בשולי הכביש המהיר

מצור וסכנת גירוש לבדואים באזור מעלה אדומים

מאת מיכל שורץ
מילות מפתח: חומת ההפרדה, ירושלים, רשות פלסטינית

צילומים: גוני ריסקין

אברהים סוילם סראעיה, חי מאז חודש פברואר במצב של סגר בתוך סגר, מאחר והדרך לביתו נחסמה על ידי כביש ירושלים-יריחו המשודרג. הכביש הדו-מסלולי הפך לפני כחצי שנה לכביש מהיר בן ארבעה מסלולים, תחום בין חומות ביטחון, שחוסמות את כל היציאות והכניסות הישנות, והופכות את היציאה והכניסה אל בתיהם של תושבי שבט הג'האלין, החיים לאורך התוואי, לסיוט מתמשך.

אם הסיבה לסגר הכפול נראית שולית, ואפילו טפשית, הרי שזה מטעה. ישראל מייחסת חשיבות אסטרטגית לכביש ירושלים-יריחו. מאחורי חומות הביטחון שנבנו לאורך הכביש עומדת תוכנית פוליטית, בעלת השפעות מרחיקות לכת – הפרדת מעלה אדומים וחמש התנחלויות נוספות באמצעות גדר הפרדה. התוכנית, שאושרה על ידי הממשלה בפברואר 2005, משרטטת את תוואי הגדר, שתקיף שטח של 70 אלף דונם בתוך הגדה המערבית, כולל רוב עתודות הקרקע של הכפרים אבו דיס וסוואחרה, וכן כ-1,500 דונם מאדמות שבט הג'האלין, שיהפוך באחת למועמד לגירוש.
בניית הגדר מתעכבת כבר שלוש שנים, עקב עתירה, שהגיש בשם התושבים, עו"ד שלמה לקר, המטפל בבעיות של שבט הג'האלין מאז שנות התשעים. עד שלא תתקבל החלטה סופית בעניין הגדר, ועד שזו לא תושלם, הרשויות הישראליות, כפי הנראה, אינן מעוניינות להסדיר את מצבו של אברהים סראעיה, ואת מצבם של מאות אחרים המתגוררים בשולי הכביש המהיר.

סגר מסוג חדש

הדרך הישנה המובילה מהכביש לבתי שבט הג'האלין (למעשה אין מדובר בבתים אלא במבני אזבסט) היתה באורך של כמאה מטר. אולם, מאז שהיא נחסמה, נאלצים התושבים להשתמש בדרך עוקפת, שהנסיעה בה נמשכת לפחות 20 דקות מלוות בקפיצות וטלטלות. הדרך החדשה מסתיימת במפתיע בתוך מנהרה לניקוז מי גשמים שעוברת מתחת לכביש המהיר, ועלולה להפוך למלכודת מוות בימי החורף.
אין ספק ששלטון "נורמאלי" היא דואג, לפני שהוא סוגר דרך חיונית אחת, לסלול דרך אלטרנטיבית, שתבטיח את חופש התנועה של התושבים. אולם בגדה המערבית, ובמיוחד בשטחי סי הנמצאים תחת שליטה ישראלית מוחלטת, כאשר הצבא אחראי על הבטחון והמינהל האזרחי על חיי היומיום של האזרחים, לא נשארו הרבה דברים שפויים. עשרים יום של סגר מוחלט עברו בין בניית גדרות הבטיחות לבין פריצת הדרך העוקפת, שכאמור, אינה מהווה תשובה לבעייה.

מבוגרים בריאים ואולי גם ילדים, יכולים לנתר מעל גדרות הבטיחות ולטפס אל הכביש או ממנו; אולם נשים הרות, זקנים וחולים, בהחלט אינם מסוגלים. למעשה גם מי שמגיע לכביש ברגל אינו מוצא ישועה, מאחר והעצירה בצדי הכביש המהיר אסורה בהחלט. נהג אוטובוס או מונית שיעצור במקום, יסתכן בקנס של 100 שקל. בניגוד להזנחה ולחוסר העניין שמגלות הרשויות, המשטרה דווקא מקיימת נוכחות מוגברת במקום, ורושמת דו"חות ביד נדיבה.
האדמות עליהם גרים בני שבט הג'האלין הפכו לאדמות מדינה עם הכיבוש של 1967, והמגורים עליהם נחשבים לבלתי חוקיים, למרות שאברהים סראעיה בן הארבעים וחמש, כמו רבים אחרים, נולד במקום. לא רק המדינה אלא גם הרשות הפלסטינית אינה מתעניינת בגורלם. הרשות אחראית על הנפקה של תעודות זהות, תעודות לידה ופטירה ורשיונות רכב בלבד "כמו כרטיסן באוטובוס, שמעביר כסף מהנוסע לנהג," אומרים הבדואים, "אם היא מתעניינת במישהו, זה רק בעירוניים".

המינהל האזרחי כפוף לשיקולים צבאיים ומדיניים, ואינו מציע לאנשי הג'האלין שום פתרון. הוא מסתפק בצילומי אויר לבדוק שאין בניה בלתי חוקית, ובשליחת כוחות משטרה מוגברים בכל ארוע של תאונה או גניבת רכב. ואם המצב הזה אינו מבלבל דיו, האזור כולו הוכרז בשנות השבעים כשטח צבאי סגור. תושבי התנחלות "אלון" הסמוכה מנצלים הייטב את העדיפות שמקנה להם הסטטוס של שטח צבאי, וסוגרים את הדרך בפני הבדואים כל אימת שחשקה נפשם.
על זה נוספים גם, איך לא, שיקולים ארכיאולוגיים. אברהים סראעיה, מספר שהקבלן שסלל את הכביש המהיר, הסכים לפרוץ דרך גישה לבתי התושבים מאזור "השומרוני הטוב" ("החאן האדום" בערבית), ששם יש אפשרות לרדת מהכביש בבטחה, והמרחק עד לבתים אינו עולה על 150 מטר. אולם, אז התערב נציג רשות העתיקות ומנע את המשך העבודה בטענה שמדובר באתר היסטורי.
לטענת עו"ד שלמה לקר, רשות העתיקות לא היתה מוסמכת להתערב, משום שהדרך המתוכננת היתה אמורה לעבור בשטח ציבורי מחוץ לאזור העתיקות המגודר. מאידך, פריצת דרך דורשת אישור של המינהל האזרחי, דבר שיכול, לטענת עו"ד לקר, לקחת שנים. הסיכוי שהעתירה בנושא פריצת דרך חלופית תזכה לתמיכת בית המשפט אינו גדול, אלא אם כן הדרך המשובשת הקיימת תהפוך לבלתי עבירה עקב שטפונות.

סכנת גירוש

אברהים סראעיה נשוי לשתי נשים, אב ל-11 ילדים, פועל, עובד במחצבת סלעית הסמוכה למישור אדומים 23 שנים, שואף לשפר את חייו. הוא היה רוצה לגור במבנה מבטון ולא מאזבסט, אבל הוא יודע שהמינהל אינו מאשר רשיונות בנייה ואפילו תוספת במבני האסבסט נחשבת לחריגה. מאז שנת 2000 הוא מנוע מלהכנס לירושלים משום שהמנהל מסרב להעניק רשיונות כניסה לשטח ישראל לבעלי תעודת זהות ירוקה, כמו זו שיש לו. כמחצית מהתושבים המבוגרים בישוב שלו עובדים בהתנחלויות הסמוכות, והמחצית השניה מנסה להוציא את מחייתה ממרעה עיזים. בשל הבצורת והמחסור המתמיד במים, ולאחרונה עליית מחיר השעורה בשוק, הפכה רעיית העזים לעסק לא רווחי, ומרבית הרועים שקועים בחובות.
בתי הספר נמצאים ביריחו או בענאתה צפונית לירושלים. רוב הילדים אינם משלימים את לימודי התיכון, כאשר הבנות מפסיקות ללמוד בגיל מוקדם עוד יותר בגלל המרחק לבתי הספר. את המים מקבלים התושבים באמצעות צינור אחד החשוף לשמש. במשך ימי הקייץ מוביל הצינור מים רותחים שאינם מאפשרים להתרחץ עד הערב. קווי חשמל אינם מגיעים למקום, והגנרטורים הפרטיים מספקים את צריכת החשמל של תאורה וטלביזיה, אך לא של מכשירי חשמל אחרים. כל מי שידו השיגה לקנות חלקת אדמה במקום אחר, עזב. אלו שנשארו הם חסרי היכולת.

למרות קשיי החיים במקום, התושבים חוששים מגירוש. אנשי הג'האלין, שמקורם בנגב, הגיעו לאזור לאחר שגורשו מאדמותיהם ב-1948. אברהים ושאר התושבים אינם עקשנים להכעיס. הם מוכנים להתפנות בתיאום עם המינהל האזרחי. עו"ד לקר, שהגיש בשמם את העתירה, תובע מהמינהל אחת מהשתיים – לפתוח להם דרך, או להעבירם למקום מוסכם ומוסדר.

עו"ד לקר אומר שמאז שנות התשעים עשתה ישראל מאמצים לגרש מאזורי סי לאזורי בי ואי (הנמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית) את הפזורות השנות של בני הג'האלין. לא פחות מ-19 עתירות לעצירת הגרוש הוגשו לבית הדין הגבוה לצדק. בשנת 1999, בעקבות התרחבות מעלה אדומים, הצליח עו"ד לקר להשיג הסדר פינוי שזכה לכינוי "ההתנחלות הבדואית הראשונה". לפי ההסדר פונו חלק מאנשי הג'האלין לאבו דיס, תוך מתן פיצויים, הקצבת קרקעות, בניית מסגד ובית ספר, וחיבור בתיהם למים זורמים וחשמל.
אומר עו"ד לקר: "ההסדר באבו דיס עלה למדינה סכום כסף גדול, ולכן היא אינה מעוניינת להגיע להסדרים דומים עם קבוצות אחרות של אנשי הג'האלין. במשך שנים לא עשתה המדינה כל מאמץ להסדיר את מצבם החוקי, והיא רואה בהם פולשים לאדמות מדינה, למרות שאין ויכוח על כך שהם מתגוררים במקום עשרות שנים. התוכנית לבנות גדר הפרדה סביב מעלה אדומים, תאלץ את המדינה להגיע להסדר עם אנשי הג'האלין, מאחר והיא אינה רוצה בהם בתוך השטח המתוכנן להיות מסופח למדינת ישראל."

העתירה לבג"צ נגד בניית הגדר סביב מעלה אדומים, שהוגשה בשנת 2005, התמקדה בטענה שמדובר בגדר שתוכננה במטרה לספח להתנחלויות ישראליות שטח גדול, המגיע עד לכביש אלון. אין זה סוד שישראל שואפת לחבר את מעלה אדומים לירושלים באמצעות האיזור המכונה אי.1. הגדר סביב מעלה אדומים תרחיב את האזור המסופח בפועל עד לפאתי יריחו כמעט. אזור זה יחתוך את הגדה המערבית לשני חלקים, צפונית לירושלים ודרומית לה, כאשר הקשר בין שני החלקים יהיה רופף למדי.

ברגע זה, נראה שישראל פשוט מצפה שהתושבים יתפנו בעצמם, אומר עו"ד לקר. הדבר יחסוך לה הסדר מוסכם, שיעלה סכומים גדולים. "יש מאות משפחות שגרות על שולי כביש ירושלים-יריחו בתנאים שאינם הולמים את המאה ה-21," מסביר עו"ד לקר. "איש אינו מתחשב בהם, לא ישראל, וגם לא הרשות הפלסטינית, שלא טרחה להשתתף בעתירה נגד הגדר, שהגשתי בשם אבו דיס וסוואחרה. " וכך, בשעה שבחוגי שמאל מתנהל ויכוח האם ישראל הופכת למדינת אפרטהייד בשטחים הכבושים; נדמה שאפילו משטר האפרטהייד היה יותר נח מהחיים בשולי הכביש המהיר ירושלים-יריחו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.