתעלם מהעובדות הבלתי נעימות האלה. הוא הלבין את מושארף, הפך אותו לבן ברית של המערב נגד הטרור, והפנה את כל מרצו לא נגד בן לאדן והטרוריסטים האמיתיים, אלא נגד עיראק וסדאם חוסיין.

נכון להיום, אוסאמה בן לאדן עדיין חי בעוד שסדאם חוסיין הוצא להורג בתלייה על ידי יריביו השיעים. במסגרת מלחמתה בטרור, החליטה ארצות הברית להעניק לצבא פקיסטאן סיוע כספי נדיב - עשרה מיליארד דולר מאז 2001. אולם הסיוע הזה מתגמד בהשוואה ל-700 מיליארד הדולר שהוצאו במסגרת המלחמה בעיראק. אם המשאבים וכוח האדם שהופנו נגד עיראק היו מופנים למלחמה בבן לאדן, האם הוא עדיין היה יכול להפיץ את קלטותיו לעולם ולפזר איומים לכל עבר?
מושארף הבין כנראה שהמלחמה האמיתית נגד הטרור אינה מתנהלת בהרי ההינדו קוש, אלא בין הנהרות במסופוטמיה, ולכן כלל לא נלחם נגד הטאליבן.

המיליארדים שקיבל זלגו למלחמה עם הודו, שמאז קריסת ברית המועצות הפכה דווקא לידידה של ארצות הברית. מאז 2001, בעזרתו הנדיבה של מושארף, התנועות האיסלאמיות דווקא התחזקו בפקיסטאן. מושארף שיחק משחק כפול. מצד אחד, בנסיון לרצות את הממשל האמריקאי, הכריז ב-2002 על בחירות לפרלמנט. כמובן ששתי המפלגות הגדולות, מפלגתה של בוטו ומפלגתו של שריף, נאלצו לרוץ ללא מנהיגיהן הגולים. לעומת זאת, התנועות האיסלאמיות התאחדו במסגרת רשימה אחת בשם "מועצת הפעולה המאוחדת" (United Council of Action, או MMAעל פי ראשי התיבות בשפת אוּרדו), וזכו לתוצאה מפתיעה של 15 אחוזי תמיכה.

מפלגתו של מושארף זכתה בבחירות, אך דאגה לכך שמפלגת התנועות האיסלאמיות תשמש כ"אופוזיציה לויאלית". ואכן, מאוחר יותר הגיע מושארף עם מנהיגי התנועה האיסלאמית להסכם לפיו הם יסכימו להארכת כהונתו כנשיא והוא בתמורה יוותר על תפקידו כראש הצבא. בינתיים, חוקי השריעה של זיא-אל-חאק נשארו על כנם, המדרסות המשיכו בפעולתן ללא מפריע, התנועה האיסלאמית הרחיבה את השפעתה על חשבון המפלגות האחרות, ומושארף הפך לדיקטטור "דמוקרטי" המקובל על המערב.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. הרחבת הבסיס הפרלמנטרי של התנועה האיסלאמית היה רק חלק קטן בעסקה. בבחירות האזוריות זכתה התנועה האיסלאמית לרוב באזור הגבול הצפון מערבי, בו חיים השבטים הפשטונים, וכן בבלוצ'יסטאן, והרכיבה את הממשלות המקומיות במחוזות אלה. הפעולה הראשונה שעשתה הממשלה האיסלאמית באזור הגבול הצפון מערבי היה להקים "משטרת צניעות" ולדכא כל צורה של תרבות חילונית. נשים הוחזרו הביתה, המוסיקה נאסרה וכן בתי הקולנוע. משטר הטאליבן חזר, והפעם בפקיסטאן - בעזרת מושארף ותוך הסכמה מלאה של ארצות הברית.

בנקודה זו חשוב לציין כי שני האזורים שבהם שולטת התנועה האיסלאמית הם אותם אזורים הסמוכים לאפגניסטאן, ובהם מסתתר כנראה אוסאמה בן לאדן. וניתן לתמוה כיצד ניתן להלחם נגד הטאליבן באותם אזורים שנשלטים באופן רשמי על ידי המורים הרוחניים שלהם. איך נלחמים בקיצוניות האיסלאמית בזמן שהיא מהווה חלק אינטגרלי מהשלטון שאמור לבער אותה? התשובה פשוטה מאוד: לא נלחמים. הצבא הפקיסטאני רואה בהודו את האויב הראשי שלו מבחוץ ואת המפלגות החילוניות, הדורשות דמוקרטיה, כאויב הפנימי. אפגניסטאן נשלטת היום בידי "הקואליציה הצפונית", הנתמכת על ידי רוסיה והודו. קואליציה זו היא אויבת הטאליבן, לפיכך אין לצבא הפקיסטאני כל דחף ומוטיבציה להלחם בטאליבן ובתומכיהם בפקיסטאן. האחרונים יכולים לחיות בדו קיום עם הדיקטטורה, כל עוד היא נותנת להם יד חופשית בענייני דת.

אם בפקיסטאן עולם כמנהגו נוהג, הרי שברחבי העולם אירעו שינויים מרחיקי לכת בעקבות ה-11/9. ממשלו של בוש לא ניצל את מעשי הטרור של אל קאעידה כדי לבודד את האיסלאם הקיצוני באפגניסטאן; הוא השתמש בתמיכה הבינלאומית האדירה שקיבל לניהול המלחמה בטרור כדי להרחיב את זירת המלחמה למזרח התיכון כולו. הפלישה לעיראק, ללא קונצנסוס מערבי, הייתה גחמה אמריקאית שמטרתה להשתלט על מקורות הנפט שלה. אלא שהפלישה לעיראק רק חיזקה את אותם קיצוניים שבהם אמריקה הייתה אמורה כביכול להילחם, והביאה את מדינות האזור אל סף אנרכיה והתפוררות. עתה, חוסר היציבות השתלט על איזור נרחב הכולל את אפגניסטאן, פקיסטאן, איראן, עיראק, לבנון והרשות הפלסטינית.
המדיניות האמריקאית באזור נגועה בסתירות. בעקבותיה אנו עדים ל"בלקניזציה" איסלאמית של מדינות: חלוקתה של פקיסטאן לאזוריה אתניים, חלוקתה של עיראק בין השיעים, הסונים והכורדים, ולאחרונה הפילוג בשטחים הפלסטיניים הכבושים. האם זוהי מטרתה של ארצות הברית? אם כך, הרי שהיא פועלת כנגד עצמה. הפלתו של סדאם חוסיין והעברתה של עיראק לידי השיעים, למשל, העצימו את השפעתה של איראן על חשבון בני בריתה המסורתיים של ארצות הברית במפרץ, ובראשם ערב הסעודית. גם מול ערב הסעודית עצמה מנהלת ארצות הברית מדיניות כפולה ולא ברורה. היא מסתמכת על המשטר המלוכני, אולם מבינה כי האיסלאם הווהאבי (הסעודי) מפיץ קיצוניות בעולם. ועוד שיקול מוזר: בפקיסטאן, למשל, העדיף הממשל האמריקאי את בנזיר בוטו על נוואז שריף בגלל היותו של האחרון מקורב לסעודים.

גם בנוגע לעיראק מותירה המדיניות האמריקאית סימני שאלה. היא מחמשת שבטים סונים כדי להלחם נגד אל קאעידה (הסונית), היא מסתמכת על בעלי הברית של איראן ממשפחת חכים השיעית כדי להילחם בצבא המהדי השייך למשפחת סאדר, גם היא שיעית. היא תומכת באוטונומיה הכורדית ובאותה נשימה גם תומכת במשטר הטורקי, הרואה במדינה כורדית בגבולותיה סכנה לשלמות טורקיה. ובכלל, נראה שארצות הברית פועלת לחלוקתה של עיראק - דבר שיעצים את ההשפעה האיראנית ויהווה מכה אנושה לערב הסעודית, בעלת בריתה של ארצות הברית ויצואנית הנפט הגדולה בעולם.

ובתוך כך, נכנסת לבנון למצב של פילוג בין כוחות סונים ושיעים, השולטים באזורים שונים של המדינה במין אוטונומיות זעירות. ערב הסעודית מצד אחד ואיראן וסוריה מצד שני מעבירות את סכסוכיהן ומאבקי הכוח שלהן ללבנון. לערב הסעודית ולאיראן אינטרסים שונים גם בפקיסטאן ובאפגניסטאן, שבה הטאליבן רודפים את השיעים וטובחים בהם; כאן אמריקה תומכת באיראן, אבל גם מקיימת שתוף פעולה אסטרטגי עם הסעודים. כך נשארים הקונפליקטים הקשים האלה ללא פתרון, המדינות מדממות ומתפרקות, האנרכיה משתלטת והטרור חוצה גבולות. מה שהתחיל בניצחון נגד הסובייטים הופך היום לחלום בלהות המאיים על ציביליזציה שלמה.

וכדי להשלים את התמונה, אי אפשר שלא להזכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הנמצא במבוי סתום עמוק. מדיניותן של ארצות הברית וישראל הביאה למלחמת אזרחים שביתרה את הרשות הפלסטינית לשתיים, בין עזה לגדה המערבית. ישנו חוט ישיר המקשר בין פקיסטאן ופלסטין - איסלאם קיצוני מחד ומשטר חילוני ומושחת מאידך. אבו מאזן ובנזיר בוטו הם צד אחד של המטבע. שתי מפלגות האופוזיציה העיקריות, חמאס בעזה והתנועה האיסלאמית בפקיסטאן הן צדה השני. בעוד שמושראף פוסח על שני הסעיפים ונשען בעיקר על האיסלאמים. זוהי מציאות מבית היוצר האמריקאי, והיא פרי של אותה מדיניות שהפכה את עמי העולם לפיונים בלוח השחמט של ארצות הברית. ההבדל הוא שהפעם אמריקה מעורבת עד צוואר. היא שוקעת יחד עם הציביליזציות שבמו ידיה פעלה להרסן. פקיסטאן אינה לבדה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה