תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 21, מרץ 2007

זכויות אדם

חוק צינון האהבה

מאת מיכל שורץ
מילות מפתח: זכויות אדם, כיבוש

שלושה ילדים ללא אם

שלושה זוגות עיניים ילדותיות ננעצות במצלמה. עלי בן השמונה, ג'עפר בן החמש, ומחמד בן הארבע. המקום – שכונת ספאפרה בנצרת. אביהם, בסאם מסארווה, בן ה-44, מגדל את ילדיו לבדו. לא יום ולא שנה, שלוש שנים. בריאותה של האם, פאטמה, במקורה תושבת ג'נין, תקינה, ברוך השם, אלא שהיא כלואה מאחורי הגדר באזור ג'נין, והמדינה אינה מאפשרת לה לגדל את ילדיה, או אפילו לבקר אותם. לא יום ולא שנה, אלא שלוש שנים. האם הם מתגעגעים לאמם? שאלה טיפשית. הילדים מהנהנים בראשם, בשתיקה, משפילים את עיניהם. בסאם אומר, "כמה שאני משתדל, אני לא יכול להחליף אמא. כל לילה הם שואלים עליה". כבר מספר פעמים לקח בסאם את ילדיו למחסום, כדי שיהיו עם אמם מספר ימים, אך החיילים גרשו אותם כלעומת שבאו. לא ברור למה.

בעבר היה המצב שונה. בסאם התחתן עם פאטמה בשנת 1996, בשידוך. בת השכנים, שבעצמה התחתנה עם בחור מג'נין (היא נסעה לשם כדי לתקן את מכוניתה, והתאהבה) הציעה לו להתחתן עם פאטמה. הוא היה אז רווק בן 36, וכבר הגיע זמנו. 'כל ההתחלות קשות', כך נהוג לומר, אולם במקרה זה הייתה ההתחלה קשה באופן היוצא מגדר הרגיל. יום לאחר הנישואים נסע בסאם עם הכלה הטריה לטיול בחיפה. כאשר עצרו שוטרים את מכוניתם, התברר שאין ברשותה תעודת זהות או אישור שהיה כחוק. "זו אשתי", אמר בסאם. "זו אינה אשתך", טענו השוטרים, והובילו את הזוג למעצר. למחרת היום שחררה שופטת את הזוג הצעיר, לפנים משורת הדין.

לזוג נולדו שלושה ילדים, ובסאם הגיש בקשה לאיחוד משפחות. פאטמה קבלה מעמד של תושבת זמנית וכן תעודת זהות כחולה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות. אמנם, כמפורט בחוק, יש לחדש את התעודות בפעם הראשונה לאחר חצי שנה, ולאחר מכן בכל שנה, אבל לאחר 4 שנים מאפשר החוק לקבל מעמד של תושב קבע. לרוע מזלם התהליך כולו הוקפא ב-2002, אבל פאטמה המשיכה בגידול ילדיה וקיוותה לטוב.

כך היה עד לפני שלוש שנים. כאשר הגישה פאטמה בקשה להארכת תושבותה הזמנית, נדחתה בקשתה מנימוקים בטחוניים. התברר כי אחיה של פאטמה הפך לפעיל בג'יהאד האסלאמי, ופאטמה הפכה מיידית לסיכון בטחוני. "זה לא תלוי בה" אומר בסאם, "זה לא קשור אליה, ולא אלי, ובטח לא לילדים, למה הם צריכים לסבול?" אבל הפור נפל, ואין אפשרות לערער. הילדים זוכים אמנם לראות את אמם מפעם לפעם: היא מגיעה בדרך לא דרך, נשארת ליומיים או לשלושה, נרגשת, מפוחדת, מרעיפה אהבה תחת אימת השעון המתקתק, עד שהיא נעלמת שוב מעבר למחסומים. "אלה חיים?" שואל בסאם בעייפות. משתררת שתיקה. לא נותרו מילים.

מה אומר החוק היבש

החוק היבש – חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), כלל איננו יבש. זהו חוק גזעני, קבעו האגודה לזכויות האזרח, ארגון "עדאלה" ואחרים, שעתרו נגדו לבג"ץ ב- 2002, מיד לאחר שאלי ישי, אז שר הפנים, החליט על הקפאת הליכי איחוד משפחות. בקיץ 2003 הפכה החלטת ישי לחוק זמני (הוראת שעה), ותוקפה הוארך שלוש פעמים. בקיץ 2005 הכניסה הכנסת בחוק מספר תיקונים, כמו הקלה המאפשרת לגברים שגילם מעל 35 שנה, ולנשים שגילם מעל 25 לבקש איחוד משפחות. מאידך, התיקון לחוק מאפשר למנוע איחוד משפחות במקרים בהם אחד מבני משפחתו הישירים של תושב השטחים מהווה סיכון ביטחוני, או שאחד מבני הזוג הוא תושב "אזור סיכון", כלומר אזור שתושביו לא יהיו זכאים לאיחוד משפחות בשום תנאי. כמו כן, הוחלט על קביעת מכסת אישורי איחוד משפחות במקרים הומניטריים.

על "תיקונים" אלו אומרת האגודה לזכויות האזרח, כי יש בהם "הבחנה על בסיס גיל ומין שהיא שרירותית וחסרת בסיס עובדתי, כן נקבעה חזקה של מסוכנות ביטחונית-קולקטיבית, על בסיס קרבה משפחתית, המהווה ענישה קולקטיבית פסולה" (מתוך מסמך של האגודה לזכויות האזרח, מאי 2006). בנוסף, תוהה עו"ד עודד פלר מהאגודה, מה פירוש "מכסה" של מקרים הומניטריים, כאשר כל מקרה צריך להיות נידון לגופו? בקיץ 2003 חוקקה הכנסת את חוק האזרחות, דבר שאילץ את שני הארגונים להגיש עתירה חדשה נגד החוק. החוק מונע איחוד משפחות והתאזרחות מבני זוג ישראלים שהתחתנו עם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים, ובכך מונע מאזרחים ערבים לממש את זכותם הבסיסית לבחור להם בני זוג כרצונם ולהקים עמם משפחות בישראל "וזאת בהתבסס על רוח גזענית, ותוך חתירה תחת עקרונות דמוקרטיים בסיסיים" (מתוך מסמך של האגודה לזכויות האזרח, מאי 2006).

בסופו של דבר הכריע הרכב בג"ץ נגד העותרים, במאי 2006, כארבע שנים לאחר הגשת העתירה הראשונה, ברוב של שישה מול חמישה שופטים. בכך הכשיר בג"ץ את השרץ, זאת למרות שבאותה הכרעה קבע רוב של שופטים כי החוק כן פוגע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על חודו של קול החליטו השופטים לאשר את הוראת השעה, וכך נותר החוק בתוקף ל-9 חודשים נוספים, עד ל-16 בינואר 2007. הם גם טענו כי יש לחוקק חוק אזרחות חדש ומשופר. למראית עין הכריעו הנימוקים "הביטחוניים" את הכף, נימוקים שלא היו אלא כיסוי לטעמיו האמיתיים, הדמוגרפיים של החוק. בסוף נובמבר 2006 הציעה המדינה להאריך את תוקף החוק בשנתיים נוספות, ובנוסף להחילו על שורה של "מדינות סיכון". כך יפגע החוק לא רק בערבים תושבי ישראל ופלסטינים, אלא גם בפליטים ממדינות שיוגדרו כ"מדינות סיכון", כמו סודן למשל, ויצטייר כגזעני פחות. באמצע ינואר הוארך תוקפו של החוק, במתכונתו המקורית, בשלושה חודשים נוספים, והאגודה לזכויות האזרח הגישה כנגדו עתירה נוספת לבג"צ.

במקביל, בנובמבר 2006 החלה ועדת הפנים של הכנסת לדון בחוק חדש, המכונה חוק השב"חים (שוהים בלתי-חוקיים), שכבר עבר בכנסת בקריאה ראשונה. ועדת הפנים מתחה אמנם ביקורת חריפה נגד החוק, אך כפי הנראה אין בכך איום ממשי על חקיקתו הסופית. עו"ד פלר, מאיים בפניה לבג"ץ במידה והחוק יעבור, בטענה שהוא בלתי חוקתי.

חוק השב"חים מורה כי שוהה בלתי-חוקי, ששהה בארץ שלא כחוק יותר משלושים יום, לא יוכל לקבל מעמד בישראל אלא אם כן יצא את הארץ לתקופת צינון של שנה עד חמש שנים. מאחר ומזה כארבע שנים אין כל אפשרות לפלסטיני לזכות באיחוד משפחות, הוא הופך לשב"ח בעל כורחו, כלומר לעבריין עפ"י הגדרת המדינה. חוק השב"חים פוגע לא רק בערבים המבקשים איחוד משפחות, אלא בכל משפחה מעורבת, בין אם מאתיופיה, או ממדינות חבר העמים, כאשר אחד ההורים אינו יהודי, וכן בעובדים הזרים וילדיהם. אולם בעוד שלגבי ילדי עובדים זרים וילדי מהגרים ממזרח אירופה יש הקלות לילדים עד גיל 10 (עם הבטחה למתן הקלות בעתיד לילדים עד גיל 14), כשמדובר בערבים לא ניתנת שום הקלה.

כפי שעולה מהוראתם של שני החוקים גם יחד, הרי עד שתגיע האישה לגיל 25 ובן זוגה לגיל 35, אין כל אפשרות לבני זוג ערבי או פלסטיני להקים משפחה בארץ. אם אחד מהם בכל זאת שהה בארץ הוא הפך מיידית לשב"ח, מאחר ואסורה עליו השהייה, והוא חייב בתקופת צינון. כתוצאה מכך הוא לא יוכל להוכיח כי מרכז חייו הוא בישראל, וזהו נימוק הכרחי בבקשה לאיחוד משפחות. כך שבין חוק האזרחות לחוק השב"חים, אין כל טעם בהגשת בקשה לאיחוד משפחות: החוק אינו מאפשר כלל להיענות לה.

שוב ושוב מתעוררת השאלה האם יכולה מדינת ישראל להיות דמוקרטית, ובד-בבד לשמור על זהותה כמדינה יהודית. נראה שחוק האזרחות, על גלגוליו הרבים, נותן מענה חד-משמעי לשאלה זו.

מים רבים לא יכבו את האהבה

לינה חוג'יראת, בת 28 משפרעם, מאוהבת. בעבר היו חייה אפורים למדי, היא מעולם לא רצתה לצאת ללמוד, וגם לא רכשה לעצמה מקצוע. אבל כשפגשה את פיראס בשוק בשפרעם לפני כשלוש שנים, ידעה בחוש שמצאה את אהבת חייה. וגם הוא. מה היא אוהבת בו? "יש בו עדינות וטוב לב, הוא שונא ריבים ובעיות, ובעיקר – הוא אוהב אותי". אוהב או לא, פיראס כלוא בכלא דמון זו הפעם הרביעית, לאחר שנשפט לשישה חודשי מאסר. "מאז שהתארסנו, אולי הצלחנו להיות ביחד שלושה חודשים" אומרת לינה. "היא בוכה בלילות, ועצבנית בימים" אומרת אמה ח'וולה, גם היא במקורה תושבת הגדה, "אני לא יודעת מה יהיה הסוף אתה".

מיד כשנפגשו ונשבעו אמונים זה לזה, ביולי 2004, נסע פיראס לבשר להוריו על האירוסין. הוריו מתגוררים בעוורתא, כפר קטן ועני ליד שכם, מרביתם של תושביו אינם מחוברים לרשת המים או החשמל. הוא עובד בישראל מגיל צעיר, והפך, מכח הוראתו של חוק השב"חים, לשוהה בלתי-חוקי בעל כורחו. אלא שהפעם לא שיחק לו מזלו: בדרכו חזרה מבית הוריו הוא נתפס והושלך לכלא שאטה לחודשיים. לפיראס אין כל רישום פלילי או ביטחוני. כאשר שוחרר פיראס חודש הקשר, ולינה נסעה לעוורתא לפגוש את משפחת חתנה. "הרגשתי שם כמו בבית, אבל אם הייתי נשארת הייתי מפסידה את האזרחות שלי" היא אומרת, לכן הם חזרו לשפרעם. "ולא רק בגלל זה", אומרת אמא של לינה "אין שם פרנסה, ממה הם יחיו?".

בירור קצר עם עו"ד פלר מהאגודה, מעלה כי אם תגור לינה בגדה, לא תשלל ממנה אזרחותה, אלא רק זכותה לביטוח לאומי וביטוח בריאות. לטענתו, בשנות השמונים היו מקרים בהם נשים שנישאו לפלסטינים הוחתמו בכפיה על מסמכי וויתור על אזרחותן הישראלית. הענין נחשף בשנות התשעים, כאשר חלק מהן התגרשו ורצו לחזור לישראל, ורק לאחר התערבות בג"ץ קיבלו מחדש את אזרחותן.

באוקטובר 2004 התארס הזוג רשמית, אבל בנובמבר נעצר פיראס בשנית, והושלך לכלא לשמונה חודשים. חודש לאחר שחרורו, ביולי 2005 התחתן, סוף כל סוף עם בחירת ליבו, אבל לאחר פחות מחודש נעצר בשלישית ונכלא שוב, הפעם לשמונה חודשים. בנובמבר האחרון הוא נעצר שוב. לאחר כל מעצר הוא מגורש לגדה, ולינה נוסעת בעקבותיו לבית הוריו בעווארתה, ושוב נשברת. לאחר מכן היא חוזרת לדירת הזוג, בת שני החדרים, בבית הוריה בשפרעם, וכאשר הוא חוזר אחריה הוא נעצר שוב, וחוזר חלילה. במר ליבה מאשימה לינה את עצמה במעצרו.

ביקשתי לראות את התמונות שמצלמים לפני החתונה, ולינה מראה לי תמונות של עצמה. היכן החתן? "הוא לא יכול היה להגיע לצילומים, אז הצטלמתי לבדי", אומרת לינה. "שתשכח אותו, ותמצא אחר", אומרת אמה, ומוסיפה: "לא יצא מזה שום דבר טוב". אבל לינה לא יכולה. היא אינה יכולה לחדול ממחשבות על אהובה הכלוא בבית הסוהר, בו תנאי המגורים אינם טובים דים אף לכליאת חיות. "פיראס הוא לא עבריין, הוא אדם טוב, שלא עשה רע לאיש. למה הוא בכלא? עושים לו עוול" היא אומרת, ושואלת: "מה היית עושה במקומי, מוותרת על פיראס, או עוברת לגדה?" שאלה אבסורדית היא זו, ומילים אין.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה