שורץ, מיכל
גרסת הדפסהעוד מאמרים מאת
מיכל שורץ
הכפר שמייצא פועלות ניקיון לשפלה
ג'סר אל-זרקא
צילומים: גוני ריסקין
למרות היופי המדהים של חופיו, והאתרים הארכיאולוגים הנמצאים בו, הכפר ג'סר אל-זרקא הוא אחד הכפרים העניים ביותר בארץ. צחוק הגורל הוא שהכפר הערבי היחיד בישראל השוכן על חוף הים, לא הפך למקור אספקת דגים או למרכז תיירות. תחת זאת, הכפר הפך מקור אספקה ראשי של פועלות עבור חברות ניקיון וקבלניות כח אדם, ברצועה המשתרעת מתל אביב בדרום ועד חיפה בצפון. מי שטורח להפנות את מבטו אל עובדות הניקיון בבתי החולים, האוניברסיטאות, בתי המלון ואולמות השמחה המפוארים במרכז הארץ, סביר שיתקל בעובדות מג'סר אל-זרקא.
"כיצד קרה שג'סר אל-זרקא "התמחתה" דווקא בניקיון?" שאלתי את ראש המועצה המקומית, השיח' מוראד עמאש, וזה ענה: "זאת לא התמחות, זה העוני, והיעדר כל פרוייקטים כלכליים מקומיים". ואם כבר אנו מדברים על "פרוייקטים כלכליים", בג'סר יש 22 חנויות מכולת, בית קפה אחד, מסעדה אחת, וילד שמוכר תורמוס ופול ברחוב. ואפשר גם להזכיר את מעגן הדיג הצר והמוזנח באחריות משרד החקלאות, ששלושה מתוך ארבעת הפנסים המאירים אותו מקולקלים, שדייגיו נאלצים לעבוד בצריפים בני עשרות שנים האסורים בשיפוץ ואין בהם מים זורמים, ושאין בו רשיון אפילו להקים קיוסק, שלא לדבר על בית מלון.
דווקא הכפר העני הזה, שממוצע המשכורות בו הגיע בשנת 2005 ל-3,800 שקל (השכר הישובי הנמוך ביותר), והנמצא בתחתית טבלת השכר בישראל, שוכן בין שני ישובים אמידים, קיסריה, שתושביה נמנים על העשירון העליון, ומעגן מיכאל, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ. בין קיסריה וג'סר הוקמה בשנת 2002 חומה שגובהה נע בין 4 ל-5 מטרים, וכך הפרידה עצמה קיסריה הדשנה משכניה הערבים העניים.
עובדות אבל עניות
אחת התופעות היחודיות לג'סר אל-זרקא הוא האחוז הגבוה יחסית בתוכה של נשים עובדות. לטענת ראש המועצה עמאש, "90% מהנוסעים ברכבים שמובילים את תושבי הכפר לעבודה בכל בוקר, שמספרם מגיע לפחות לאלף, הן נשים". מספר זה נמצא בעליה מתמדת, כאשר העוני המעמיק דוחף יותר ויותר נשים לצאת לעבוד. סה"כ מדובר ב-30% מנשות הכפר שיוצאות לעבודה, הרבה למעלה מהממוצע הארצי של הנשים הערביות העובדות, שאחוזן בקרב האוכלוסיה הערבית אינו עולה על 17%.
אלא שהעובדה שהן עובדות עדיין לא מספיקה להוציאן ממעגל העוני. הסיבות ידועות.
ראשית, קשה למפרנסות יחידות להוציא את משפחותיהן ממעגל העוני, ובג'סר 75% מהגברים אינם עובדים! כך נופל עול הפרנסה על הנשים, גם על אמהות מטופלות בילדים. מלשכת הרווחה בכפר נמסר שמחצית מהנשים העובדות מחוץ לכפר נמצאות בטיפול הלשכה, וכי יש 50 משפחות שאין להן די אוכל והן נזקקות לסיוע במזון. למעלה ממחצית מכלל המשפחות בכפר, 1,100 מתוך 2,000, נמצאות בטיפול לשכת הרווחה. חלק גדול מהגברים שאינם עובדים סובל מהתמכרות לשתיה או לסמים, חלקם נכנס ויוצא מבתי כלא, ורבים הפכו את עצמם ליושבי בטל, שאינם עובדים ואינם מתפקדים כהורים לילדיהם. הנטל כולו נופל על הנשים. רובם גם אינם מוכנים להיכנס לתוכניות גמילה ולשקם את עצמם.
שנית, דווקא חוסר ההכשרה וההשכלה הפכו את תושבות ג'סר לאבן שואבת לחברות ניקיון וקבלניות כח אדם למיניהן, שמוצאות בנשים אלו כח עבודה זול וכנוע. לא בקלות הן ירימו את קולן נגד העסקתן שעות ארוכות, לעיתים בהיקף של למעלה ממשרה מלאה, כאשר משכורתן נופלת במקרים רבים משכר המינימום. הן פוחדות מפיטורים. הפרת זכויותיהן כוללת גם החזרי הוצאות נסיעה חלקיים, אי קבלת תלושי שכר, וקנסות המוטלים בתואנות שונות.
לטענת העובד הסוציאלי ראסם ג'בראן, הנשים יוצאות מבתיהן בשעה 5.30 בבוקר, וחוזרות בשעה 5 בערב בתמורה ל- 2000 עד 3000 שקל בלבד. חלקן עובדות 18 שעות רצופות כדי להגיע לשכר סביר. מחשש שיפסידו את מקור פרנסתן, ובגלל חולשתן החברתית הן אינן מעיזות להתלונן.
מצב מחפיר זה הגיע לתודעת דעת הקהל הישראלית ב-2006, לאחר שמספר מרצים מאוניברסיטת תל אביב התגייסו למען פועלות הניקיון באוניברסיטה, שרבות מהן מג'סר אל-זרקא, והצליחו לשפר את תנאי עבודתן.
ד"ר אלי וייץ מאוניברסיטת תל אביב, סיפר ל"אתגר" כיצד התפתח המאבק: "בשנות התשעים, כדוקטורנט, כאשר עבדתי עד שעות מאוחרות, הייתי רואה עובדות נקיון יחפות, לפעמים ממש ילדות, מנקות את הבניין בלילות, לאחר שהסטודנטים סיימו את הלימודים. באותה תקופה הפועלות לא היו מקבלות תלושי שכר, וקבלני המשנה שילשלו לכיסיהם חלק ממשכורתן. ברור שלא היו להן תנאים סוציאליים. מאז שהתערבנו ב-2006 המצב השתפר, אין יותר העסקת ילדות, הפועלות מועסקות ישירות ע"י חברות הניקיון ולא באמצעות קבלני משנה מהכפר, והן מקבלות תלושי שכר. אך עדיין לא הכל ורוד. הן עובדות שעות ארוכות ואינני יודע אם כל השעות שהן עובדות רשומות ומשולמות, ויש גם את הבעיה של החגים המוסלמים. לאחרונה פנתה אלי פועלת ואמרה לי שאיימו לפטרה אם לא תעבוד בחג".
פרופ' דנה רון, גם היא מאוניברסיטת תל אביב, המעורבת במאבק לזכויות פועלות הנקיון, מוסיפה: "בעקבות ההתערבות שלנו חל שיפור בהסכם בין אוניברסיטת תל אביב לבין שתי חברות כח האדם שמספקות את שירותי ניקיון, ובעקבותיו התחילה חברת אי.אס.אס. (ISS), למשל, להפריש עבור הפועלות תשלומים לקרן פנסיה. אלא שעדיין נשאר הרבה מה לעשות, כי חברות כח האדם מתחלפות, בעוד שהפועלות קבועות. לדעתי, האוניברסיטה צריכה להכיר בהן כעובדות אוניברסיטה בלי התיווך של חברות קבלניות".
פניית "אתגר" לאוניברסיטת תל אביב כדי להבהיר את הנושא לא הניבה פירות. הדוברת, נורית גולדשטיין כתבה כי: "האוניברסיטה נותנת חשיבות רבה לקיום פיקוח ובקרה על אכיפת חוקי העבודה ותשלום מלא לעובדי הקבלן, לרבות עובדי הניקיון, וכי היא נוקטת במספר פעולות, החל משלב המכרז וההתקשרות עם חברות הקבלן וכלה בשלבי הבקרה והפיקוח". יחד עם זאת סירבה האחראית לספק פרטים בנוגע לשמות חברות הניקיון שהאוניברסיטה מעסיקה, מספר עובדי הניקיון ואחוז הנשים ביניהן, ואפילו מה הוא הסכום המוסכם במכרז לשכר שעת עבודה, בטענה שמדובר במידע פנימי שהאוניברסיטה אינה חייבת לחשוף לציבור. זו היתה גם עמדתה של רינה דייגי, הממונה מכח חוק חופש המידע.
יש לציין שמחוץ לאוניברסיטת תל אביב, במוסדות שבהם לא היתה התערבות מהחוץ, המצב הרבה יותר קשה.
השלכות חברתיות
ועוד קצת סטטיסטיקה. אחוז ריבוי האוכלוסין בישוב הוא 3.5%. ב-48% מיחידות הדיור מגיעה הצפיפות ל-8 נפשות בחדר, ו-85% מהתושבים הם מתחת לגיל 20. רבות מהצעירות נושרות מבית הספר, מתחתנות בגיל 17, ונכנסות למעגל הלידות. בגלל העוני והמחסור בקרקעות לבניה, משפחות רבות מצטופפות בתוך בניין בן מספר קומות. ביחידה כזאת מתגוררים כל בני המשפחה, נשותיהם וילדיהן, כל משפחה בחדר אחד, וסכסוכים משפחתיים על החלוקה של תשלומי החשמל והמים ועל עניינים אחרים, הם עניין נפוץ.
ליציאה של נשים לעבודה בתנאים של ניצול חמור, וסביבה בלתי תומכת, יש מחיר חברתי גבוה. נשים אלו היוצאות לעבודה לפני הזריחה וחוזרות בערב, אינן יכולות ללוות את ילדיהן לגני הילדים והפעוטונים וגם לא לקבלם כשהם חוזרים. במקביל, יכולת הקליטה של גני הילדים הפתוחים עד שעה 4 אחה"צ היא של 80 ילדים בלבד, ויתר הגנים פתוחים רק עד השעה 12 בצהריים. גם גני משחקים ושעשועים לא נמצאים בג'סר, כך שרוב הילדים חוזרים מהגנים ומבתי הספר ישר לרחוב.
תנאים כאלו לא מעודדים הצטיינות בלימודים. אחוז הנשירה בג'סר הוא בין הגבוהים בארץ. בשנת 2006 רק 29.5% מבין בוגרי י"ב היו זכאים לתעודת בגרות. הממוצע הארצי של הזוכים בבגרות הוא 49.9%, והממוצע הערבי הוא 32.2%. רק 10% מהמורים בבתי הספר בישוב הם תושבי המקום.
בדרך כלל נשים היוצאות לעבודה עוברות תהליך של העצמה, ורוכשות עצמאות כלכלית. אולם לא כך הוא המצב לגבי הנשים של ג'סר. הן עובדות בעבודה גופנית קשה, במשך שעות ארוכות, המלווה לעיתים קרובות ביחס משפיל מצד המעביד. לא רק שבבית הן עוסקות בנקיון, בחוץ הן ממשיכות את אותה העבודה השגרתית והבלתי מאתגרת, בתמורה לשכר זעום וללא זכויות או הגנה מקצועית.
יחד עם זאת, ועם כל הקשיים, אין ספק שהנשים בג'סר נושאות את עיקר עול הפרנסה על כתפיהן, והן למעשה הכח הכלכלי העיקרי בכפר, בנוסף להיותן האחריות על גידול הילדים. אין ספק שנשים אלו זקוקות למסגרת איגוד מקצועית שתגן עליהן, ולהזדמנויות ללמוד ולהיקלט בעבודות יותר מקצועיות, דבר שיוכל להרים את הכפר כולו ממצבו העגום.
תוכניות ללא תקצוב
אין ספק שהאחריות העיקרית למצבה הקשה של ג'סר אל-זרקא, לעוני ולעזובה, נופלת על הממשלה. התקציב הזעום של המועצה, הוביל לכך שעד היום הרוב המכריע של כבישי הכפר הם כבישי כורכר וחול. משרד החקלאות ומשרד התיירות יכלו לפתח את התיירות במקום. משרד הפנים יכול היה לאשר את הרחבת תוכנית המתאר ולספק אישור לבניית בתי מגורים נוספים. כיום מצטופפים כ-12 אלף איש על 800 דונם בלבד, בבתי קומות ללא תשתיות. הבעיה היא שכאשר הממשלה כבר מראה מוכנות לתכנן תוכניות לטובת הכפר, (לעיתים רק אחרי איום בפניה לבג"צ), אין היא מוכנה לספק את התקציבים הדרושים.
ראש המועצה המקומית, השיח' מוראד עמאש, הוא אדם אופטימי, שמאמין בעבודה סבלנית ובכוחו של החינוך, והוא מצביע על כמה הישגים: 90% מבתי הכפר כבר מחוברים למערכת הביוב; הוקמו לאחרונה עוד 3 גני ילדים חדשים ו-2 נמצאים בתהליך של הקמה; הנשירה מרשת החינוך ירדה מ-11.8% (השיא הארצי בנשירה) ל-8%, ועלה אחוז המצליחים בבחינות הבגרות. "אבל", הוא אומר, "כל זה אינו אלא טיפה בים של צרכים".
ראש המועצה מאמין שפיתוח התיירות יוכל לתת לכפר דחיפה כלכלית גדולה. ואכן בשליש האחרון של שנת 2007 השקיעה החברה הממשלתית לתיירות 300 אלף שקל לסלילת כביש המוביל לשפת הים, בנית פרגולות לצל וחניון למכוניות. לטענת החברה דרושים 700 אלף שקל נוספים לשם השלמת שדרוג חוף הים והשירותים הציבוריים. כמו כן, בנובמבר האחרון אישרה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תוכנית לבנית כפר דייגים, הכוללת בניית 30 מחסנים לדייגי האזור, הרחבת הכניסה לנמל, בנית טיילת, שוק דגים, ומסעדה.
אלא שהאחריות לגיוס הכספים מוטלת על המועצה המקומית, מה שמחזיר את התוכנית לנקודת האפס. קיימת גם תוכנית תיירותית גדולה מ-2001 הכוללת בניית 600 חדרים לתיירים ומרכז קניות על שפת הים. התכנית נמצאת בשלב בדיקת השפעתה על הסביבה. אולם אם וכאשר היא תאושר, שוב תעמוד שאלת גיוס הכספים כמכשול בפני המועצה המקומית.
עוד בעיה שמעיקה על התושבים, והופכת את פיתוח התיירות לבלתי אפשרית, היא העובדה שהכניסה היחידה לכפר עוברת דרך מנהרה חד מסלולית ומסוכנת מתחת לכביש החוף. התברר שמשרד התחבורה ומע"צ תכננו בסוף 2006 לחבר את קיסריה ואור עקיבא לכביש המהיר במחלף, ופסחו על הכפר הערבי השכן. זה השתנה לאחר שהמועצה איימה בפניה לבג"צ ולכן כיום יש החלטה לחבר את ג'סר לכביש המהיר, אולם היא מתעכבת בגלל היעדר תקציבים.
עד שנת 2020 אמורה האוכלוסיה של ג'סר להגיע ל-20 אלף איש ואישה, דבר שהופך את הרחבת תוכנית המתאר של הכפר בעוד 2000 דונם לדחופה ביותר. אפשר להרחיבה לשני כוונים: או להתרחב צפונה לכוון קיבוץ מעגן מיכאל, על חשבון ברכות הדגים, ולכך הקיבוץ והגופים הירוקים אינם מסכימים, או להתרחב מזרחה אל הצד השני של הכביש המהיר תל אביב – חיפה. אולם שני הכוונים אינה מקובלים על משרדי הממשלה. השר לאיכות הסביבה לשעבר, גדעון עזרא, הציע פיתרון פשוט, הכפר יצמח כלפי מעלה לכיוון השמים, על אותו השטח הצר. ובינתים נראית ג'סר אל-זרקא, הדחוסה בין האוטוסטרדה לים, בין השכנים העשירים מצפון ומדרום, כמו מחנה פליטים גדול.
תוכן
הוספת.
תגובה חדשה.
