תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 24.11.08

בחירות

קדימה מרצ

סוציאלדמוקרטיה. מילה אחת. מילת קסם. היא נשמעת טוב, רעננה, צעירה, ירוקה, גם פוליטית וגם חברתית, קולעת למצב הרוח הלאומי, מי לא רוצה סוציאל דמוקרטיה בזמן של משבר כלכלי עולמי? לקראת הבחירות הכלליות השמאל יתהדר בנוצותיה, אלא שמרוב נוצות קשה יהיה להבחין מי זה העוף המסתתר מאחורי ההדר והצבע.

בשבועות האחרונים אנו עדים להתארגנות חדשה בצידה השמאלי של המפה הפוליטית. זהו ניסיון של אינדיבידואלים מקרב השמאל, רובם מאוכזבי מפלגת העבודה, להחזיר את עטרתה של מרצ ליושנה. נמצא שם את הסופר עמוס עוז, אחד ממנהיגי מפלגת העבודה שהועזב, עוזי ברעם, עו"ד גלעד שר שהיה יד ימינו של ברק בקמפ דיויד 2, ד"ר אברום בורג ואחרים. שני האחרונים, בין הארכיטקטים של המהלך, טוענים שמפלגת העבודה פשוט אינה מספקת את הסחורה. מאז איבד אהוד ברק את השלטון, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, מפלגת העבודה הפכה ללא רלוונטית. היא מצטרפת כמעט לכל ממשלה ונותנת לה הכשר לכל מעשה תועבה. כך למשל היא נתנה את יד ימין לחיסול הרשות הפלסטינית בחומת מגן, ואת יד שמאל לחיסול מדינת הרווחה. מפלגת העבודה משולה היום לסוס זקן שסוחב בקושי רב את עגלת האלטזעכן כשעליה חבורה של סוחרי גרוטאות המציעים אידיאולוגיה יד שלישית.

בסקרים שהתפרסמו לאחרונה ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" סוחב הסוס הזקן שמונה עד עשרה מנדטים, לעומתו, מקפצת מרצ בין חמישה לשבעה מנדטים והיד עוד נטויה. מכיוון שמפלגת העבודה השאירה לליכוד ולקדימה את המרוץ על השלטון, ומסתפקת בחבירה למנצח, יש הגיון פוליטי ביוזמה של מרצ לעקוף את מפלגת העבודה ולהפוך למפלגת השמאל הגדולה בכנסת. אמנם גם מרצ איננה רואה בעצמה אלטרנטיבה שלטונית, אך יש לה סבות משלה לבצע את החיסול הממוקד במפלגת העבודה. הראשונה היא להמריץ את קדימה, בראשות ציפי ליבני להגיע "לסוף הסכסוך" ולפתרון שתי מדינות, אולי בחסות יוזמת השלום של הליגה הערבית. ההרכב החדש של מרצ לא פוסח על האפשרות שליבני תזמין את המפלגה המחודשת (שעדיין לא מצאה שם) כשותפה בכירה לקואליציה, על חשבון העבודה.
הסיבה השנייה מיועדת לתרחיש אסון. אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, תהיה זו ממשלה המבוססת על קואליציה קיצונית, דתית וימנית, אשר תשתק כל יוזמה מדינית ותבודד את ישראל מהקהילה הבינלאומית, בהנהגת אובאמה. ההתארגנות החדשה רוצה לנגוס קולות ממפלגת העבודה על מנת שזו, שהצהירה שאינה פוסלת חבירה לנתניהו, תהיה קטנה מכדי להסתיר את מבושיו ולשמש לו כעלה תאנה.

עד כאן הכל טוב. יש טקטיקה, יש בריתות, יש אויב משותף יש הגיון פוליטי למהלך. אבל מה עם הדרך? מה עם הפרוגראמה הפוליטית? לאן חותרת ספינת הדגל של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית? הרי הים סוער, זו עובדה. הגלים גבוהים, קורבנות כבר יש אם במישור הצבאי מדיני (רובם פלסטינים) ואם במישור הכלכלי (רובם פנסיונרים, סוחרים קטנים, פועלים קשי יום, ועובדי כ"א). ספינותיהם של הפיראטים מיש"ע יחד עם אלו של האוליגרכים בכלכלה עוקפים ומקיפים את הספינה "האדומה" מכל עבר. האם יש למרצ בארסנל הכלים את היכולת להשיב מלחמה ולהביא את החברה הישראלית סוף סוף אל חוף מבטחים?
אם נקשיב היטב לקול הקברניט עמוס עוז ועוזריו להנהגה החדשה נבין שאין הם מתיימרים לחדש בשום אמירה או מעש נועז. גם הם כמו הסוס השחוק של מפלגת העבודה תופסים את העולם כאשר רטיה על אחת מעיניהם. בראיון שנתן עוז לנחום ברנע במוסף "ידיעות אחרונות" (21.11.08) הוא מסביר: "אני רואה סיכוי קרוב לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך ישראל-עזתי. זה יהיה דבר גדול מאוד, מפני שצמצום הסכסוך לעזה מאפשר כנראה לישראל להגיע לשלום עם העולם הערבי. במאה שנות בדידות של סכסוך ישראלי-פלסטיני אף פעם לא היינו קרובים יותר לצמצום הסכסוך. הרשות הפלסטינית תשלוט בגדה - והעולם הערבי יעזור לה. אם יהיה הסדר, ייכנס לגדה כח ירדני, בברכת הליגה הערבית, חבוש אולי בקסדות כחולות של האו"ם. על עזה אני לא יודע. אולי יכנס לשם כח מצרי."

כאשר הנתינים הפלסטינים לא בשלים לשלוט על עצמם וכאשר אי אפשר לפתור את הסכסוך בכלים הקיימים מציע עמוס עוז באלגנטיות קולוניאליסטית לעקוף אותו. רצונם של הכבושים, או עמדתם, אינו פקטור. אבל בשביל קולוניאליזם אלגנטי (מישהו שינהל את הכיבוש והסכסוך במקום לפתור אותו) לא צריך את מרצ המתחדשת, אפשר להצביע ישר למפלגת קדימה והמועמדת ציפי ליבני. בינתיים היא ואבו עלא מנהלים את הכיבוש לא רע, זהו דווקא אהוד ברק שהורס את האידיליה עם המשך הבנייה בהתנחלויות והיד הרפה שהוא מפגין כלפי נוער הגבעות.

בעוד ארי שביט (הארץ) תוקף את היוזמה החדשה מימין, ומתחנן בפני עוז וחבריו שיניחו למפלגת העבודה, יאחדו עמה כוחות, ויחד עם מפלגת קדימה יהוו גוש מרכז שמאל שיהווה אלטרנטיבה מגובשת לנתניהו, תוקף דני רבינוביץ (גם הוא מעיתון הארץ) את עוז וחבריו משמאל. לטענתו הרצון של התנועה החדשה-ישנה להוות גוש שמאל מוצק ויציב הינה משאלת לב. כל עוד מרצ ולווייניה ימשיכו לראות בסכסוך הישראלי פלסטיני את ה- בעיה, ממנה נגזר הכול, הם לעולם לא יצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של האלקטורט השמאלי. כמו ארי שביט, גם לרבינוביץ יש עצה עבור מרצ, בשונה משביט יש לו גם קבלות. הוא היה בין מקימי רשימת "עיר לכולנו" של דב חנין, הפתעת הבחירות בתל אביב. "עיר לכולנו" לא רק גימדה את מרצ אלא עקפה אותה בסיבוב (כפי שמרצ רוצה לעשות עכשיו למפלגת העבודה) וכך הפכה להיות הרשימה הדומיננטית במועצת העיר. היא הצליחה לפנות לקהלים חדשים שלא רשומים בשמאל אלא דווקא בימין. איך? פשוט. היא התעלמה מהסכסוך הלאומי, ניקתה עצמה מערבים, מרחה על עצמה צבע הסוואה ירוק ורצה כרשימה "חברתית". זה הטריק של דני רבינוביץ לסחוב קולות מהימין במיוחד לאור המשבר הכלכלי המזוהה עם נתניהו הניאו ליברל. הצרה היא שעזה איננה יפו, חאלד משעל הוא לא עומר סיקסיק, בעיות התחבורה בשטחים הכבושים (מחסומים) אינן זהות לבעיית התחבורה בת"א, וצעירי שכם וג'נין רוצים עבודה ולא שבילי אופניים. כך שבמישור הגיאו פוליטי אי אפשר להתעלם "מהסכסוך" ולהעלים את השמאל כפי שמציע רבינוביץ.

לבעיותיה של החברה הישראלית אין קיצורי דרך כפי שמציעים עמוס עוז דני רבינוביץ וארי שביט. גוש השמאל בישראל קטן מגוש הימין מסיבה אחת. הקונסנזוס הישראלי עדיין לא רואה בכיבוש את ה- בעיה, הוא לא רואה בעם הפלסטיני פרטנר, הוא לא חושב שלעם הפלסטיני מגיעה זכות להגדרה עצמית והמשבר הכלכלי הוא גלובאלי ולכן הציבור לא מאמין שבידיו היכולת לשנות תפיסות עולם חברתיות. "הישראלי המצוי" רוצה להישאר חזירי בשטחים וגם בכלכלה, לעבור את המשבר (לא משנה מהו המחיר החברתי) ולהמשיך להרוויח על חשבון החלשים בחברה. אי אפשר להיות סוציאל דמוקרט מבלי לסיים עם הכיבוש כפי שאי אפשר להיות סוציאל דמוקרט מבלי להיות סוציאליסט. להחזיר את ההעסקה הישירה ולבטל את תופעת חברות כ"א, להלאים את קרנות הפנסיה, להלאים בחזרה את בזק, אל על, מפעלי ים המלח, צים, בנק פועלים, וכל אותן חברות שממשלות ישראל הפריטו בעשרים השנים האחרונות לטובת 12 משפחות בישראל. ליוזמה החדשה של מרצ אין שום רצון וכוח לעשות זאת.

אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שזהרן של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות באירופה וארה"ב עומעם תחת גלגליה הדורסניות של הגלובליזציה. מפלגות אלו נתנו ידן להפרטות הגדולות, לשבירת האיגודים המקצועיים האירופים ולמעבר של כוח העבודה מבסיס של חוזים קיבוציים לחוזים אישיים. המעבר פגע אנושות באוכלוסייה הצעירה באירופה אשר מתקשה לשבור את תקרת השכר של 1000 יורו בחודש בדיוק כמו בישראל. במקום לדחוף צעירים ואנשי עשייה חברתית לראות בפוליטיקה ובמפלגות פוליטיות כלי לשינוי חברתי היא פיתחה תחליף שריסק את השמאל. עמותות ותנועות במקום מפלגות. לא במקרה אנו רואים היום את מפלגות הימין הקיצוני מרימות את ראשן מחדש.

יש אלטרנטיבה לסוציאלדמוקרטיה. במילה אחת. היא איננה מילת קסם, היא קשה להסגה, בחברה קפיטליסטית היא נשמעת רע למרות שהיא סולידית, קוראים לה סוציאליזם. פירושה סולידריות עם המאבק הפלסטיני ונסיגה מוחלטת של ישראל לגבולות 67. שיוויון הזדמנויות מלא לערבים בישראל, נסיגה משיטת ההעסקה הפוגענית בכלכלה. הוצאת הפנסיה מהבורסה והפסקת הספקולציות בעתידנו הכלכלי. דרושה לכך מהפכה חברתית אמיתית, חלק ממהפכה חברתית בכל העולם כנגד הקפיטליזם החזירי. האלטרנטיבה הזאת משקפת חברה שרואה בשוויון ערך עליון. זו חברה בה אתה לא מרגישה לבד. זו חברה להגשמה החל מהיום, החל מהבחירות הקרובות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"נכון מאד - צריך להזכיר את הנכונות של אורון להצטרף לממשלת לבני"

מאת אסף
חיפה
נשלח 24.11.08, 18:31

המאמר מסביר נכון את העובדה שההתארגנות החדשה אינה מבוססת על רעיון חדש ולכן לא מסמנת שום פרצת דרך.
אפשר לציין בהקשר של התארגנות זו שבמרכזה בכל זאת חה"כ חיים אורון מנהיגה החדש של מרץ - כי אורון רכש בחודשיים האחרונים מעמד מכובד כאשר הוזמן להשתתף בממשלת לבני (שלא קמה בגלל ש"ס). נכונותו להצטרף לממשלה זו מאשרת בדיוק את מה שאתה טוען לגבי הממסדיות ושמרנות שמאפיינים את מרץ וקבוצת השמאל הזו שמנסה למנף את השם "הנקי" שיש למנהיג שכולם אוהבים לשבח ג'ומס הקיבוצניק.
סביר גם להניח שההתארגנות החדשה כמו "עיר לכולנו" מנסה "לתפוס גל" על הנצחון של אובמה. אחרי שמרץ ויוסי שריד הלכו עד הסוף עם בוש האב ועם קלינטון (שריד הרי כתב את מאמרו "חפשו אחרי" בתמיכה במלחמת המפרץ הראשונה של בוש)הם נותרו בתקופת בוש הבן קצת יתומים מגיבוי בינלאומי. היום הם מתחילים להרגיש רוח גבית ובונים על זה שאובמה יחדש את הקואליציה של קלינטון יבודד את הימין הישראלי כמו שעשה בוש בזמנו לשמיר ויביא אותם שוב לממשלה. ספק אם תסריט כזה יקרה - מה שבטוח שאין לפוליטיקה הזו שום קשר לדמוקרטיה לסוציאליזם או אפילו לסוציאל דמוקרטיה.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה