תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 26, אוקטובר 2008

בחירות

הס 8

בניין אחד לפני פינוי. 30 אמנים.

מאת רוית הררי
מילות מפתח: הפרטה, תל אביב, תרבות

תערוכת אמנות ומסיבת פרידה למשך יום אחד בלבד


איתי להט

הס 8 הוא עוד בניין תל אביבי טיפוסי. כמו בניינים נוספים בעיר הוא פונה מדייריו, לאחר שנמכר לבעלים חדשים שייעדו אותו לשיפוץ מהיסוד. הדיירים בבניין, המתגוררים בו במשך תקופות הנעות משנתיים ועד 17 שנה, איבדו את דירותיהם בהתראה של שלושה חודשים. מהלך זה אמנם חוקי, אך יחד עם זאת הוא מתסכל ומייאש, ומרחיק את הדיירים שחיים את העיר ואת השכונה אל שוליה של תל אביב ואף מעבר להם. פינויו הכואב של הס 8, בניין שנבנה בשנות ה-30 ועומד לאבד את סממניו הייחודיים, הוא סמל לתהליך שעובר על העיר כולה בשנים האחרונות. בעיר מעדיפים את צמיחתם של מגדלי פאר על פני חנם של מבנים ותיקים ושל כוחות צעירים ויצירתיים, המעניקים לעיר את צביונה הייחודי אך הם פעמים רבות מעוטי יכולת ובשל כך נדחקים ממנה החוצה.

הפעם החליטו דיירי הבניין, ובראשם האמן רועי מרדכי, להשמיע קול טרם הפינוי. בשעות אחר הצהריים והערב של יום שבת, 30 באוגוסט, התקהלו בבניין וסביבו למעלה מאלף איש. למרות החום הכבד והלחות הם נענו להזמנה לאירוע האמנות הייחודי שנערך במקום כאקט של פרידה מהבניין, ובמחאה על התהליך שהוא מסמל. יום לפני השלמת הפינוי ומסירת המפתחות לבעליו החדשים, התקיימה בבניין תערוכת אמנות בת יום אחד, שהתפרשה בכל חלליו, ועסקה במשמעותו הרגשית והאורבנית של הפינוי. בתגובה לסיטואציה של פינוי ומעבר, ארעיות הבית ונדודים, ניתוק ויישוב מחדש, למעלה מ-30 אמנים ויוצרים מכל התחומים הציגו עבודות המתייחסות לחלל ובו בזמן נפרדות ממנו.
האמנות הישראלית הרבתה לעסוק בתחושת הארעיות והתלישות, בחוסר הביטחון הקיומי ובמצבים של פינוי, נטישה ועזובה – עיסוק שיש לו הקשרים היסטוריים ופוליטיים מובהקים. במציאות התל אביבית העכשווית מושגי הנוודות והארעיות מקבלים משמעות ישירה, הנוגעת לעצם יכולתם של האמנים עצמם לשרוד בעיר. הבניין ברחוב הס 8 משקף באופן ישיר מציאות זו ומייצר זיקה בין ההקשר הספציפי של התערוכה לעיסוק האמנותי המקומי במושג הטעון "בית".

הבניין עצמו, בהיותו שריד ארכיטקטוני משנות ה-30, מגלם היסטוריה תל אביבית שכולה מעשה טלאים, תוספות ואימפרוביזציות של חומרים. הכאוטיות המאפיינת אותו – ערב רב של מרפסות, הרחבות וגגות מאולתרים – טיפוסית לבניינים רבים בעיר, והיא מלווה בתחושה של אינטימיות וקסם יחודי האופייני לתל אביב הישנה. סביבת הבניין משקפת גם את המתח שבין אותה התפוררות לבין הראוותנות הניכרת בבתים המשופצים, כתוצאה מן הבולמוס העכשווי של הכסף הגדול. מתחים פנימיים אלו, שהציעה סביבתה הפיסית של התערוכה, היוו מעין משל למצב נפשי שקיבל ביטוי בעבודות: האפשרות לבנות בית בתוך מציאות מקומית רעועה ומלאה סתירות.

ההתייחסות לארעיות המגורים בלטה ברוב העבודות בתערוכה. חלקן בדקו את מושג הבית מול הרס הבית והעזובה ועסקו בסימון של טריטוריה ביתית לצד זמניותה: רועי מרדכי חצב ברצפת ביתו לשעבר, ובחור שפער שיכן צבים הנושאים את ביתם על הגב. שרון גלזברג ביצרה את האסלה בחדר השירותים בקיר לבנים עשוי חומרי בנייה שאספה מרחובות תל אביב. פיליפ רנצר תלה צמד בניינים באוויר כחלק ממובייל המרחף בחלל. צביקה קנטור מיקם בית נטול שורשים ואחיזה בראשו של עץ דקל, ואילו הבית בעבודת הווידיאו של שרון פז נדמה כאילו צימח גלגלים ונסע מכאן, שעה שהנוף בחלונו מתחלף כמו בעת נסיעה ברכבת.

עבודות אחרות התייחסו לטריטוריה הביתית, נטישתה או התכלותה, באמצעות טיפול באובייקטים או בחומרים ביתיים שעברו המרה, עיוות, העצמה או שינוי צורה וחומר. כאלה היו נשלי הגרביים היצוקים מפוליאסטר של אוריאל מירון, וארגז האריזה מקרטון שאותו דווקא פיסל בעץ; צילום הכפכפים שנעזבו על מחצלת ביתית של אורי גרשוני, ציורי הנופים שהוטבעו על פריטי לבוש עשויים קרטון של מעיין שטראוס ושטיחוני האמבט והווילון המצוירים של שרי גולן. עתר גבע חפר בחצר הבניין דגימות קרקע, תוך חיקוי התהליך ההנדסי המתרחש לפני הריסת כל בניין, ויצק אותן בגבס. היציקות, תמונת נגטיב של דגימות הקרקע, הוצגו כעין נוף הרים קדמוני ש"אולף" לחלל הביתי. אלינה ספשילוב יצרה פינה ביתית חמימה ומזמינה, שהכילה את כל הדימויים הסטריאוטיפיים הביתיות: כורסה, מנורה ושטיח – כולם גזורים ועשויים מקרטון אריזה. בני קורי הציג צילום שהודפס כהעתק שמש ההולך ודוהה עם הזמן.

חלק מן האמנים עסקו בהפרעות בסביבה הביתית, כמו עבודת הווידיאו "הווילה" של מירב הימן ועבודתו של גיא גוטמן, שהתייחס לטרגדיה של רצח בתוך המשפחה. שני מיצגים בלטו בהקשר זה: בוקי גרינברג יצר הפרעה בחלל במחאה על מה שכינה "ההפרעה בשגרת החיים הביתית". במיצג שנמשך כל הערב טיגן בעליצות ביצי עין באחד מחדרי הדירות, שאותן ערם על קורה שהותקנה באמצע החדר בגובה העין. אי אפשר היה לחצות את החדר מבלי להיתקל ב"מחסום" הקורה, אי אפשר היה לעבור לידו ולתעלם מריח הביצים המיטגנות שהיתמר עד חדר המדרגות וכמו החזיר לבניין אשליה של שגרת חיים ביתית. ליאור אמיר-קריאל הקצינה את תחושת חוסר השקט והכאוטיות במיצג בלתי נשכח, שהתייחס לאי הוודאות והמערבולת המלווים את תהליך העזיבה והמעבר למקום חדש. עטויה שמלה לבנה ומסכה של הוגה הדעות משה הס, שעל שמו קרוי הרחוב, הפכה את החדר ששהתה בו לתוהו ובוהו תוך גזירת ניירות משי לבנים דקיקים, שעפו בחלל החדר כנוצות ברוח המפוח שהביאה עמה, ונדבקו למשטחי הזפת השחורה שיצקה על רצפת החדר ועל קירותיו.

נושא העזובה קיבל ביטוי בפסל הבורג של יואב מילר ובעבודת הווידיאו של נועה גרוס, שבה היא שבה לאחר פרידה מבן זוגה לדירה הנטושה שבה התגוררו. עבודות הצילום של גרוס ושל הדס קידר ויעל עומר, כמו גם עבודות הציור של עמי פייצ'ביץ', יאיר פרץ ויואב אפרתי ופסליו של זיו בן דוב, טיפלו בנושא של נטישה, שיירים, ריקנות ועזובה אורבנית. חזית הבניין טופלה אף היא על ידי עדי סנד, כפרשנות על אמנות רחוב המתנוססת בדרך כלל על מבנים נטושים.

חלק מן העבודות עסקו במתח שבין נחות לנשגב. הן יצרו מקסמים מפתים לצד הלעגת ייצוגים של הנשגבות. סופרמן, גיבור העל בעבודת הווידיאו של זיו בן דוב, מעולם לא נראה נלעג יותר שעה שהוא "תקוע" בקיר, חצי גופו מצדו האחד של הקיר וחציו השני מעברו האחר. רימה ארסלנוב הגדילה לממדים מאיימים את כף השופל שפלשה אל ביתה, אך עטפה אותה בפרווה רכה וצבעונית. אפרת קליפשטיין השמיעה את הרקוויאם של ורדי מתוך ארון עץ ישן שנותר מאחור. קרן שפילשר הפכה את בית הוריה לתפאורת בית שלג כלואה בתוך כדור זכוכית מואר, אך צבעה את הבית בשחור כמשל לרוחות הרפאים ולמשקעים הרגשיים הטבועים בו. שי עיד אלוני פיתה את הצופה להפנות את מבטו ואת סקרנותו לעבר אור יקרות הבוקע מתוך ארון מטבח נטוש בחלל, שהגישה אליו נחסמה בסורגים. זוג רגלי אשה שמנות ואימתניות שבצבצו מהארון העצימו את המימד הדרמטי והתיאטרלי של העבודה. בעבודת הווידיאו של עדי שמעוני מועלה הבית על מוקד המזבח, ונעטף בלהבות של קדושה וכיליון.

חלק מן האמנים בחרו להביע את המחאה על הפינוי בצורה ישירה יותר. אליסף קובנר קבע שלט בכניסה לבניין, מעין תמרור אזהרה צהוב המתייחס למצב של עזיבת הבית. יונתן משעל הקים בדירה אחורית סוכנות לתיווך נכסים ואשליות מתוקות, שבה חילק שוקולד עטוף בתוכניות הבניין. מאיר טאטי נראה בווידיאו כשהוא עוסק בסימון גבולותיה של שכונה בעלת מאפיינים סוציו-אקונומיים נמוכים בדרום תל אביב, כמו כולא אותה בגטו המפריד אותה בקו הפרדה צהוב משאר שכונות העיר. שחר מרקוס מתייחס בהומור למלחמה על הבית שעה שהוא מתמודד בעבודת הווידיאו שלו עם מתקפת לחמניות על מבצרו, ואילו איתי להט, אחד מדיירי הבניין, יצא להפגנה בתיבות הדואר של הבניין, המתריסה כנגד האנונימיות והעדר הפנים של הדיירים המפונים.
העבודות שנבחרו לתערוכה שיקפו את הרבדים השונים, הישירים והמטפוריים, של מושגי הארעיות, ואת המתח בין קיום כאוטי, שברירי ולעתים נלעג לבין החיפוש אחר ביטחון ביתי. חלקן נוצרו במיוחד לחללים ולהקשרים של התערוכה והאירו באופן חדש את משמעותן של הפינות הביתיות הנטושות. אף שלעתים התקיים בעבודות ממד של מחאה, ייתכן שהכוח הגדול ביותר טמון בעצם יכולתה של קהילת אמנים לחבור לשיתוף פעולה המעמיק את הדיון ברלוונטיות של הנושא, בהקשר חי ומיידי, לאור ריבוי הפנים והעומק של הקשריו. וכך, סביבת החיים שזה עתה ננטשה על ידי דייריה סיפקה פריזמה יחודית לעיסוק הקולקטיבי במושג הבית ושברו. הקהל, ערב רב של אנשים משדה האמנות אך בהחלט גם מחוצה לו, הצביע ברגליים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה