תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 26, אוקטובר 2008

בחירות

רנט קונטרול


ב-6 באוקטובר התבשרתי מעל דפי עיתון "דה מרקר" כי ברחוב בו אני גר, יהודה הלוי בתל אביב, נמכרה דירת גן בבניין לשימור לתושב חוץ ב – 6.8 מיליון ₪. בה בעת ממש, בת זוגתי ניהלה עם בעלת ביתה שיחה בה הודיעה לה האחרונה שהיא מעלה לה ולשותפתה את המחיר מ-2600 ש"ח ל-
5000 ש"ח. הבית לא שופץ, ולא עבר שינוי שיצדיק את ההעלאה, אך בעלת הבית עמדה על שלה:"תשמעי, אני אף פעם לא ראיתי את הדירה, אבל המחיר שאתן משלמות הוא לא ריאלי".

אני מכיר משפחה חד הורית בפלורנטין. אם ובתה הקטנה. האם, כבת ארבעים, גרה בשכונה משנות העשרים של חייה. היא הקימה משפחה וגרה באיזור שהמחירים בו לא גבוהים מדי. אחרי הפרידה מבן זוגה לא הצליחה לגייס את הכסף לקניית בית, ובכך עוונה. בחמש השנים האחרונות היא נתונה במאבק הישרדות. כל שנה מעלים את שכר הדירה שלה בשכונת פלורנטין ההולכת והופכת לקריית הצעירים של תל אביב. האלטרנטיבה להגר מהעיר, לקחת את בתה לעיר אחרת, לוותר על הקשרים החברתיים שלה ועל מקום העבודה שלה בצפון העיר – גרועה מספיק בשביל שתמשיך למתוח את החבל במאמץ הנואש לגור בעיר. עד מתי? היא, ואלפים כמוה נמצאים בודדים במעמד חידוש החוזה, ובעל הבית שלה, כמו של כל כך הרבה אחרים, יודע שאם היא תלך יבוא אחר שגם עליו אף אחד לא מגן - והעיקר שישלם יותר.

סיפור אחר שהגיע אליי הוא על בעל בית, שבשיחה על העלאת שכר הדירה בסכום הפעוט של 500 ש"ח (250 לכל שותף) גער בשותף שהתלונן על ההעלאה "יאאלה, מה זה כבר בשבילך 250 ש"ח?!" ובפרשנות חופשית - עוד משמרת בשבוע הולכת לכיס שלי ולא לשלך. מה אתה מתבכיין?!

ועוד על שוק הדירות הספקולטיבי בתל אביב-יפו: התקשרה אלי בחורה מודאגת, וניהלה איתי את השיחה הבאה - "אתה מרנט קונטרול, נכון?"
"נכון" עניתי.
"יש לי חברה, שראתה עכשיו דירה. הדיירת ששוכרת את הדירה, ביקשה 3000 ש"ח מכל מי שרוצה שהיא תעביר את שמו למתווך, שבתורו יעביר את שם הדייר שיבחר לבעל הבית. זה חוקי?".
ענו בעצמכם.

אם מחברים את כל הדברים האלה יחד, מקבלים מכלול בלתי נסבל. 55 אחוז מתושבי העיר הם שוכרי דירות. ביניהם אלפי סטודנטים, משפחות צעירות וחד הוריות. האם על כולם להגר לערים אחרות מכיוון שאין להם כסף לשכר הדירה? האם על קהילות להתפרק, האם על בנים ובנות שנולדו בתל אביב-יפו לעזוב את עיר הולדתם, רק מכיוון שהם לא יכולים לעמוד במחירי שכר הדירה? עצוב לחשוב, שמבחינת כל הנוגעים הרשמיים לדבר, לרבות עיריית תל אביב התשובה היא כן, ויחי הפרה הקדושה של השוק החופשי!

קשה להתעלם מהעיוורון הקיים בכל הנוגע להשלכות עליית המחירים. כאילו עליית המחירים היא גזירת גורל, ועלינו לקבל את הדין. מעמד הביניים נהיה חשוף ומוחלש. הוא לפתע מבין על בשרו שאיש אינו מטפל ודואג לו.

והנה עוד פרדוקס. העיר תל אביב-יפו מאבדת את איכותה כעיר שממנה נובע מעיין תרבותי. צעירים וצעירות העוסקים בבניית התרבות בעיר, עיסוק שבצידו הכנסות כספיות מועטות, נאלצים לעזוב. אבל האם אין זה אותו מעיין שיוצר את מוקד המשיכה לעיר?


בתקופה האחרונה ראינו כיצד ארצות הברית של אמריקה ויתרה בשבוע אחד על אידיאולוגיה של 50 שנים, והלאימה [חלקית] את הבנקים שלה, כאילו לא מליונים חיו בעוני בשם האידיאולוגיה של שוק חופשי. אפשר להניח מהאופן שבו גורג' בוש הפך בן לילה תומך נלהב של שלטון ריכוזי, שצליל נפילת האסימונים יישמע למרחוק.

האם הוא יגיע גם אלינו? הטיעון היצוק כנגד המאבק בו השתתפתי בשנה וחצי האחרונות להורדת שכר הדירה היה: "זה עניין של ביקוש והיצע". לפתע אנו למדים שניתן גם ניתן להתערב במסלולו חסר הגבולות של השוק החופשי. וזאת הרי טענתנו, שאילו רק רצו, יכלו הכנסת או העירייה להתערב. ניתן לתת הטבות בארנונה, ניתן להקים נציבות שתטפל בתלונות של שוכרי דירות. ניתן לבנות בתים כדי ליצור היצע. ניתן לחייב יזמים לבנייה של דיור בר השגה. וניתן אף להגביל בחקיקה את אחוזי העליה של שכר הדירה, על פי קריטריונים שיקבעו. אבל המציאות היום היא שלשוכרים אין כתובת והרשות מתחבאת מאחורי אמירות כמו "אין לנו יכולת להתערב בנושאים כאלה".

האמנם? המדינה מטילה מכס, מס הכנסה, איסורים על אחזקות מסוימות, לצד הטבות שונות לזכאים. המדינה מתערבת בצמתים מרכזיים בזכויות הפרט של כל אזרחית ואזרח. לומר שהיא אינה יכולה להתערב ב"שוק החופשי" של הדיור, היא אמירה לא מדוייקת במקרה הטוב, ושקרית במקרה הרע. ישנם כלים רבים, כמו אלה שהזכרתי, שהאחרונים שבהם הם אכיפה של ממש והתערבות במחיר של דירה.

אם מוצר לאכילה מסכן את האוכלים אותו, מורידים אותו מהמדפים למורת רוחם של היצרנים ואולי גם על חשבונם. אם תושבים חיים בחרדה לפני השיחה על חידוש החוזה ונאלצים לוותר על אוכל, חינוך תרבות ותרופות כדי לשלם שכר הדירה, יש כאן עיוות שדורש תיקון.

אין שום סטנדרט. אין עקרונות של חיים בכבוד. כל דירה היא בסדר, כולל דירות של 9 מטר בשכונת שפירא, ודירות שהן רק דלת ומיטה בלי שירותים או מים תמורת 1200 ש"ח בחודש בשדרות בן ציון בתל אביב-יפו.
לא נאכפים הסדרי בטיחות. אין מינימום הכרחי של חלונות או פתחי אוורור, או הסדרים של פתחים למילוט במקרה של שריפה. ברחוב ליד כיכר רבין, מרחק קצר מהעירייה, נתקלתי בדירה עם חלון יחיד, הקירות עשויים פח גלי בתוך מה שהיה פעם מרפסת, שעכשיו היא יחידת דיור עצמאית. אתם יודעים כמה הדירה עולה? 2300 ש"ח לחודש.

כמו שמפקחים על איכות התרופות הנמכרות בשוק, כך צריך לומר שלא יכול להיות מצב שדירה אינה כוללת תנאי חיים בסיסיים. האם זאת דרישה מוגזמת?

כשעברתי לתל אביב בשנת 2000, נחשפתי במסגרת עבודתי לתנאי המגורים של מהגרי העבודה בעיר, שחיו 8 אנשים בדירת 30 מטר, וכל אחד שילם 300 דולר. אני שילמתי 250 דולר על דירה עם שותפים בגודל 80 מטר. אף אחד לא התייחס לעניין כאל משהו מעוות, הרי היה מדובר בסינים וקולומביאניים. והנה, זה הגיע גם אלינו. לאט אך בבטחה. היוצא מן הכלל הפך לנורמה.

זה מטריד אותי מאוד. זה לא העתיד שהייתי רוצה להבטיח לילדי. ואני לא חי באשליה שמדובר רק בסיפור תל אביבי. תהליכים שהתחילו כאן לא איחרו להגיע למחוזות אחרים כמו כל אזור המרכז וירושלים. זאת לא המציאות שאני מאחל לעצמי. אפשר אחרת, וזה תלוי בנו.

לא חייבים לשנות את כל חוקי המשחק. רק את חלקם. החלק שמפספס את אותם האנשים שאותם אמורים החוקים לשרת. זה ההסכם, לא?

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה