תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 24, פברואר 2008

דיעה

התרמית מאחורי השירות הלאומי

מאת אסמא אגבארייה
מילות מפתח: זכויות אדם

במשך שנים רבות מצדיקה ישראל את אי השוויון כלפי אזרחיה הערבים, בכך שהם אינם משרתים בצבא. מול טיעון קלוש זה, מצביעים הערבים על עובדה פשוטה: המדינה עצמה פטרה אותם מהשירות הצבאי. במצב של סכסוך עמוק ומתמשך בין ישראל לעולם הערבי, לא יעלה על הדעת שהמדינה תיאלץ את אזרחיה הערבים להילחם נגד קרוביהם בצד השני. זאת ועוד, חיילים דרוזים ובדווים המשרתים בצבא מכוח הסכמים נפרדים בין המדינה להנהגתם העדתית, אינם זוכים ליחס שונה מזה של הערבים שאינם משרתים בו. המצב הכלכלי ביישובי הבדווים הוא אף גרוע יותר. איך שלא נסתכל על זה, תירוץ אי השירות אינו עומד במבחן המציאות.

אף על פי כן, כל כמה שנים עולה הדרישה להתנות מתן זכויות אזרח לערבים בשירות צבאי או בשירות לאומי. בדרך כלל מגיעה הדרישה מגורמים ימניים, מעוררת קול זעקה בקרב האוכלוסייה הערבית וגוועת בקול ענות חלושה. התמונה השתנתה באוגוסט 2007, עם הקמת מנהלת השירות הלאומי, המסונפת למשרד ראש הממשלה. המנהלה החדשה מתיימרת להציע תוכנית כוללת לשילובם של בני נוער ערבים במסגרות התנדבותיות של שירות לאומי. על פניו נראה שלמדינה יש תוכנית חדשה לפתרון בעיית האפליה של האוכלוסייה הערבית.

ואכן, חלק מהציבור הערבי הביע תמיכה ברעיון, מתוך תקווה שהשירות הלאומי יהווה גשר לשילובו התעסוקתי. סקר שנערך על ידי פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה בקרב 910 נשאלים ערבים – מהם כ-500 איש ואשה בוגרים, 204 הורים לבני 18-22, והשאר צעירים וצעירות בני 22-16 – הראה ש-72.5% מההורים ו-65% מהצעירים, סך הכל 73.6% מהנשאלים, הביעו תמיכה בשירות הלאומי אם יקנה הטבות דומות לאלו שניתנות למי ששירתו בצבא.

ההנהגה הערבית, לעומת זאת, גינתה בכל תוקף את המנהלה החדשה. ארגוני החברה האזרחית הערבים וחברי כנסת מחד"ש ומבל"ד יצאו בהכרזות חריפות נגד התוכנית, וועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית אף הקימה תת ועדה נגד השירות הלאומי. לטענתם הממשלה חותרת ל"ישראליזציה" של הנוער הערבי, והתוכנית מהווה שלב ראשון בדרך לגיוסו לצבא.
האמת היא הפוכה. התוכנית הממשלתית אכן מוליכה שולל וראויה להתנגדות, אבל דווקא מהסיבות ההפוכות מאלו שעליהן הצביעה ההנהגה הערבית.


נסרין אבו בכר, יציקת בטון במכנסי ג'ינס של פועלי בניין, 2005.

לשם מה המנהלה?

במסמך היסוד של המנהלה (19 באוגוסט, 2007) נאמר שמטרתה: "להקים מנהלה שבמסגרתה יתרמו צעירות וצעירים, אזרחי מדינת ישראל מכל קבוצות האוכלוסייה אשר אינם משרתים על פי דין בשירות ביטחון, שנה או שנתיים מזמנם לפעילות אזרחית שיש בה תועלת לחברה בכלל ולאוכלוסיות חלשות בפרט. שתחזק את הקשר וההזדהות של האזרח הצעיר עם הקהילה, החברה והמדינה, תחזק את יכולותיו המקצועיות ואת הכנתו לתעסוקה בעתיד ותפעל לפיתוח אישיותו וכישורי מנהיגותו ... בתמורה יקבל המתנדב דמי מחיה של 700 שקלים לחודש, וכן יזכה עם תום השירות לתנאים הדומים לאלו של חייל המשרת בתפקיד עורפי. בתום התקופה יקבלו המתנדבים מענק ופיקדון."

בחינה יותר מדוקדקת של הקונטקסט שבו נוסדה המנהלה מראה שהיא הוקמה למעשה כדי לענות על שתי בעיות בוערות: האחת, תופעת ההשתמטות של צעירים יהודים מהשירות הצבאי, שהורגשה היטב במלחמת לבנון האחרונה. והשנייה, כלכלית, ונוגעת להתפשטות העוני בעיקר בקרב שכבות שנזרקו אל מחוץ לשוק העבודה, קרי, ערבים וחרדים.

שיעור התעסוקה הנמוך באוכלוסיות אלה מהווה עול על קופת האוצר ונטל כלכלי על משרדי הממשלה, שכבר הוליד לאחרונה מספר תוכניות למיגור העוני. ניקח לדוגמה את "האג'נדה הכלכלית חברתית" של הממשלה לשנים 2008-2010. תוכנית זו מתרכזת בשני מוקדי עוני, שבהם מספר הבלתי מועסקים הופך לבעיה חברתית: 42 אלף גברים חרדים וכ-297,700 ערבים, שמתוכם 207 אלף נשים ערביות אינם עובדים. אחד הכלים שמציעה האג'נדה להעלאת התעסוקה בקרב אוכלוסיות אלה הוא השירות הלאומי.

באופן פרדוקסלי, עצם ההשוואה בין חרדים לערבים חושפת את התרמית הגדולה שמאחורי תוכנית השירות הלאומי. החרדים, שמוציאים את עצמם ממעגל העבודה מתוך בחירה, כאלה "שתורתם אומנותם", זוכים כיהודים לשוויון מלא מצד המדינה, בעיקר באפשרויות התעסוקה. שום דבר אינו מונע אדם חרדי מלהשתלב בשוק העבודה, שבו כל המשרות פתוחות בפניו. הסיבה שהוא אינו עובד, מקורה בהעדפתו ללמוד תורה, גם אם הדבר כרוך בעוני ובחיים מקצבה זעומה.

אצל הערבים המצב שונה לחלוטין. הם דווקא מעוניינים לעבוד, אלא שמקצועות ומקומות עבודה רבים חסומים בפניהם. מערכת החינוך הממלכתית מכינה אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים בעבודות כפיים כמו בניין, מסעדות וחקלאות. מקצועות ההיי- טק, הקשורים בדרך כלל עם מערכות הביטחון, סגורים בפניהם, ואותו הדין חל על משרות ממשלתיות. מספר אזורי התעשייה במגזר הערבי הוא אפסי, וגם אלו הקיימים משמשים את התעשייה הזעירה והמסורתית.

זאת הסיבה שאקדמאים ערבים נדחקים לתחומי עיסוק מצומצמים בתוך האוכלוסייה הערבית עצמה – עורכי דין, מנהלי חשבונות, מורים ונותני שירותים אחרים. עבור הרוב הגדול של פועלי כפיים, הולכות אפשרויות התעסוקה ומצטמצמות. ענף הטקסטיל, שהעסיק אלפי נשים ערביות עד אמצע שנות התשעים, נדד למדינות אחרות; ענפי הסיעוד, הבניין והחקלאות נתפסו ברובם בידי פועלים זרים זולים יותר.
ההשוואה בין חרדים לערבים היא מופרכת גם בתחום השיכון, שבו כאמור יזכו בוגרי השירות הלאומי לסיוע ממשלתי. המדינה בונה עבור האוכלוסייה החרדית שכונות ואף ערים שלמות, ומעמידה לרשותם שפע של מסלולי רכישה לדירות בתוך הקו הירוק ובהתנחלויות. לעומת זאת, אף עיר ערבית חדשה לא נבנתה מאז הקמת המדינה. אין הקצאת קרקעות לצורכי הריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית, ומצוקת הדיור ביישובים הערבים על סף פיצוץ. גם אם היו צעירים ערבים זוכים להלוואות לרכישת דירות, בפועל הם לא היו מוצאים דירות לקנייה, לא בתוך גבולות המתאר המצומצמים של כפריהם, ולא בשכונות וביישובים יהודיים, בשל חוקי בעלות הקרקע, או גזענות לשמה.

בין מצוקת הדיור למצוקת התעסוקה, כלל לא ברור שתוכנית השירות הלאומי שמציעה הממשלה ניתנת ליישום בתנאים הנוכחיים. בהנחה שצעיר או צעירה ערבים מעוניינים להתנדב במסגרת של שירות לאומי, עליהם למצוא מקום שיקלוט אותם – פנימייה, בית חולים, בית ספר, בית אבות, או כל מוסד קהילתי אחר המשרת את המגזר הערבי. מהר מאוד יגלה אותו מתנדב, שבסביבתו כמעט שאין מוסדות כאלה, והמעטים הקיימים אינם ערוכים לקליטת כוח עבודה מתנדב.
יתר על כן, סביר להניח שקליטת אלפי "מתנדבי" השירות הלאומי הערבים במצבו הנוכחי של שוק העבודה תוביל לגזילת פרנסתם של עובדים בשכר מלא, וכך תגביר בעקיפין את האבטלה והעוני. דבר דומה קרה למשתתפי תוכנית ויסקונסין, שמטרתה לשלב מובטלים כרוניים בעבודה באמצעות הקניית הרגלי עבודה וניסיון. משתתפי התוכנית גילו עד מהרה, שאין בקהילתם כמעט שום מוסד שמסוגל לקלוט מתנדבים לצד עובדיו הקבועים, ולספק להם מסגרת של הכשרה מקצועית והכנה לעבודה.

ניתן לקבוע, לאור האמור לעיל, שתוכנית המנהלת לשירות לאומי נועדה לחסוך למדינה את הצורך ליצור מקומות עבודה לערבים באמצעות שילובם החופשי בכל ענפי התעסוקה הקיימים במשק. במקום שהמדינה תישא באחריות להזנחה ולעוני של האוכלוסייה הערבית, תתעמת עם כוחות השוק המעדיפים כוח עבודה זול יותר ותנקוט בפעולות של אפליה מתקנת – היא בוחרת בפיתרון הקל: להאשים את העניים בעוניים. לטעון שהערבים מופלים לרעה כי הם אינם עושים שירות לאומי.

הנוער משווע לעתיד

הנוער הערבי משווע לחינוך, לעבודה ולעתיד. שני שליש מבני הנוער חיים מתחת לקו העוני. 30% מהם אינם מסיימים 12 שנות לימוד, לעומת 10% מהתלמידים היהודים. פחות מ-15% מזכאי בגרות ערבים יכולים להגיע ללימודים אקדמאיים, לעומת 32% מזכאי בגרות בקרב היהודים. הרוב המכריע של הנוער הערבי נאלץ להתמודד עם שוק עבודה פוגעני, שאינו רוצה בהם, או מעדיף אותם "גמישים", זמניים וחסרי זכויות, בדומה לעובדי חברות כוח אדם או לקבלני משנה. תוכנית השירות הלאומי אינה אופציה אמיתית עבורם.

תוכנית השירות הלאומי דורשת מהנוער הערבי הן לתרום למדינה והן להסכים למעמדו הנחות. היא מבקשת מהאזרח הערבי לתמוך ב"חיזוק הקשר וההזדהות בין האזרח למדינתו", כאשר למעשה המדינה מפלה אותו בכל תחומי החיים. אם כך, אין להתפלא שגם אלה שהביעו תמיכה ברעיון של שירות לאומי לא התעניינו כלל בחיזוק הקשר שלהם למדינה. בשיחות שקיימנו עם כמה מהם, התברר שמה שמעניין אותם הוא הסיכוי שזה יאפשר להם למצוא מקום עבודה. כפי שאמרה אמו של אחד מהם: "אם בסוף השירות הלאומי יצטרך בני ללכת לעבוד אצל אותן חברות כוח אדם שמפקיעות לעצמן 30% מהשכר שלו, אז אין צורך בתוכנית."
דמי הכיס, המענק והתעודה הממשלתית בתום השירות הם בבחינת לעג לרש למי שסיכוייו להשתלב בשוק העבודה הם 39% אם הוא גבר ורק 17.1% אם היא אשה. הצעירים הערבים אינם הולכים להיות "יותר ישראלים" בתום השירות, כפי שחוששת ההנהגה הערבית, אלא צפויים למצוא את עצמם, אם בכלל, מול אותן עבודות מעוטות הכנסה ומפרכות, בלי עתיד ובלי זכויות. אין פלא שמספר מתנדבי השירות הלאומי הערבים עד כה בטל בשישים. מבין 10,000 בני נוער, שהתנדבו השנה למסלול של שירות לאומי, רק 300 היו ערבים.

הבעיה היא שהמדינה, המודעת לחומרת המצב, אינה מוכנה להחליף דיסקט. היא אינה מוכנה להפסיק לראות באזרחיה הערבים איום, ולפתוח בתהליכים אמיתיים של שילוב ושל שוויון. אם הממשלה מתכוונת להקל על הנטל הכלכלי שמהווים העניים הערבים, עליה לדאוג באופן מיידי לתעסוקתם, להפסיק את ייבוא הפועלים הזרים, ליצור מקומות עבודה נאותים, לצמצם את תופעת ההעסקה הקבלנית הפוגענית ולהשקיע בהכשרה מקצועית. אלה הם צעדים הכרחיים, שבלעדיהם כל תוכנית, כולל תוכנית השירות הלאומי, לא תוביל את האוכלוסייה הערבית לשוויון אמיתי.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"האם הציבור הערבי מוכן להחליף דיסקט?"

מאת גיא
נשלח 03.07.11, 16:56

החכי"ם הערבים ומנהיגי הציבור הערבי תמיד טוענים כנגד השירות הלאומי וכו'על זה אין ויכוח. מה שהם ולא מצוין במאמר, שמי שממיין, ממליץ, מקבל לעבודה הם אנשים ולא המדינה (שיכולה לקבוע מדיניות, אבל לא רק).
במסגרת שירות לאומי, הצעירים הערבים יחשפו לעולם היהודי ולהיפך, ילמדו מקצוע שיוכלו להעזר בו בעתיד (כמקצוע לחיים, או כמקצוע זמני בהיותם סטודנטים).
צריך לחשוב פשוט: אני בתור יהודי חילוני, את מי אקבל לעבודה? כשמגיע מועמד אני לא באמת יודע מה כישוריו, ולכן אפנה למי שאני מכיר, חבר שימליץ, מישהו עם אותו מכנה משותף. בחור ערבי או חרדי (מביחנתי ומבחינת הרוב אין הבדל רב), מלכתחילה יהיה נטע זר, אך אם אותו בחור, היה מלמד אותי בבית הספר (דוגמה לימוד ערבית בכל בית הספר כמקצוע חובה), היה מטפל בקרוב משפחה כאח בבית חולים, שוטר, חובש או נהג אמבולנס, היה לי מגע ראשוני איתו,
מה שהיה מרחיב לכולם את מעגל המכרים, והופך את התהליך לאפשרי.
אם כל הכבוד, גם ערבים נהרגו בפיגועים, גם הם נהרגו מקטיושות, והטילים האירנים לא יבחינו בינינו. לכן שמדברים על שיויון זה דו כיווני, והיהודים שירתו בצבאות העולם לאורך כל ההיסטוריה, אז פה שיהיה שירות לאומי.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה