תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 21, מרץ 2007

עיראק

תליית סדאם העמיקה את מלחמות האזרחים באזור

מאת סאמיה נאסר ח'טיב
מילות מפתח: ארה"ב, עיראק

הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש ונשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, התעלמו לרגע מהעימות ההולך ומחריף ביניהם, והביעו שניהם שביעות רצון מתלייתו של סדאם חוסיין. גם ישראל הצטרפה למברכים. לעומת זאת, מדינות אירופה והרוב המוחלט של מדינות ערב, למעט כווית, אוייבתו המושבעת של סדאם, גינו את המעשה, והאשימו את הממשלה העיראקית בחיסול פוליטי. הותיקן כינה את ההוצאה להורג "טראגית".

"סדאם חוסיין לא מת בגלל חטאיו, אלא כדי להצדיק את המלחמה האמריקאית" אמר ריצרד דיקר, מנהל התוכנית למשפט בין-לאומי של ארגון זכויות האדם האמריקאיHuman Rights Watch , שהגדיר את ההוצאה להורג כ"נקמה בחסות החוק".

ברחוב הפלסטיני נתפשה ההוצאה להורג כהתגרות אמריקאית-שיעית, ברוב העולם הערבי הסוני. דובר רשמי של ארגון הפתח כינה אותה "התנקשות נפשעת שבאה בעקבות משפט ראווה". תנועת החמאס, שמנהיגה חזר לא מכבר מסיור מתוקשר באיראן, נותרה במבוכה. מבוכה גדולה עוד יותר היתה מנת חלקו של חסן נסראללה מנהיג חזבאללה, כאשר פטרוניו האיראנים החלו משבחים את "הצדק" שנעשה לסדאם, שעה שדעת הקהל הלאומית הערבית, מתאחדת בקונצנזוס הפוך לחלוטין.

מהפך בדעת הקהל

תלייתו של סדאם, ויותר מכך, ההשפלה שעבר ברגעיו האחרונים, גרמו למהפך פוליטי בדעת הקהל בעולם הערבי. קלטת ההוצאה להורג, ששודרה שוב ושוב בכל בית ובית מהמפרץ הפרסי עד ערבות הסהרה, חשפה את העובדה שתלייניו של חוסיין היו שיעים, מתומכיו של מנהיג המיליציות, מוקתדא סדר. בטרם עלה סדאם לגרדום, הם התגרו בו וקראו לעברו את שם מנהיגם: "מוקתדא, מוקתדא". סדאם חוסיין לא נשאר חייב, דבר שהפך את ההוצאה להורג לקטטה מילולית מבישה, בעוד סדאם, שסירב להצעה לכסות את פניו בשעת ההוצאה להורג, הצטייר בעיניי ההמונים כשאהיד שאינו נכנע או מתחנן על חייו.

רחובות הבירות הערביות נשטפו בגל של הפגנות מחאה נגד איראן בפרט, והשיעים בכלל. בהפגנה שהתקיימה בעמאן בירת ירדן, בברכתו השקטה של המלך עבדאללה, כונתה תנועת חיזבאללה והעומד בראשה "שותפיו של מוקתדא סדר ועבד אל עזיז אלחכים, החותרים ליסד את הסהר השיעי". חברי פרלמנט ירדניים קראו לסגירת שגרירות איראן בירדן, בתגובה להוצאתו להורג של סדאם.

בעזה התכנסו כמאה אלף מתומכי הפתח לעצרת שכונסה במקור כחלק ממאבק הכוחות עם החמאס. מנהיגי הפתח עשו שימוש בהוצאת סדאם להורג ובאווירה האנטי איראנית כדי לסגור חשבון עם חמאס. לצד תמונותיו של סדאם הונפו תמונותיהם של בכירי הארגון, שחוסלו בתקופה האחרונה על ידי חמושים מהחמאס. ההמונים צעקו "חמאס הם שיעים, חמאס הם שיעים". האיש החזק של פתח ברצועה, מוחמד דחלאן, הנואם המרכזי בעצרת, אמר: "הם לא שיעים, הם רוצחים. אבל תשובתנו לא תהיה דם תחת דם, אלא אחדות הפתח". לא בכדי כתב דני רובינשטיין ב"הארץ": "חבל התליה של סדאם מתהדק על צווארה של חמאס" (הארץ, 7.1.07).

חלוקת עיראק

המנהיגים הערבים, שחששו מהתמיכה הגורפת לה זכו חיזבאללה ואיראן בזמן מלחמת לבנון, נשמו לרווחה נוכח התפנית בדעת הקהל. איראן נחשפה כמדינה שמדברת בשתי לשונות. מצד אחד בעיראק, היא מוכנה לשתף פעולה עם ארצות הברית. אבל, באותה נשימה, בפלסטין, היא חוברת לתנועת חמאס, שהכריזה מלחמה על ישראל וארצות הברית.

המטרה האמיתית של איראן היא להרחיב את אזור השפעה שלה באמצעות השיעים, על ידי הפיכתה של עיראק למדינה השיעית השניה במזרח התיכון. התפתחות כזאת תהפוך את איראן לכוח האזורי הדומיננטי. עבור מנהיגי ערב זהו חלום בלהות המסכן במישור המיידי את סעודיה וירדן, יותר מאשר את ארצות הברית וישראל. מנהיגי ערב חוששים ובצדק מגלי הצונאמי שישטפו את מדינותיהם בעקבות הרעש השיעי.

תמיכתה של סעודיה בתנועת ההתנגדות הסונית בעיראק, יוצרת בסיס פורה לצמיחתם של גורמים הכפופים לאל קאעדה (הסונית). דעת הקהל הסונית בעיראק מאמינה שהכיבוש האיראני יהיה גרוע מהכיבוש האמריקאי.

הריגתו של סדאם חוסיין כוונה למטרה אחת עיקרית: לשים קץ לתקוות הסונים לחזור לשלטון בעיראק באמצעות מפלגת הבעת' והנהגתה ההיסטורית. למרבה האירוניה, ככל שמעמיק הבוץ בו שוקע הצבא האמריקאי, וככל שנשחקה האמינות של ההנהגה השיעית השלטת, על רקע מלחמת האזרחים, גברה הנוסטלגיה לעיראק של סדאם.

סינדרום עיראק

נושא עיראק אינו יורד מסדר היום האמריקאי. הוא היה הגורם העיקרי לכישלון המפלגה הרפובליקאית בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס בנובמבר 2006. בניסיון לחלץ עצמו מהמשבר, הציג הנשיא בוש, בנאום שנשא לאומה האמריקאית ב-10 בינואר 2007, את עיקרי האסטרטגיה החדשה שלו בעיראק. הדרך אותה מתווה עכשיו בוש מבוססת על הניסיון למנוע את חלוקת עיראק, ואת הפיכתה לשלוחה קדמית של האיסלאם השיעי המילטאנטי שמרכזו בטהראן. ארצות הברית רוצה ליצור איזון כוחות פנימי כזה, שיאפשר רגיעה שתבטיח את הפיכתה של עיראק למדינת חסות אמריקאית.

אסטרטגיה זו סותרת את המלצות דו"ח בייקר-המילטון, שקראו לממשל בוושינגטון לשתף פעולה עם איראן וסוריה, כדי לקדם פתרון מוסכם בעיראק. בוש טוען עכשיו, במידה רבה של הגיון מבחינת האינטרסים המעצמתיים של ארצות הברית, כי איראן היא מקור הבעיה, ולא הדרך לפתרון.

התפנית של בוש מקבלת גם ביטוי פרסונלי. את מחיר הכישלון ישלמו הגנרל ג'ון אבו-זיד, מפקד כוחות פיקוד המרכז האמריקאי, וג'ורג' קייסי, המפקד העליון של כוחות ארצות הברית בעיראק. כמוהם יוחלף גם השגריר זלמאי ח'לילזאד, שניהל בפועל את עיראק בשנה האחרונה.

במקביל יישלחו 20 אלף חיילים נוספים לעיראק, ויצטרפו למערך הכוחות האמריקאים בזירת בגדאד. תפקידם יהיה להביא לריסוק של כל גורמי ההתנגדות, הן השיעים והן הסונים. נוכחות מאסיבית כזאת באזור צפוף אוכלוסין כמו בגדאד, מבטיחה מרחץ דמים, לעומתו יחווירו אירועי פלוג'ה מימיה הראשונים של המלחמה. הרפתקת "השחרור" של בוש, כבר הביאה להריגתם של יותר מ-700,000 עיראקים. בצד האמריקאי סופרים לא פחות משלושת אלפים חיילים, שהוטסו חזרה הביתה בארונות קבורה.

הטיהור האתני שמופעל על ידי שני המחנות, הסוני והשיעי, גורם לנדידת תושבים סונים מהאזורים השיעים לאזורים בעלי רוב סוני, ולהפך. כמיליון ושבע מאות אלף עיראקים נאלצו לעזוב את בתיהם והפכו לפליטים. עובדה ששופכת שמן על מדורת מלחמת אזרחים, ומזרזת את פיצול המדינה.

השיעים בעירק מהווים כ-60% מהאוכלוסיה, והם היו המרויחים הגדולים מהפלת משטר הבעת'. אלא שהמחנה השיעי מפולג בתוך עצמו. מחד עומדים ראש הממשלה, נורי אל מאלכי העומד בראש מפלגת הדעווה, ונתמך על ידי מוקתדא סדר, ומיליציות אלמהדי שלו. גורמים אלו הם בעלי שייכות ערבית מובהקת ולכן מתנגדים לחיסול עירק המאוחדת.

בראש קבוצה שיעית שניה, בעלת השפעה רבה, עומד עבד אלעזיז אל חכים, מנהיג המועצה העליונה של המהפכה האיסלאמית שהוא שליחה של איראן. זה מקדם אג'נדה של חלוקת עיראק לשלוש מדינות נפרדות. לפי חזונו, אותו הציג בפני בוש בעת ביקורו בוושינגטון בדצמבר האחרון, אמורים הכורדים להקים מדינה בצפון העשיר בנפט; השיעים אמורים לשלוט בדרום העשיר גם הוא בנפט; בעוד שלסונים יישארו האזורים דלי הנפט ומעוטי המים במרכז המדינה. חלוקת עיראק תסיים את הפרק ההיסטורי, שבו היוותה עיראק על כל מרכיביה, יחידה לאומית אחת בתוך המרחב הערבי.

מדיניות בוש החדשה אמורה לייצב את עיראק פוליטית וכלכלית, ולאפשר את יציאתם של החיילים האמריקאים מאדמת עיראק בלי שהדבר יוצג כתבוסה נוסח וייטנאם. אלא שהפלונטר שנוצר כאן הפך כבר מזמן לקשר גורדי, שאינו ניתן להתרה באמצעים טכניים. בוש נדרש להשיב על שאלה בלתי פתירה בעליל: כיצד לרצות את השיעים בעיראק, מבלי לחזק את איראן ומבלי לאיים על המשטרים הסונים הערבים.

הוצאתו להורג של סדאם, ולפניה מלחמת לבנון, העמיקו את התהום הפעורה בין שני המחנות שמשפיעים על המזרח התיכון. ארצות הברית עם חלק ממדינות ערב (מצרים, ירדן וסעודיה, אבו מאזן וסניורה בלבנון) מצד אחד; ומצד שני, הציר האיראני הכולל את סוריה, חיזבאללה והחמאס. ההתכתשות שמנהלים שני מחנות אלה היום בעיראק, יוצרת מצב אבסורדי. המחנה הסוני, ששיתף פעולה עם ישראל וארצות הברית בלבנון ובפלסטין, מוצא עצמו בחזית אחת עם ההתנגדות העיראקית נגד ארצות הברית.

מהם סיכויי ההצלחה של מדיניות בוש החדשה? כמעט אפס. בלי להסתכן בנבואות, דבר אחד בטוח – העם העיראקי ימשיך לשלם את מחיר שיגעון הגדלות של האימפריה האמריקאית. על אותו מזבח יוקרבו גם לא מעט צעירים אמריקאים, שנשלחים מרחק אלפי קילומטר מביתם, בשם הגנה כוזבת על החופש והדמוקרטיה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה