תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה


גלית וסקר


אריאלה אזולאי


יודית שחר


שז

שוטף ומתמלא: 14.10.07

אדומה - אנתולוגית שירה מעמדית

אדומות – לפוצץ את ברווז הגומי


מילות מפתח: שירה

ערב בבמת אתגר לכבוד צאתם לאור של אדומה, אנתולוגית שירה מעמדית ואתגר 22
18 ביוני 2006

כשגלית וסקר קמה מישיבתה בין שותפותיה לרביעית המנדולינות הנפלאה שניגנה לאורך האירוע, כבר היה ברור שהמונח אחריות אדומה אותו טבעה אריאלה אזולאי לפני כן, הוא תמצית הערב הזה. בלהט סיפרה וסקר, כיצד כתבה את מילות השיר, במקום הנמוך בעולם, שנכלל באנתולוגיה, על הניסיון של אביה במפעלי ים המלח. וכיצד יש להמשיך ולספר, לשיר ולתאר את מאבקי הפועלים.

"בשנת שמונה ושבעים במאה העשרים
נכנס אבי בשערי ים המות
מפעלי-המלח, קיוה כי מפה
יביא לחם בזעת אפו

כל הפועלים שחורים המה
הגם ביניהם תשרר אפה ואיפה?"
(גלית וסקר, במקום הנמוך בעולם, אדומה – אנתולוגית שירה מעמדית)

ככלל, הערב אדומות, הוכיח שוב את שידענו, ועדיין נמצא בתהליך של מימוש: כאשר האחריות מופקדת בידי קולקטיב של נשים שוחרות שיוויון, הפואטיקה ממריאה מעבר לדימיון.

אורית סודרי מנחת הערב, חברת מערכת אתגר, פתחה בשאלה רטורית והסבירה את שם הערב, ומה "יש לנו נגד ברווז גומי חמוד? ראשית מכיוון שאם נסתכל על תחתית הברווז נקרא שהוא נוצר בסין. רק שלשום הופיעה בעיתוני העולם ידיעה מזעזעת אך מוכרת, על עבדים סינים במפעלי בגדי הלבשה וכן על חטיפת ילדים כדי להעבידם בכפייה. שנית, ברווז הגומי יכול להיות כל דבר המסיח את הדעת ותודעת האדם להבלים הממתיקים את החיים המרים ואולי ברווז הגומי הוא נוגש העבדים בפני עצמו".

אריאלה אזולאי המחישה זאת, כשדיברה על הקשר בין אחריות לבין ראייה בעניין הילדים הפלסטינים אותם אנו רואים מנסים למכור את מרכולתם בשטחי ישראל בשנים האחרונות. אזולאי העמידה במרכז הדברים להם קראה אחריות אדומה, את הטיפול של ועדת זכויות הילד של הכנסת, שכל שותפיה עסקו למעשה בסילוק ילדים אלו משדה הראייה של אזרחי ישראל:

"קיומם בצידי הכביש הוא שריד כמעט אחרון לנוכחות שנמחקה, של למעלה ממאה אלף פלסטינים בכלכלה הישראלית, שהמתינו אף הם בשולי הכביש, מדי יום, כשבראשיתו של כל יום עבודה הם ביקשו להיבחר מחדש כפועלים

כשהם היו שם מדי בוקר הם לא שבו ל"מקומות העבודה" שלהם – כי לא היה להם מקום עבודה – הם שבו אל שולי הכביש, אל מה שנקרא "שוק העבדים" וממנו, משנבחרו מחדש, באופן זמני וחסר מחוייבות, יצאו לעבודה

השרידים האחרונים שלהם, בדמותם של ילדים קבצנים ורוכלים, מציגים את התופעה של הניצול הכלכלי של הכיבוש במערומיה".

מיד אחריה עלתה המשוררת יודית שחר, ששירה "זו אני מדברת" באדומה, שיר קיבל את הכינוי "שירות לקוחות", ופורסם בידיעות אחרונות, ובאתר העוקץ. שחר הקדימה ואמרה ששיריה נובעים מהכרותה האישית והיומיומית עם העבודה בתחילת האלף השלישי שמאופיינת בניצול, דיכוי וחוסר יציבות.

נטלי ברוך, הקריאה את שירה "העוני", והזמינה את אמה לקרוא את השיר בשפתה, הפרסית. כמי שמצביעה על אחת ממטרות הספר, לקשור בין המאבק המזרחי למאבק המעמדי.

את הערב חתמה שז בהקראה מרגשת, מתוך השיר החותם את הספר "יש בי פחד גדול", שמתוכו נלקח שם הערב

"כך צעד אחר צעד נשימה אחר נשימה אנחנו שוכחים
את הקשר שלנו לאדמה רק ממשיכים לחייך לשמים
אל ברוז הגומי ואף פעם לא חושבים אפילו לרגע אולי
לפוצץ אותו אולי לקרוע את האמאמאמא של הצורה לא!
אנחנו ממשיכים למחא לו כפים ורגלינו דורכות על האדמה הסדוקה

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה