תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 04.04.08

מסמך

הפילוג הפנים פלסטיני והמאבק נגד הכיבוש

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש, כלכלה, עזה

מתוך דו"ח פוליטי שהוגש לוועד המרכזי של מפלגת דע"ם – מרץ 2008

תוכנית אנאפוליס שהוצגה בנובמבר 2008 כתשובה הישראלית למבוי הסתום בזירה הפוליטית לא זכתה לאמון מצד הפלסטינים ואף לא באמון דעת הקהל הישראלי. עמדתו של בוש, שלפיה יש לתת לפלסטינים מדינה "מבותרת", מוקפת בהתנחלויות, אינה מהווה בסיס יציב להשבת האמון בין ההמונים הפלסטינים לרשות. לאחר שחמאס השתלטה על רצועת עזה הרשות מפוצלת לשניים לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינה אידאולוגית ופוליטית. ואולם, כשלון תוכנית אנאפוליס גם לא הצמיח שום תוכנית אחרת. אין היום בישראל או בארצות הברית איש שמציע פתרון ממשי לשאלה הפלסטינית. דבר זה מתבטא בעימותים בין ישראל לפלסטינים, במיוחד ברצועת עזה.

המאבק בזירה הפלסטינית מתמקד ברצון של כל צד, חמאס ופתח, להיות בעל הבית של הרשות. התנגשויות הדמים בין ישראל וחמאס אינן אלא המשך ההתנגשויות בין פתח לחמאס, שהסתיימו ביוני 2007 בתבוסה החד משמעית של פתח. מאז אותו אירוע, החל המצור על עזה, במטרה להשיב את העניינים לקדמותם או לפחות להכריח את חמאס להסכים לעקרונות מפת הדרכים, ולהפסיק לטרפד את מאמצי ישראל והרשות הפלסטינית להגיע להסכם ביניהן. ברור שנוכחות חמאס כרשות אופוזיציונית בעזה מחלישה את עמדת אבו מאזן ומרוקנת את המשא ומתן שלו עם ישראל מכל תוכן.

העם הפלסטיני עומד היום מול שתי אופציות: האופציה של פתח, ששואף להגיע להישגים דרך ברית עם ארצות הברית ושיתוף פעולה עם ישראל; והאופציה של חמאס, שדבקה באי הכרה בישראל ורואה בהתנגדות המזויינת אמצעי להגיע להישגים. שני הזרמים הניצים אינם נבדלים רק באמצעים להשגת הזכויות הלאומיות, אלא גם באופי החברתי והמעמדי שלהם. הפתח, כמו שאר המשטרים הערבים, רוצה להקים משטר חילוני-קפיטליסטי שישרת את הבורגנות הפלסטינית. ואילו חמאס רוצה חברה איסלאמית סגורה ומבודדת מהמערב.

המצור שנכפה על עזה מסכן את הקיום השלטוני של חמאס, ולכן היא מוכנה להתגרות בישראל, להסתכן בהפצצת ערים ישראליות ואף בפלישה ישראלית. מצבה הכלכלי קשה, ואין לה אפשרות לעמוד בו זמן רב. זו היתה הסיבה שבעטיה היא פרצה את הגבול עם מצרים והסתכנה בכעס מצרי. אבל לא רק חמאס עומדת מול בעיות פנימיות. גם ממשלת סלאם פיאד אינה מסוגלת להחזיק מעמד לאורך זמן בלי להתקדם בצורה ממשית במשא ומתן, ובלי להשיג הישגים שישפרו את מצב האזרחים בגדה המערבית ויוכיחו שדרכו של פתח, דרך המשא ומתן, מניבה תוצאות מוחשיות.

הפילוג בין פתח לחמאס אינו רק פילוג מקומי. הוא מבטא פילוג ערבי כללי שאינו פוסח אף על המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ, שבה מתרחשים עימותים בין קטר לסעודיה. אלו מבטאים את התפלגות העולם הערבי והמוסלמי לגושים – מצד אחד הגוש של איראן, סוריה, קטר, חיזבאללה וחמאס; ומצד שני – סעודיה, מצרים, ירדן, ממשלת סניורה בלבנון וממשלת אבו מאזן, כאשר האחרונים נחשבים לחלק מציר גדול יותר שמובילות ארצות הברית וישראל.

ואולם, הציר שמציג עצמו כ"אנטי אימפריאליסטי", למעשה אינו אנטי אמריקאי. זה בולט במיוחד ביחס לשאלה העיראקית, שדרכה שואפת ארצות הברית לשרטט מחדש את מפת המזרח התיכון. בשאלה העיראקית מתברר שבנות הברית הבסיסיות של ארצות הברית הן דווקא אותן מדינות שאוהבות להתהדר בהיותן הגוש "האנטי אימפריאליסטי". אותן מדינות תמכו למעשה בארצות הברית כשזו הפילה את משטרו של סדאם חוסיין, וכאן נראה שדווקא משטר שנחשב למשטר פרו אמריקאי מובהק, כמו סעודיה, סירב לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים צבאיים שעל אדמתה. היתה זו קטר, המחזיקה בבעלותה את "אל-ג'זירה", שסיפקה לארצות הברית בסיס אווירי גדול על אדמתה. גם איראן, סוריה, חיזבאללה ותנועת האחים המוסלמים – כולן תמכו בארצות הברית למען הפלת משטר סדאם חוסיין.
אם נחזור שלושה עשורים לאחור נוכל להיזכר כי ארצות הברית, במלחמתה נגד המשטרים הסוציאליסטיים, ובעיקר נגד ברית המועצות, תמכה באיסלאם הפוליטי כזרוע לערעור התנועות הלאומיות, הערביות והחילוניות שתמכו בברית המועצות. ביקורו של הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד בבגדאד, בהסכמת ארצות הברית ובחסותה, מצביע על היחסים המורכבים ועל שיתוף האינטרסים בין המשטר האיסלאמי-האיראני ובין הבית הלבן. איראן הפכה לגורם חשוב במדיניות האמריקאית בעיראק, על חשבון בנות הברית המסורתיות של ארצות הברית, כמו מצרים וסעודיה.

משום כך זה יהיה מוטעה לבחור באחד מהצירים, גם אם אחד מהם קורא לעצמו תנועת התנגדות אנטי אמריקאית ואנטי ישראלית. עלינו להבין מה הכוונה ב"התנגדות", ומה הוא האינטרס של הצד שקורא לה. איננו רואים באיראן, בסוריה או בקטר מדינות מתקדמות ששואפות להפיל את המשטר הקפיטליסטי. לא יתכן שנתמוך בהשלטת המשטר האיסלאמי, ששואף להשיב את העמים לתקופת האבן. המשותף לשני הצירים הללו היא הפעולה למען מטרה אחת – השמירה על משטרם, בין אם באיראן ובנות בריתה, ובין אם בסעודיה ובנות בריתה. "הכוחות האנטי אימפריאליסטים" מוכנים לשתף פעולה עם ארצות הברית בעיראק או נגד כל משטר שמתנגד להם אידאולוגית, במיוחד אם יש לו אופי חילוני או סוציאליסטי.
אין ספק שארצות הברית וישראל נושאות באחריות העיקרית למה שקורה באזור, אך אין לפטור את המשטרים הערביים והאיסלאמיים, שביניהם איראן, משותפות לאחריות. שחיתות, דיכוי ושלילת חופש הביטוי וההתארגנות משותפים לכולם. אבל הזעם העממי המופנה נגד משטרים אלו אינו מהווה פרוגרמה. הוא ניתן לניצול למטרות רחוקות מהאינטרסים של ההמונים. היום התנועות האיסלאמיות האנטי דמוקרטיות מנצלות את הזעם הנובע הן מהכיבוש והן מהדיכוי של המשטרים הערביים עצמם, במטרה להרחיב את השפעתן. הן עושות זאת על ידי הסתה נגד ארצות הברית וישראל והצגתן כאילו היו המקור היחיד והבלעדי לסבלם של העמים הערביים. תנועות אלה מציגות את עצמן כציר ההתנגדות לארצות הברית, אך בפועל הן מאמצות את המשטר הקפיטליסטי כשיטה כלכלית.

איך נתמודד עם התנאים הפוליטיים הקיימים?

מאז הקמתה של מפלגת דע"ם, הזהרנו מפני ההשלכות של המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני ובמיוחד מהסכם אוסלו, שבו ראינו תרמית ולא תוכנית כנה לשלום. בשנת 2005 שללנו את תוכניתו של שרון לנסיגה ישראלית חד צדדית מהרצועה והזהרנו מהשלכותיה. באותה עת תמכו המפלגות הערביות בנסיגה וטענו שהן אינן יכולות להתנגד לנסיגה כלשהי מאדמה ערבית. היום התבררו ההשלכות המזיקות של מדיניות זו כלפי העם הפלסטיני. מפלגת דע"ם שבה ומדגישה שנסיגה ישראלית חד צדדית, ללא הסכם פוליטי, הופכת את ישראל אחראית לתוצאות הסכסוך – בין אם הוא בדרום לבנון ובין אם הוא בירי טילים על שדרות ועל אשקלון.
נסיונות הנפל של ישראל להתחמק מפתרון שורשי של הבעיה מוליד כל פעם "פתרונות" כוחניים קצרי טווח. הניסיון של ישראל לכפות את עמדתה על תנועת חמאס באמצעות מצור והרעבה רק מוביל לתגובה אלימה. הדיונים המתקיימים בממשלה הישראלית על האפשרות החוקית לבצע טבח נגד אזרחים חפים מפשע, במטרה להפסיק את ירי הטילים, אינם אלא הוכחה לאובדן הדרך, המצפן והמצפון. היא מזמינה מעשי נקמה, כמו זה שהתרחש בישיבת "מרכז הרב" בירושלים.
מצד שני, המהלכים של ישראל כלפי אבו מאזן, הנסיונות לכפות תוכנית של מדינה פלסטינית "מבותרת", שבה יונצחו ההתנחלויות ותוכר סיפוחה של ירושלים לישראל, סוגרים את הדרך בפני כל פשרה של שלום ומובילים למבוי סתום. כפי שהזהרנו בישיבת הוועד המרכזי הקודמת של דע"ם בדצמבר, ישראל מתקרבת למצב שבו החזרת הכיבוש על שטחי הרשות הפלסטינית ועזה קרובה יותר מכינונה של מדינה פלסטינית ריבונית.
עם זאת, מפלגת דע"ם אינה יכולה לאמץ לא את עמדת חמאס ולא את עמדת הפתח, משום ששתי העמדות פוגעות באינטרס של העם הפלסטיני. מצד שני, המפלגות הערביות הפועלות בזירה הישראלית, מתפצלות בין אלו שתומכות בחמאס ואלו שתומכות באבו מאזן, ובאותו זמן הן מאוחדות בשימוש בשפה קיצונית, אם בסגנון האיסלאמי ואם בסגנון הלאומני. התוצאה הבלתי נמנעת של התנהגות בלתי אחראית זו היא בידוד ההמונים הערבים והובלתם לייאוש. לא במקרה אנו עדים לנסיגה פוליטית, חברתית וכלכלית בחברה הערבית הפלסטינית במדינה.
באופן מוזר, המפלגות הללו, המשתמשות במלל קיצוני ביותר בנאומיהן בכנסת או באמצעי התקשורת, אינן מהססות להיכנס לבריתות פוליטיות עם ארגונים השייכים לממסד הציוני. חד"ש למשל שומרת על הקואליציה עם עופר עיני בהסתדרות ועם מפלגת קדימה בעיריית חיפה. כמוה פועלת גם התנועה האיסלאמית שהצביעה בעד תקציב המדינה. הם קוראים "ברוח ודם", אך נזהרים שלא להקריב את המשרות שלהם בהסתדרות, בנעמ"ת ובעיריות הממומנות על ידי המדינה הציונית. מצד שני, העמדה הקיצונית של בל"ד והסטיה המוזרה שלה לכיוון סוריה וחיזבאללה גרמו לכך שהמפלגה והנהגתה ספגו מכה קשה, עד כדי כך שלא ברור מה יהיה גורלה של המפלגה בבחירות הבאות לכנסת.
המפלגות האלו איבדו את אמינותן והן אינן מנהיגות שום אג'נדה יומיומית מול המכות הכלכליות שנוחתות על האוכלוסייה קשת היום שבחרה בהם. נוח יותר להיגרר אחרי הזעם הטבעי של ההמונים הרואים מעשי טבח של אזרחים בעזה, במקום למלא תפקיד של הנהגה אחראית ולהזהיר את האנשים מהיגררות אחרי עמדות קיצוניות לאומניות או איסלאמיות.
דע"ם אינה מסתפקת בקריאת שווא לאחדות בין פתח לחמאס, כמו שעושות יתר המפלגות הערביות, וזאת מתוך הבנה שאין כל דרך לאחד שתי פרוגרמות סותרות, הפועלות אחת נגד השניה. אנחנו מעמידים דרך אלטרנטיבית הן לבורגנות הפלסטינית והן לזעיר בורגנות הערבית שאימצה את הדרך האיסלאמית .
הדרך שאנו מציעים היא דרך אינטרנציונליסטית, פרולטרית, חילונית וסוציאליסטית. כדי שדרך זו תגבר ותזכה לאוזן קשבת גם בקרב העם הפלסטיני היא צריכה לזכות לתמיכה מחודשת בקרב מעמד הפועלים בארצות המפותחות. דבר זה יקרה כאשר חוסר האמון בקפיטליזם כשיטה שלפיה צריך להתנהל העולם יתורגם לרצון קולקטיבי בהעמדת אג'נדה אלטרנטיבית לשלטון ההון.
למרות המבוי הסתום הפוליטי לא ישבנו בחיבוק ידיים וחיכינו לשינוי התנאים הפוליטיים. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שיזמנו היה הקמת עמותת מען. הפרוייקט של מען הוא הצעה מוחשית אלטרנטיבית לאקלים פוליטי מסתגר, לאומני או איסלאמי. במקום להיבנות מהעוני, אנו פועלים לחיסולו. המשימה שבראשה ארגון מעמד הפועלים היא שמכתיבה לנו את הדרך הפוליטית, את הסיסמאות ואת השיח הפוליטי. עמדתם של משטרים ותנועות כחמאס ופתח, סוריה ואיראן כלפי מעמד הפועלים, היא שקובעת את עמדתנו ביחס אליהם.
אחד מעקרונות היסוד במאבקנו הפוליטי והציבורי הוא הפתיחות כלפי כל קול מתקדם הפועל בזירה. פתיחות וחיפוש אחרי בני ברית בתוך החברה הישראלית עצמה, בכל השכבות ואחרי הגורמים הרוצים לשנות ומוכנים לחיות עם הפלסטינים על בסיס שוויוני. אנו דוחים עמדות מסתגרות ולאומניות משום שהן פוסלות שותפים פוטנציאליים בשל מוצאם ולא בשל עמדותיהם.
מנקודת ראות זו אנו פונים לאמנים, למשוררים ולאינטלקטואלים בחברה הישראלית, וקוראים להם להצטרף ליוזמות שלנו שמחברות בין החברה הערבית ליהודית, בין חוגים בעלי שאיפה לשינוי ממעמדות הביניים, ובין פועלים ופועלות במגזר הערבי. כך למשל הזמנו אמנים רבים להצטרף לתוכנית הפנסיה של מען ובכך הם הפכו לחברי העמותה, חיברנו בין אמנים ובין פועלות חקלאות בתערוכה "לחם ושושנים", יצרנו קשרים בין משוררים יהודים לערבים באמצעות האנתולוגיה "אדומה". בפרוייקטים משותפים אלו לעולם איננו מסתירים את עמדתנו הפוליטית, שמוצגת בבהירות בשלוש שפות. כל מי שפועל עמנו יודע היטב מהם עקרונות היסוד שלנו. איננו פוחדים מיחסים איתנים בין מען למפלגת דע"ם, כמו שלא פחדנו להציג אשה ערביה בראש הרשימה לכנסת, כדי להבהיר את עמדתנו כלפי האוכלוסיה הערבית במדינה והתפקיד החלוצי שלה בבניית החברה החדשה.

הקשיים וההזדמנויות שעומדים בפנינו

למרות האמינות בעמדות הפוליטיות של מפלגת דע"ם, ולמרות ההתקדמות העצומה בעבודתנו האיגוד מקצועית ובמעמד הציבורי של מען, אנו נתקלים בקשיים רבים הנובעים מהנסיגה הפוקדת את האוכלוסיה הערבית. בעוד שבעבר לאינטלקטואלים ערבים היה תפקיד מוביל בשמאל, היום שכבת האינטלקטואלים מסתגרת מאחורי עמדה לאומנית המבטאת יאוש ותסכול. לא קיימת נכונות אמיתית להשתתף בבניית מסגרות פוליטיות אלטרנטיביות משותפות. שכבה רחבה של אינטלקטואלים ערבים התנתקה מהנושאים שמטרידים את מעמד הפועלים הערבי והציבור הרחב בכלל.
המצב הזה משפיע לרעה על כלל האוכלוסיה, שמרביתה שייכת למעמד הפועלים. הציבור הפשוט מתרחק מפוליטיקה ומושפע מאוד מהעימותים וממלחמות האזרחים המתחוללים בזירה הערבית ככלל והפלסטינית בפרט. אמצעי התקשורת הערביים, ובמיוחד רשתות הלוויין, מעודדים את היאוש והנהירה לדת כמפלט בטוח מפני התמודדות עם האכזריות של המשטר הקפיטליסטי האמריקאי והרצחניות של הכיבוש הישראלי. ואילו המסר הסוציאליסטי האינטרנציונליסטי, המציג דרך אלטרנטיבית וראיה שונה, שמטרתה להבהיר את המציאות האמיתית ולא המדומיינת, ולאפשר למעמד הפועלים לבחור את דרכו ולארגן את עצמו פוליטית – אינו מוצא אוזן קשובה בשלב זה.

בתקופה זאת של אדישות ויאוש, אנו מתמקדים בעבודה האיגוד מקצועית, שנכון יותר להגדירה כפרה-איגוד מקצועית. פתיחת מקומות עבודה היא שירות שאנו נותנים בניסיון לרכוש את אמון הפועלים בעמותה, וכתוצאה מכך בעצמם, ביכולתם, בחבריהם הפועלים, ובפוליטיקה ככלי לשינוי אפשרי של המציאות. מטבע הדברים, ההתקדמות בבניה הזאת אינה מתנהלת בקו ישר, היא חשופה לעליות ומורדות וזקוקה לזמן עד שהפועלים יפנימו את המשמעות של האיגוד המקצועי בחייהם ואת חשיבותו.
מנגד, הפעילות התרבותית בקרב הציבור הישראלי, המתקיימת ביותר מתחום אחד וזוכה לשיתוף פעולה אמיץ, מעודדת אותנו להציג את עצמנו כמועמדים בבחירות הבאות לעיריית תל אביב. חוגי הבית הראשונים שקיימנו מצביעים על פתיחות ועניין כלפי אלטרנטיבה חדשה בקרב השמאל הישראלי. כאן בולט ההבדל בין האינטלקטואלים הערבים והישראלים, כאשר האחרונים, בניגוד לראשונים, חשים ביטחון עצמי ואמון, שמשפיע על נכונותם לתרום, להתנדב ולהזדהות.

לצד תופעת העוני שממנה ניזונה התנועה האיסלאמית, צמח בישראל גם קיטוב מעמדי ששומט את הבסיס לסולידריות כל-יהודית במדינה הציונית. אנו חיים בחברה פוסט ציונית. העילית הישראלית, ובתוכה המפלגות השולטות מציבה את הערכים הקפיטליסטיים מעל הערכים הציוניים. היא איבדה את האמון ביכולתה להתמודד עם השאלה הפלסטינית. לצד המבוי הסתום הפוליטי אנו עדים גם למשבר העמוק שפוקד את ארצות הברית. זהו משבר פוליטי, כלכלי ומוסרי-מבני.
ארצות הברית מתקרבת לסופה של תקופה פוליטית, שבה היא ניסתה את אמצעי הכוח על מנת להתגבר על העדר השפעתה העולמית. ואולם, התוצאה היתה הפוכה ממה שצפתה, והותירה את ארצות הברית בבלבול. כיצד לנהוג? האם להישאר בעיראק או לסגת? האם לשנות את המשטר הכלכלי שמוביל למיתון היסטורי, או לדבוק בו?
המשבר שפוקד את ארצות הברית כמנהיגת העולם ימשך ככל הנראה זמן רב, אך הוא יוביל למחשבות חדשות אודות אלטרנטיבות. אם האנושות תרצה לחיות היא תצטרך לתת הזדמנות לשיטה כלכלית וחברתית אחרת, שהמנוע הכלכלי שלה אינו הרווח, אלא חלוקת העושר והעבודה החברתית באופן שוויוני. מנקודת מבט זו ממשיכה מפלגת דע"ם לנצל כל הזדמנות להציב אלטרנטיבות חדשות בפני החברה ככלל ומעמד הפועלים בפרט. אנו קשובים לכל ארגון פוליטי בעולם שנאבק גם הוא למען שינוי ומושיטים לו יד לשיתוף פעולה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה