תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 25, יוני 2008

דיעה

מאחורי משבר הלגיטימציה של בית המשפט העליון

הוויכוח בין אהרון ברק לדניאל פרידמן פוליטי במהותו, ומשקף את המחלוקות העמוקות בין יהודים וערבים, חילונים ודתיים, עשירים ועניים. פרידמן סבור שעל הכנסת לקבוע את אופייה של החברה הישראלית - ואילו ברק טוען שהכנסת מושחתת ובלתי אחראית, ויש להכפיפה לחוקה נאורה וליברלית, גם אם אין עליה קונסנזוס. עד שהמחלוקת תוכרע, סביר להניח שבית המשפט העליון ייאלץ לוותר על החזון הליברלי של ברק, ולהתאים את עצמו למציאות הישראלית המכוערת

חילופי ההאשמות בין הממשלה לבית המשפט העליון התלהטו בתקופה האחרונה והיו לאש גדולה. סדרת ראיונות ומאמרים תוקפניים הפכו לפומבית את המחלוקת בין שני היריבים העיקריים, שר המשפטים המכהן, דניאל פרידמן, ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. מערכת המשפט, שנמנעה מהתגוששות ציבורית, הורידה את הכפפות, וחשפה את הקרע העמוק בין הממסד המשפטי והפוליטי של ישראל בעיצומן של חגיגות ה-60 להקמתה.

FILE etgar/shotef/etgar25pics/michal.jpg IS MISSING
איור, אמיתי סנדי

שתי קבוצות, שתיהן נמנות על האליטה הישראלית-ציונית, מנהלות ביניהן מאבק על כוח ושליטה. את המאבק תיאר פרופ' זאב שטרנהל, שאמר: "מטרתו של פרידמן היא לשחרר את השלטון מפיקוח יעיל, ולגמד יסוד מרכזי של הדמוקרטיה הליברלית: הצורך באיזון ובבלימה בין הרשויות ובחלוקת הכוח הפוליטי ביניהן... הליברל מבקש לרסן את השלטון - והניאו-שמרן סוגד לכוח" (מתוך ראיון שהתפרסם ב"הארץ", 30/8/2007).

המורשת הליברלית של ברק

הדמוקרטיה החוקתית הנהוגה כיום באירופה, שבה תומך אהרון ברק, מבטיחה לא רק את זכות הרוב לשלוט, אלא גם את זכויות המיעוט מול עריצות הרוב. בדמוקרטיה החוקתית "הכל שפיט", ולבית המשפט העליון שמורה הזכות לבטל חוקים והחלטות ממשלה, שסותרים עקרונות וזכויות יסוד בסיסיות. הכנסת והממשלה, לעומת זאת, רוצות בדמוקרטיה הישנה, המבטיחה את זכות הרוב להשליט את רצונו על המיעוט.

מדינות רבות מעגנות את עקרונות היסוד שלהן בחוקה. ובישראל? בהיעדר הסכמה על נושאים בסיסיים, בהם הגדרת גבולות המדינה, פיתרון הבעיה הפלסטינית, היחס בין דת ומדינה והפערים בין עניים לעשירים, היא נמנעה עד כה מאימוץ חוקה. בפועל, קביעותיו של אהרון ברק שימשו כמעין חוקה, גם אם חלקית ופגומה.

"בחברה שסועה כמו החברה הישראלית, אי אפשר להגיע להסכמה רחבה על חוקה, וגם לא לרוב גדול", הסביר ד"ר אילן סבן, מרצה למשפט חוקתי באונ' חיפה, בראיון ל"אל-סבאר". "את מקומה של החוקה ממלאים חוקי היסוד שחוקקו על-ידי הכנסת מאז שנות ה-60. ב-1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק. אולם, בעוד שבעבר לחוקי היסוד לא ניתן כל מעמד מיוחד, לשני חוקי היסוד החדשים ניתן שריון מיוחד, שהגן עליהם מפני פגיעה על-ידי חקיקה רגילה.

"בפסק דין של בית המשפט העליון בעניינו של בנק המזרחי, שניתן בשנת 1955, ניסח השופט ברק את התפיסה האומרת שהכנסת בעלת סמכות כפולה: סמכות מחוקקת רגילה, וסמכות מכוננת לקבוע ולתקן את הוראות החוקה בחוקי יסוד. כלומר, לכנסת יש סמכות להגביל את החקיקה הרגילה באמצעות כללי מסגרת חוקתיים. מכאן נגזר שחוקי היסוד הם בעלי מעמד חוקתי, על-חוקי. בנוסף, בית המשפט העליון בראשות השופט ברק, פירש את המושג 'כבוד האדם' בצורה רחבה ביותר. הוא כלל בו מגוון זכויות שלא נמנו במפורש בחוק היסוד, כמו הזכות לקיים חיי משפחה והזכות לשוויון במובן של איסור אפליה על בסיס השתייכות קבוצתית. זוהי תמצית המהפכה החוקתית של ברק".

  • האם הכנסת היתה מודעת למהפכה החוקתית של ברק - והאם הסכימה לה?
    "היתה הסכמה עמומה בכנסת, וכל-אחד פרש את המצב כרצונו. בית המשפט העליון הבין את זה כהסכמה לקיומו של רובד נורמטיבי עליון, וסמכות לביקורת שיפוטית של החוקים הנחקקים בכנסת לפי התאמתם לחוקי היסוד. למעשה, הוא קבע שיש חוקה. זאת אינה חוקה משוריינת וגם לא חוקה נוקשה שנחקקה במעמד הר סיני, אבל חוקה במובן של נורמה עליונה, ועל זה יצא הקצף. הכנסת טוענת כלפי בית המשפט העליון 'הצהרתם שיש לנו חוקה בלי שידענו על זה'. השר פרידמן מנסה לעצור את זה על-ידי קביעת 'פסיקת התגברות', שתיתן חסינות לכל חוק שנוגד חוק יסוד".

שר המשפטים פרידמן רואה במעשי ברק הפיכה ולא מהפיכה. "בית משפט עליון אינו יכול לכתוב חוקה, ויש גבול לכוחות שהוא יכול להעניק לעצמו", הוא כתב במאמר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" באפריל 2008. קדמה לו רות גביזון, שב-1999 טענה בראיון לעיתונאי ארי שביט מ"הארץ", כי "השופטים בישראל... נבחרים על סמך יכולתם המקצועית כמשפטנים. אין שום דבר בהכשרה שלהם שמקנה להם את הזכות, הסמכות או היכולת להיות קובעי הלכות מוסר, להיות מורי הדור... כסמכות מוסרית עליונה לא ברור שבית המשפט טוב יותר מעובדיה יוסף".

פסיקותיו התקדימיות של ברק הפכו את בית המשפט העליון לשנוי במחלוקת. כך למשל, פסיקתו בנושא חוק האזרחות, שהכירה בזכות ערבים אזרחי ישראל להינשא לבני ובנות זוג תושבי השטחים הכבושים ולהתגורר בישראל. זוהי פסיקה המעוררת את הפחדים הדמוגרפים העמוקים ביותר. ברק נשאר בפסיקתו זו במיעוט, והוכשל על חודו של קול. במקביל, הוא חתום על שורה ארוכה של פסיקות חשובות: איסור עינויים במהלך חקירות (1995); פסיקה לטובת עאדל קעדאן המאפשרת לו לגור ביישוב היהודי חריש (1995); התיקון שמקנה לאזרחים שנפגעו באינתיפאדה את הזכות לתבוע פיצויים (1996); החלטה להתיר למפלגת בל"ד להשתתף בבחירות ב-2003; שינוי סיווג יישובים כעדיפות לאומית (2004) ועוד.

ליברליזם מול כיבוש

ברק מתואר כתומך באקטיביזם שיפוטי נמרץ. "כל ענייני הגדה ועזה שפיטים. העניינים הצבאיים בשטחים שפיטים. האם לסגור את החשמל בעזה - שפיט", הוא פירט בראיון ל"הארץ" באפריל 2008. "למה? כיוון שיש משפט בינלאומי. אם סגירת השלטר בעזה לא תהיה שפיטה אצלנו, היא תהיה שפיטה בהאג... שם זו עבירה פלילית... כך בעניין ההתנחלויות... בית המשפט לא קובע איך לנהל קרב, אך כאשר נפגעים אזרחים הוא קובע אם השימוש בנשק נעשה לפי כללי המשפט הבינלאומי המחייבים את ישראל... אנחנו חיים עם טרור מתמשך... לכן בנינו תשתית אינטלקטואלית שמאפשרת לנו רמה סבירה של זכויות אדם לאורך זמן אך גם במצבי משבר". במילים אחרות, שיפוטו של בית המשפט העליון עדיף על פני זה של בית הדין הבינלאומי בהאג.

אלא שבפועל, "התשתית האינטלקטואלית שמאפשרת רמה סבירה של זכויות אדם" עליה מדבר ברק, לא מנעה את המצור על עזה, את הקמת גדר ההפרדה, את החיסולים, הרס הבתים, תפיסת האדמות, עקירת עצי הזית, בניית ההתנחלויות, סלילת הכבישים ליהודים בלבד, מניעת הפגישה בין עציר לעורך דינו, העינויים והרג הילדים.

"ברק בתוך עמו יושב, ובג"ץ נותן יותר מדי אמון במה שהשב"כ טוען", אמרה חנה פרידמן, עד לאחרונה ראש "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל", ל"אל-סבאר". הדס זיו, מנכ"לית עמותת "רופאים לזכויות אדם", סבורה לעומתה שייחוס האקטיביזם לבית המשפט העליון היא מחמאה בלתי מבוססת. "בג"ץ נותן המון מקום לשיקולים ביטחוניים", אמרה לעיתון. "אנחנו מבקשים להעביר חולה לטיפול בישראל ועד שבית המשפט דן בבקשה, הוא מת. הלכה למעשה, בג"ץ הוא עלה התאנה של הכיבוש. גם בתוך ישראל, כפרים בלתי מוכרים עדיין לא מחוברים לחשמל, ועתירה בנושא הקשור לקיום בכבוד נדחתה".

לדברי חסן ג'בארין, מנהל "עדאלה", המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, שהתראיין ל"אל-סבאר", "הלוואי שהערכים שברק מדבר עליהם היו מתבטאים גם בפסקי דין ולא רק ברטוריקה. נכון שברק הוא הראשון בהיסטוריה של בית המשפט העליון שקיבל עתירות של אזרחים ערבים בנושא שוויון, אך עדיין אין תורת משפט ברורה בעניין זכויות ערבים בישראל, ולא ברור בחוק או בפסיקות מהי אפליה נגד ערבים. בארה"ב היה פסק דין מהפכני בשנות ה-50, שבו החליט בית המשפט לבטל את ההפרדה בין בתי ספר שחורים ללבנים. לברק לא היה פסק דין מהפכני כזה".

ג'בארין מונה כמה פסיקות פוגעניות של ברק, בהן אישור השימוש בשירות הצבאי כקריטריון לקבלת הטבות, המתווסף להטבות הניתנות מכוח חוק חיילים משוחררים. "ברק לא היה עקבי", הוא פוסק. "פסקי הדין הטובים שלו היו החריג ולא הכלל". עם זאת, הוא מוסיף שמאז מונה פרידמן לשר משפטים, המצב גרוע פי כמה. כדוגמא הוא מציין את פסק הדין בעניין אספקת החשמל והדלק לעזה, שהוא "גרוע ומנוגד למשפט הבינלאומי. בית המשפט כיום", ג'בארין מסכם, "לא מעז לתת סעד, ולו פרוצדורלי, לזכויות הפלסטינים".

הפוליטיקה של אחורי הקלעים

אין בכוונת מאמר זה לפרט את כל האמצעים הביורוקרטים והחוקיים בהם נוקט פרידמן כדי להגביל את כוחו של בית המשפט העליון מול הכנסת והממשלה. יצוין רק שמינויו של פרידמן אינו אלא שלב במאבקו של ראש הממשלה אהוד אולמרט שמטרתו לרסן את בית המשפט העליון. כבר במאי 2006 הוא מינה את חיים רמון לשר המשפטים, בידיעה שהאחרון מתכנן רפורמה בבית המשפט העליון וינסה למנוע את מינויה של דורית בייניש, תלמידתו הנאמנה של ברק, לנשיאתו. אולם בעקבות הרשעתו בפרשת הנשיקה האסורה, רמון נאלץ להתפטר. כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מערכת המשפט, רמון טען שזו החמירה עמו באופן בלתי סביר בשל הרפורמה שתכנן. אולמרט לא ויתר, ולאחר אתנחתא זמנית במהלכה כיהן מאיר שיטרית כשר המשפטית ובייניש הפכה לנשיאת העליון, הוא מינה את דניאל פרידמן לשר המשפטים.

עיקר כוחו של פרידמן נובע מכך שברק נתפס כשמאלן ופוסט-ציוני. "שר המשפטים אינו יכול להוציא את בית המשפט העליון מהמחלוקות הפוליטיות, שאליהן הוא מכניס את עצמו כאשר הפך את הכל לשפיט", האשים פרידמן את ברק בפוליטיזציה של מערכת המשפט ("ידיעות אחרונות", 10/04/2008). בכך, אין ספק כי פרידמן מבטא את רצונם של חברי הכנסת והממשלה, כמו גם של הממסד הכלכלי הניאו-ליברלי, להיפטר מהביקורת של בית המשפט העליון.

כיצד הפך בית המשפט העליון, גאוות הממסד הישראלי, לגוף מבודד ושנוא? התשובה לשאלה טמונה בתפנית הימנית שעברה החברה הישראלית, ובשסעים העמוקים המפרידים בין יהודים לערבים, חילונים לדתיים, עשירים לעניים. לפני 11 שנה, כאשר הפך אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון, היה תהליך השלום בשיאו. האשליה שהסכם אוסלו יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושקרובה העת בה יוענק שוויון לערבים אזרחי ישראל, היתה סבירה. נראה היה כי ישראל עומדת להפטר סוף-סוף מחטוטרת הכיבוש ולהפוך למדינה נורמלית. על רקע זה זכו המגמות להגן על זכויות המיעוט ולהניח בסיס חוקתי ליברלי, להכרה ולתמיכה הן מהממסד הפוליטי והן מדעת הקהל. לא היה דבר מופרך בחזונו של ברק, לפיו "ישראל צריכה להיות מדינתו של העם היהודי, אבל עליה גם להיות מדינת כל אזרחיה" ("הארץ", 11/4/2008).

אולם המאורעות הטראומטיים שהגיעו בעקבות סירובה של ישראל לסגת מהשטחים הכבושים ולפרק את ההתנחלויות - אינתיפאדת אוקטובר 2000 - לצד התמוטטות תהליך אוסלו, כישלון הנסיגה החד-צדדית מעזה ועליית החמאס, ניפצו את אשליית השלום והדו-קיום, והפכו את דעת הקהל לאנטי-ערבית יותר ויותר. אריאל שרון ניסה להקים ממשלה חילונית עם שינוי במקום ש"ס, אך נכשל. הכנסת זזה ימינה ומפלגות הימין, יחד עם המפלגות הדתיות, הן שנותנות את הטון. השופט ברק מצא עצמו מחוץ לקונצנזוס.

ברק חרד ממתקפתו הפופוליסטית של פרידמן, ובצדק. בשנות ה-90 היה בית המשפט העליון נתון למתקפה של המפלגות החרדיות, אך הפעם "שר המשפטים הוא התוקף, ולשר המשפטים יש יכולת ליזום חקיקה ולממש אותה", אמר ל"הארץ" בחודש אפריל האחרון. "בכנסת, אי אהבת בית המשפט העליון עלולה להתקבל יפה. יש מי שעלול להפוך את המלחמה בבית המשפט לסמל ולדגל".

הויכוח בין אהרון ברק לדניאל פרידמן הוא פוליטי במהותו. פרידמן טוען שהציבור, באמצעות הכנסת, צריך להכריע את אופיה של החברה הישראלית; לעומתו טוען ברק שחברי הכנסת, החל באנשי מרכז הליכוד, עבור בש"ס וכלה בליברמן והאוליגרכים, בגאידמק ובשבעת הגמלאים, מושחתים. נוסיף לאלה את הימין הקיצוני, ונקבל כנסת לא אחראית. ברק מאמין שעליו להציל את הכנסת הישראלית מעצמה, ולהכפיפה לחוקה נאורה וליברלית. בהקשר הזה, חשוב לשים לב שהרוב המכריע של הערבים אזרחי מדינת ישראל נותרו מחוץ לויכוח. מבחינתם, מנגנוני המדינה היו ונותרו דורסניים, ואין להם אמון רב במערכת המשפט או בבית המחוקקים. באשר לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים, בעיניהם עיקר תפקידו של בית המשפט העליון הוא לווסת או ליפות את הכיבוש, והוויכוח כלל לא מעניין אותם.

ניסיונו של ברק לכפות את בית המשפט העליון על הכנסת, ניתן להעריך, נועד לכישלון. הנושאים המפלגים את ישראל לא יוכרעו בבית משפט, עליון ככל שיהיה, אלא במערכת הפוליטית וברחוב. כל עוד זה לא יקרה, בית המשפט העליון ייאלץ לוותר על חזונו של ברק - ולהתאים עצמו למציאות המכוערת.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"בתיקונים קלים כתבה מדוייקת ומשכילה"

מאת יהב עצמון
חולון
נשלח 13.11.08, 15:36

"המאורעות הטראומטיים שהגיעו בעיקבות סירובה של ישראל לסגת מהשטחים הכבושים"
צריך היה לכתוב "הטבח הטראומטי בפיצוצי אוטובוסים בלב הארץ שהביא עימו הסכם אוסלו ופרעות הערבים הפלסטינאים תושבי ישראל"
דניאל פרידמן מבטא את הרצון של הציבור היהודי והציוני להיות אחראי לגורלו ולקבל החלטות שיאפשרו את קיום המדינה היהודית היחידה בעולם בסיטואציה הקשה בה היא מתקיימת
החוק הבי"ל יפה לזמן ולמקום בו התקבל ואינו יכל לתת מענה למציאות הישראלית
הנלחמת על חייה מול אדאולוגית המוות של אילו שאיבדו צלם אנוש

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה