תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 25, יוני 2008

החזון העתידי

עתידו של האזור יקבע את גורלו של הכיבוש

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: אבטלה, כיבוש, עזה

*יעקב בן אפרת הוא מזכ"ל דע"ם

כאשר חזר לישראל מאנפוליס, בנובמבר 2007, הכריז אהוד אולמרט שמדינת ישראל לא תוכל לשרוד אם לא תקום מדינה פלסטינית. מדוע? משום שישראל תוכל לשמור על עליונות יהודית רק באמצעות משטר אפרטהייד, ובזה, לטענתו, יהיה סופה. אולמרט ניסה לכונן מציאות חדשה על ידי אמירה בוטה, שקודמיו לא העזו להגותה. מי שצידדו בהסדר עם הפלסטינים הסתפקו באמירה קצת פחות אפוקליפטית, בנוסח "לא נוכל לשלוט על עם אחר לנצח". המילה "אפרטהייד" נשארה מחוץ לתחום, כי הרי ה"דמוקרטיה" היתה מאז ומעולם בסיס קיומה של ישראל היהודית.

דרך ארוכה עברה המדינה היהודית עד שהועמדה על ידי מנהיגה הנבחר בפני הברירה הקשה: מדינה פלסטינית או אפרטהייד. במשך השנים עשו מנהיגיה הכל על מנת להימנע ממצב של אפרטהייד בכל מחיר. משום כך נמסרה הגדה המערבית לממלכת ירדן. הדמוקרטיה היהודית התבססה מאז ומעולם על השלילה המוחלטת של הקיום הלאומי הפלסטיני. האפליה הממוסדת כלפי המיעוט הפלסטיני מעולם לא הפכה לאפרטהייד, משום שהערבים הפלסטינים שנותרו בתוך גבולות ישראל קיבלו אזרחות, ועימה את זכות ההצבעה.

מדינת ישראל היתה תופעה דינמית. מיד עם הקמתה התחילה החתירה המיידית לשנות את גבולותיה על חשבון שכניה הערבים. וכך קרה שפחות מעשרים שנה אחרי ייסודה, היא שילשה את השטח שהיה ברשותה. כך נוספו לה סיני, הגולן, הגדה המערבית, מזרח ירושלים ועזה. אבל ההישג של 1948 נמחק כלא היה. ישראל בלעה לתוכה את אותה אוכלוסייה שהקפידה להרחיק ב-1948.


רעבים, גיא קריידן, 2002

עם הכיבוש בא התיאבון. התפיסה המשיחית תפסה את מקומה של ההשקפה החילונית הסוציאליסטית, וארץ ישראל השלמה התנחלה עמוק בקונצנזוס הישראלי. השלילה המוחלטת של הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית ומפעל ההתנחלות שינו את פניה של המדינה. האוכלוסייה הפלסטינית שהסתפחה לישראל באמצעות הכיבוש העמידה את המציאות הדמוגרפית החדשה כפצצה מתקתקת מול כל המשטרים בישראל. המושג מדינה יהודית ודמוקרטית הועמד במבחן חדש.

המשיחיות מתנפצת

עשרים שנה אחרי הכיבוש של 1967, המשיחיות הכוזבת התנפצה נוכח הנחישות הפלסטינית לסיים את פרק הכניעה והתבוסה ולהניף את דגל העצמאות. מצב זה נמשך בגלגולים שונים עד עצם היום הזה. המנהיגות הישראלית הבינה את השלכותיה של האינתיפאדה שפרצה בשלהי 1987. הדו-קיום המוזר בין הממשל הצבאי לבין האוכלוסייה הכבושה הגיע לסיומו, והיה ברור שכוח לא יצליח להכניע את הרצון לחופש. מאז הפך הדיכוי לאכזרי יותר והעונשים הקיבוציים עברו כל גבול. קצרה ידם של בג"צ או "בצלם" להושיע, שיקולי הביטחון גברו על הדמוקרטיה וזכויות האדם נרמסו ברגל גסה.

בתוך ישראל קרו תהליכים פוליטיים וכלכליים חדשים. מלחמת לבנון הראשונה, שנשבעה לחסל את הבעיה הפלסטינית באמצעים צבאיים, פיצלה את הישראלים לשני מחנות. המחנה האחד מאס במלחמה משום שרצה פיתוח כלכלי גלובלי. המחנה השני המשיך לאחוז ב"ארץ ישראל השלמה" והפך להיות יותר ויותר אנכרוניסטי. קורבן אחר של השינוי היתה מדינת הרווחה. באמצע שנות השמונים, הכלכלה ששמה דגש על קליטת עלייה ותעסוקה מיצתה את עצמה, וישראל מצאה את עצמה במשבר עמוק. השמאל אימץ את התפיסה הימנית הניאו-ליברלית של השוק החופשי וההפרטה, ופנה שמאלה מבחינה מדינית בהכירו באש"ף כשותף להסכם. ההיגיון שעמד מאחורי זה היה: כדי להתקדם עם הפרויקט הכלכלי יש צורך להגיע להסדר מדיני. וכך, בזמן שמפלגת העבודה ומר"צ חיסלו את העבודה המאורגנת ונתנו עדיפות למשטר ההון, הם גם התקרבו אל הפלסטינים. כך נוצרה מציאות פוליטית חדשה, שבה הציבור שנדחק לשוליים פנה אל הימין, אל הליכוד וש"ס, ובסיסו האלקטוראלי של השמאל הלך והצטמק.

זו הסיבה לכך שהסכמי אוסלו נשענו על בסיס פוליטי צר מאוד, ולא ניתן היה להעבירם בכנסת ללא עזרתם הנדיבה של חמשת חברי הכנסת הערבים מחד"ש ומפלגת מוחמד דראוושה. אולם, בדיעבד, התברר כי המחיר הפוליטי ששילם השמאל עבור אותה תפנית היסטורית היה כבד. ראש הממשלה יצחק רבין נרצח, ומפלגתו לא הצליחה להתאושש מאז. הנורא מכול הוא שהבעיות היסודיות המלווה את ישראל מאז 1967 - גורלה של האוכלוסייה הפלסטינית ואופי המשטר הישראלי - טרם נפתרו. הסכמי אוסלו נתנו תשובה חלקית ומתחמקת לשאלה העיקרית, והיא ההכרה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.


ערבים, גיא קריידן, 2002

הסכם אוסלו היה תרגיל מדיני שאמור היה להחזיר את ישראל לימים של לפני מלחמת 1967. זה היה ניסיון להפריד בין הגיאוגרפיה לבין הדמוגרפיה: השטח הכבוש יישאר בידי ישראל, אבל האחריות לאוכלוסייה תעבור לידי הרשות הפלסטינית. ההסכם התעלם מהנקודות העיקריות שהיו בבסיס הסכסוך: השטח שיוחזר, גורל ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים. מצד אחד, ישראל ביקשה הכרה פלסטינית בה, אך מצד אחר היא לא הכירה בריבונות פלסטינית אמיתית. זה היה משגה היסטורי, המעמיד אותה בכל יום מחדש בפני השאלות הקיומית באשר לאופייה ולעתידה.

מבחינה מסוימת, ההשלכות ההיסטורית של הסכמי אוסלו הן גורליות יותר מהשלכות הכבוש של 1967. כל עוד לא נחתמו ההסכמים, הכיבוש היה מעשה בר-תיקון . אולם כינונה של הרשות הפלסטינית יצר תהליכים שאין מהם חזרה. לא רק שהפלסטינים נשארו כבושים, הם גם לא יכלו להמשיך "ליהנות" מפירות הכיבוש בדמות אחריות ישראלית בסיסית לתעסוקה. הם הושמו תחת סגר, ואת מקומם בכלכלה הישראלית תפסו בראשית שנות התשעים 300 אלף מהגרי עבודה מכל רחבי העולם. מאז, עוני ושחיתות שלטונית היו מנת חלקם. יחד עם זאת, ההסכמים איפשרו לישראל להתנער מהחרם הערבי ולהתמזג בכלכלה הגלובלית, שזירזה את השתלטותן של משפחות בודדות על הכלכלה ואת היווצרותו של קיטוב חברתי חסר תקדים.

עליית החמאס

הכרה הדדית של מדינת ישראל ואש"ף יכולה היתה להוות בסיס מדיני יציב לפתרון הסכסוך. אך התברר שההכרה באש"ף היתה ריקה מתוכן, ופתחה פתח להפיכתו של הארגון לקבלן משנה של הכיבוש. הדבר המסוכן ביותר בהסכמי אוסלו היה הציפיות המופרזות שהם יצרו. הציבור הישראלי ציפה לשלום סופי עם הפלסטינים וקץ לאלימות, בעוד שהפלסטינים ציפו למדינה המיוחלת, שלמענה הם הקריבו כל כך הרבה קורבנות. ההתפכחות מהאשליות, שהתבטאה בכל עוזה באינתיפאדה השנייה, יצרה מציאות פוליטית קשה ביותר. שני העמים איבדו את האמון זה בזה, וכך נמוגה אפשרות אמיתית להגיע לשלום.

הסכמי אוסלו השיגו את מה שאריאל שרון לא הצליח לעשות כאשר כבש את ביירות, והוא חיסולו של אש"ף כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני. ישראל אולי לא התכוונה לכך, היא רק רצתה נציג לאומי חלש וכנוע, אולם היא יצרה רשות מושחתת, שכל רצונה לקיים את עצמה על חשבון עמה. המחיר הפוליטי לא איחר לבוא, והחמאס כבש את הרחוב הפלסטיני. הוואקום הלאומי התמלא בתוכן דתי רדיקלי. מציאות פוליטית חדשה זו הופכת את המצב לבלתי הפיך. גם אילו רצתה ישראל באמת ובתמים להסתלק מהשטחים, (דבר שלא עומד על הפרק), אין למעשה ישות לאומית שאיתה ניתן להגיע להסכם.

הדרך של החמאס אל השלטון היתה פשוטה וישירה: לתקוף את ישראל בלי לבחול באמצעים. ניתן לקבוע היום שההתקוממות העממית באוקטובר 2000 שמה קץ לשלטונה של הרשות הפלסטינית. החמאס יזם סדרה של פעולות התאבדות אשר גרמה נזקים עצומים לישראל. התגובה הישראלית הכוחנית פגעה אנושות בערפאת כמנהיג הכל-יכול של הפלסטינים, והביאה בסופו של דבר להיעלמות הרשות הפלסטינית מהרחוב. ניצחון החמאס בבחירות ב-2006 היה תוצאה ישירה של התפוררות הפת"ח בעזרתה האדיבה של ממשלת ישראל. מכאן ועד להשתלטות החמאס על עזה היתה הדרך קצרה, ונוצרה מציאות מורכבת שאין לישראל תשובה עליה.

היום מדינת ישראל נושאת ונותנת עם שתי ישויות פלסטיניות נפרדות, גיאוגרפית ומדינית. בעזה נוצרה ישות עוינת, אשר סיבת קיומה היא שלילת מדינת ישראל. ישות זו מסיגה את העם הפלסטיני 40 שנה לאחור, כיוון שהיא מאמצת מחדש את האמנה הפלסטינית, אלא שכעת התוכן שלה הוא דתי והמניעים שלה הלכתיים. בגדה המערבית נותרו שרידיו של אש"ף ללא כל תמיכה עממית וחסרי כל בסיס מוסרי. על כן, השאלה הפלסטינית הפכה להרבה יותר מורכבת: מי שרוצה להגיע להסכם אינו יכול לממש את הבטחותיו, ומי שיכול לממש את הבטחותיו אינו רוצה לשאת ולתת.

המזרח התיכון החדש

הסכמי אוסלו יצרו מציאות אזורית חדשה. האכזבה של הערבים מישראל ומפטרוניתה האסטרטגית ארה"ב, נתנה תאוצה אדירה לגל הפונדמנטליסטי ששטף את האזור. אוסאמה בן לאדן הפך לחביב ההמונים. זה היה התירוץ לו ציפה הממשל הנאו-שמרני של בוש כדי לפלוש לעיראק ולשנות את פני המזרח התיכון אחת ולתמיד. ואכן, פני האזור שונו ללא היכר, והסכסוך הישראלי פלסטיני קיבל ממד אזורי חדש.

כיבוש עיראק, שאמור היה לחזק את אחיזתה של ארה"ב באזור, להוזיל את מחירי הנפט ולאפשר את סיומו של הסכסוך הישראלי פלסטיני, יצר מציאות חדשה. הכיבוש הסתבך, וקרנה של איראן כשחקן אזורי חדש עלתה. הציר החדש שנכרך עם איראן פילג את העולם הערבי והרחיב את המציאות הכאוטית העיראקית אל גבולותיה של ישראל, לבנון והשטחים הפלסטינים. התוצאה לא איחרה לבוא ב-2006. מלחמה מדרום עם החמאס, ומלחמה מצפון עם חזבאללה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצא אם כן מידיהן של ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית, והוא מושפע מהאינטרסים הישירים של האמריקאים בעיראק. המציאות האזורית מובילה לעימות, גם אם נעשים מאמצים דיפלומטיים להגביל את ממדיו. עמי האזור כולם נשכחו וזכויותיהם נרמסו עד דק, הפלסטינים כבר לא לבד, ולכן הזעם נגד ישראל הוא כה גדול וההזדהות עם הסבל הפלסטיני כה מוחלטת.

גם ההתנחלות הישראלית בגדה המערבית יצרה מציאות שאין ממנה חזרה. אין היום בישראל כל כוח פוליטי שיכול לשנות אותה. יחד עם זאת, הפרספקטיבה של סיפוח השטחים הכבושים והקמת משטר של הפרדה גזעית אינו נראה סביר/אינו נראה בר-קיימא. מה שסביר יותר הוא שהכיבוש הזה יימשך בצורותיו השונות בלי להגיע להכרעה סופית, שפשוט אינה קיימת.

בתקופת אוסלו הצדיקו אנשי הרשות את חתימתם על ההסכם משום שלטענתם נפילת ברית המועצות ויחסי הכוחות האזוריים המיטיבים כל כך עם ישראל, לא איפשרו להם להשיג הסכם מאוזן יותר המבטיח לעם הפלסטיני את זכויותיו. בפרספקטיבה היסטורית, השיקולים הללו היו מוטעים. מסיבה זו, מפלגות שמאל כמו מפלגת דע"ם דחו את ההסכם וטענו שהזמן להסכם אינו בשל. היום מאזן הכוחות מתחיל להשתנות. לא רק בגלל הכישלון האמריקאי בעיראק, המזכיר במקצת את ההסתבכות הסובייטית באפגניסטאן אשר זרזה את נפילתה של ברית המועצות, אלא גם בגלל שהשיטה הקפיטליסטית נאכלת מבפנים על ידי העלייה במחירי האנרגיה, הסחורות, המזון, וכמובן בגלל המשבר הפיננסי המאיים במיתון עולמי.

המציאות היא דינמית ומשתנה במהירות. בסופו של דבר, מי שקובע את ההיסטוריה ויכול לשנותה הוא מסה אנושית עצומה. מה שקרה בשטחים הכבושים מתחיל להתעורר באזור כולו. ההפגנות האחרונות של פועלי מצרים הן הסנונית הראשונה המבשרת שינוי. ההמונים מתקוממים כנגד ההנהגות המושחתות, שכמו בישראל, הפריטו את עצמן לדעת, אבל גם נגד האנרכיה במחירי המזון, פרי הספסור של השיטה הקפיטליסטית בגורלם של עניי העולם.

בעלי הברית של ישראל באזור, ואפילו ארה"ב עצמה, מתחילים להרגיש את גלי רעידת האדמה המתקרבת. בפרספקטיבה זו בלבד, מקבל הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממד אחר: מה יקרה אם יקומו בעולם הערבי תנועות איגוד מקצועי ומפלגות פועלים, האסורות היום, וייצאו לרחובות לא תחת הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" אלא יתבעו "לחם ודמוקרטיה לכל", ו"הלאה הדיקטטורה המושחתת"? איך תעמוד ישראל מול הגל המעמדי הדמוקרטי הזה? מה יקרה לחברה הישראלית במידה שהמשבר הכלכלי הפוקד היום את רוב עמי האזור יפקוד גם אותה? כיצד יתייחסו מיליון פועלים ישראלים שנזרקו אל שולי שכר המינימום למאבקם של אחיהם המצרים, הסורים והמרוקאים?

על כן, החזון העתידי שלנו אינו צופה מדינה פלסטינית, גם לא אפרטהייד. לא רק בגלל שאפרטהייד הוא הדבר האחרון שישראל תרצה לעשותו, אלא בגלל שאין באפשרותה לממשו. האיום העיקרי על ישראל, ובעיקר על הבורגנות הישראלית, איננו הפצצה האיראנית, שאינה אלא אמצעי של המשטר המושחת להסית את דעת הפועלים האיראנים ממצבם, אלא שינוי דמוקרטי אמיתי בעולם הערבי, שישים קץ למשטרים המושחתים. שינוי כזה יעמיד את השאלה הפלסטינית באור חדש, וישים קץ לכבוש. איזו צורה תלבש המציאות המדינית החדשה, את זה נשאיר להיסטוריה לקבוע. ההיסטוריה היא יותר יצירתית ממוחו הקודח של כל אחד ואחת מאיתנו. כל מה שעלינו לעשות הוא לפעול כדי לקרב את אותו היום. ארגון הפועלים כאן ועכשיו, והזדהותם עם פועלים הנאבקים בעולם כולו, היא הדרך. השינוי בוא יבוא.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"לשפשף היטב את העיניים ולראות!"

מאת מיקי הראל mikusharel
נשלח 24.03.12, 11:48

מגבש הבנה מעמיקה על ההתרחשויות, להזדמנויות שהוחמצו לדרך הפתלתלה של ישראל ב"משחקי השלום" שהובילו את ישראל למצבה הפוליטי חברתי היום, זהו מאמר בהיר ומפורט שלב אחרי שלב. הוא מגיע לשנת 2008 שבו הוא נכתב וכבר בתהליך הניתוח של הנתונים מנבא במפורט ובמדוייק את מה שמתרחש היום! כושר ניתוח מדהים יעקב.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה