תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
מתי שמואלוף

הלוואי והיית עבד השדה

גליון 22, יוני 2007

תרבות

ארכיאולוגיה ללא ארכיאולוגיה

"אנשי החומה", יונתן מזרחי, פרדס הוצאה לאור, 2006, 144 עמודים

"ההיסטוריה, בצורתה המסורתית, פעלה כדי "לזַכֵּר" את אנדרטאות העבר [...] בימינו ההסטוריה נוטה לארכיאולוגיה, כלומר לתיאורה העצמוּתי של האנדרטה." במשך כשנתיים ליווה יונתן מזרחי, ארכיאולוג מטעם רשות העתיקות, את בניית גדר ההפרדה ("החומה"). את חוויותיו קיבץ מזרחי בקובץ סיפורים בשם "אנשי החומה". מבחינה ז'אנרית, הספר אינו משתייך לקטגוריה מובהקת: חלק מהסיפורים נענים לדרישות של כתיבת פרוזה בידיונית וחלקם נדמים כמנסים להיצמד לחומרי הוויה. המשותף לחוויות, לזכרונות ולסיפורים של מזרחי הוא נרטיב העל של בניית חומה סביב ירושלים הגדולה.

החומה, כמנגנון אנטי-קולוניאלי, התווספה לחיינו בעקבות כשלון האופציה המדינית של הסכם אוסלו, כשלון חמור יותר של אהוד ברק לנצל את ההזדמנות ההיסטורית של הסכם קמפ-דיוויד עם ערפאת ופריצת אינתיפאדת אל אקצה. דחיית הפלסטינים כפרטנר ויצירת חומת הפרדה מדומיינת וממשית בין היהודי לפלסטיני, לצד החומה הנבנית בין אוכלוסיות שונות בתוך ישראל, הפכה לשפה השלטת. הכיבוש הוליד את החומה והיא הולידה מנגנון ובירוקרטיה של פקידים, קבלנים, ולצדם ארכיאולוגים שהגנו על העתיקות – בשם התרבות ומומחים ביטחוניים ואחרים שהתקבצו כדי "להגן" על תושבי ישראל מתוצאות הכיבוש וההתנחלויות הפושעות. וכך, "אנשי החומה", קובץ הסיפורים של הארכיאולוג מזרחי, מבקש להציץ אל חוויות הכיבוש ולתת להן שֵם. בהקדמה לספרו הוא כותב כי "במשך שנתיים מקיץ 2003 ועד לסוף קיץ 2005, מוניתי לארכיאולוג המלווה של עבודות בנייתה של גדר ההפרדה 'עוטף ירושלים'" (עמ' 11). וידויו על עבודתו ברשות המדינה מנכיח לכאורה את יחסי הכוח הקיימים. אך נראה שלא די בווידוי כדי להיחלץ מגבולות המחשבה הלאומית, או אפילו מרגשי האשמה שקיימים ביחסי הדיכוי הקולוניאליים. למעשה ווידוי שכזה, מהסוג ששוטח מזרחי, יכול אולי לבצע רק את הפעולה ההפוכה: לחזק את הנרטיב הלאומי על ידי שחרור הקיטור שהצטבר במהלך העבודה של בניית החומה. הפנטזיה שגלומה בכתיבתו על "האחר" וצרכיו, באמצעות כתיבה שנעשית לכאורה מתוך נקודת מבט מוסרית, אינה מקרבת אותנו ל"אחר" ולזכויותיו. למעשה היא גם מטשטשת את עובדת זכויות-היתר של יונתן מזרחי (בתור ישראלי, יהודי, מעמד בינוני, אשר עובד תחת משטר הכיבוש). יתרה מכך, למרות האופציות הרבות שמאפשר תפקיד הארכיאולוג, כמטפורה ספרותית, ב"אנשי החומה" אין בנמצא התחקות ספרותית אחר יסודות הכיבוש, או אחר הגניאולוגיה הרעיונית של המחשבה הקולוניאלית בישראל. כך גם איננו מבינים את הקשר בין זהותו של יונתן מזרחי, או להבדיל של קול הדובר בסיפורים, ובין היותו נוכח בזמן ובמקום של ביצוע משימה (ספרותית וממשית) הכרוכה בבניית החומה. דומה כי אות הקלון המוסרי המרחף כצפלין מעל לקולוניה הישראלית, הוא זה אשר מונע מיונתן מזרחי "לחפור עמוק" בדרך שהובילה אותו לפעולה בזמן ולמקום ספציפיים, בבואו "לחפש עתיקות", מסביב, לפני ואחרי החומה האכזרית שנבנית על אדמות הפלסטינים.

הדרמה נותרת מחוץ לספר

"אנשי החומה" מספק הצצה למספר סצינות המוכרות באופן כזה או אחר, מן המדיה, מהתנועה המתנגדת לכיבוש ומארכיוני הכתיבה השמאלנית הרדיקלית העסוקה בתיעוד אובסיסיבי של חווות הדיכוי בשלטון הכיבוש היומיומי. בקריאה מדוקדקת של הספר נמצא כי חלק מהסיפורים סתומים ולא ברור הצורך לפרסמם. כך למשל הסיפור "קדושה" מתאר מפגש בין איש משרד הביטחון לבין דמות המספר, הארכיאולוג. המפגש מציג לכאורה חלוקה בינארית, שתי דמויות שהאחת מדברת והשנייה שותקת: "בפי אנשי משרד הביטחון, אוניברסיטת אל-קודס מכונה 'המכללה האסלאמית'. אף פעם לא שאלתי למה" (עמ' 27). שתיקת הארכיאולוג מתריסה לכאורה בפני העיוות של המחשבה הביטחונית. אך המעשים נדחקים והקונפליקט בין דמות המספר לבין איש הביטחון הופך לדיאלוג קטוע. איש הביטחון עונה לארכיאולוג באמצעות הקלישאות המוכרות: "אני מדבר איתך על ביטחון, ואתה מדבר איתי על ארכיאולוגיה. החומה הזאת נועדה להציל חיים" (עמ' 28). לכאורה זוהי שיחה המתרחשת בין איש תרבות לאיש מלחמה, על רקע הדרישה המוסרית של הארכיאולוג לחפור ולהציל עתיקות בשם "התרבות". למעשה הארכיאולוג הוא נציגה של תפיסה צרה ואלימה של תרבות. הוא מצמצם את התרבות לכדי מציאת כלים וחרסים באדמה, בעודו מקיים את הדיאלוג בין איש התרבות והביטחוניסט. כך הדיאלוג כולו מתגלה כדיאלוג פנימי של המספר (כיסודות הנטועים בנפשו), שאינו מביאו לכדי עימות או שבירת כלים. המחויבות של יונתן מזרחי כסופר הופכת לסוג של התרפסות בפני "המציאות", אותה הוא מבקש לתעד באדיקות. התיעוד הופך, כאמור, להוצאת קיטור ותו לא - כסוג של תרבות פנאי המבקרת בגבולות הכיבוש, אך לא מציבה לו אלטרנטיבה. הוא מוסיף לדבר על "תרבות" בעוד החומה הולכת ונבנית.

אחת השאלות המרכזיות העולה מתוך הסיפורים, היא שאלת מוסריותו של יונתן מזרחי כארכיאולוג בשירות המדינה, שבשם הביטחון פולש לחצרות פלסטיניות בחיפוש אחר עתיקות, שיוכלו לדחות/לעכב/למנוע את בניית החומה. באחד הסיפורים הארכיאולוג מספר לנו על פגישתו בסובייקט הפלסטיני בבואו לחפש עתיקות לפני שייבנו את החומה: "במרכז החצר עמדה אשה לבושה בבגדים מערביים ועטופה בצעיף, ותלתה כביסה. היא נגלתה אלינו בפרופיל, כמו מבעד לחלון. היא לא הפסיקה ממלאכתה גם כשהתקרבנו. הסתכלתי עליה, על הבית, ושוב עליה על הכפר, ושוב עליה. חמישה מטרים מהבית שלה תעבור הגדר, והיא כאילו בעולם אחר." (עמ' 81). ההחפצָה של הסובייקט הפלסטיני ברורה: גבר ישראלי מול אשה פלסטינית. למרות האופציות שמציעה לנו הפרוזה, היכולה באותה קלות ממש לתאר אישה אינטלקטואלית פלסטינית, שתיצור ויכוח נוקב עם המספר או אפילו תעניק מבט אחר, אנו נותרים מול אישה פסיבית "מעולם אחר", נתונה למבט. ואכן דומה כי הספר כולו נמנע מיצירת דמויות פלסטיניות חזקות. כך גם לא מתרחשת בו הדרמה המתבקשת מתוך הסיטואציה הקונפליקטואלית. לא בכדי אין כמעט תקריות ירי בספר, אין חברי חמאס או חברי ג'יהאד. אנו נותרים רק עם ההשקפה של יונתן מזרחי, המציירת לה דמות "פלסטיני" כפי שהיא רוצה לראותו.

הספר "אנשי החומה" לא מציג אופציה מוסרית, רוחנית, דמוקרטית, הומניסטית המתנגדת לפרוייקט הקולוניאלי. קולו של יונתן מזרחי הוא קול נוסף בשורה של ייצוגים תרבותיים המשתפים פעולה עם דימוי מסויים ומספקים פיגומים לבניין-העל הדכאני. זוהי מקבילה להסבר המוכר של השמאל הליברלי "ההומניסטי" כי אמנם בנינו חומה, אך במהלך פעולה זו "בכינו" ללא סוף. וכאן אנו חייבים להזכיר לעצמנו כי דווקא פרוזה, עומדת על רשת רחבה של אופציות תרבותיות. וככזו, היא יכולה לספק לנו אופקי מחשבה, לדמיין פתרונות, לנהל קונפליקטים ולא לייצר סובייקט כנוע.

בסוף הספר אנו נותרים עם ארכיאולוג ללא ארכיאולוגיה, עם תחושת אפסות וחידלון אל מול הפרוייקט המונומנטלי של הכיבוש. האם זו ארכיאולוגיה-לייט (מלשון סיגריות לייט) המיועדת לחברה שאיבדה את הרצון והשפה לדובב ולהנכיח את עוולות עברה (מי הוא הכותב?), את ההווה שלה (איך ומדוע הוא הסכים עם העבודה?) וגם את עתידה? (מה יעשה אחרי פרסום הספר? מה הוא יספר לילדיו?). האם ניתן לכתוב על חומה ובאמת לנפץ את החומה? עם תום הקריאה ב"אנשי החומה" נראה כי הבירוקרטיה של הכיבוש משבשת גם את ההבחנה לגבי מהי ספרות ומי באמת מסוגל לכתוב אותה.

מישל פוקו, הארכיאולוגיה של הידע, תרגם מצרפתית אבנר להב, (תל-אביב: הוצאת רסלינג, 2005), עמ' 11.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה