תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 23.12.08

בחירות

לאיזו מדינה שולחת לבני את ערביי ישראל?

"כשתקום מדינה פלסטינית, אוכל לבוא לאזרחים הפלסטינים, שאנחנו מכנים ערביי ישראל, ולומר להם: אתם תושבים שווי זכויות, אבל הפתרון הלאומי שלכם הוא במקום אחר", (דבריה של יושבת ראש קדימה, ציפי לבני, מיום 11.12.08) .

דבריה של לבני עוררו הדים בישראל, ובעיקר חרדות במגזר הערבי. הדברים היו דו משמעיים, ואפשרו לכל צד לפרש אותם כאוות נפשו. הימין ראה בדברים הצעה לערבים להגר לשטחים, ואילו השמאל הישראלי העדיף את המשמעות הליברלית, לפיה המדינה הפלסטינית תהווה סוף לתביעות הלאומיות של הערבים בישראל. נציגי הציבור הערבי חשבו שהנה בא עליהם הטרנספר. אירונית במיוחד היתה תגובתו של יו"ר חמאס בעזה, אסמאעיל הניה, שאמר מכלאו בעזה הנצורה, כי לא ערביי ישראל יהגרו אלינו, אלא אנחנו נהגר אליהם ונשחרר את יפו ועכו.

לבני נאמה בעיצומו של קמפיין בחירות, בו היא מוצאת את עצמה בפני תחרות קשה עם הכוחות העולים של הליכוד, ועם סקרים המתעקשים לנבא את נצחונו הגורף של יריבה ביבי נתניהו. קשה להתפטר מהרושם כי דבריה של לבני נועדו לקרוץ לימין ולשכנעו כי קדימה היא לא פחות ימנית ביחסה לערבים מאשר הליכוד, ובכך למשוך אליה יותר קולות. זאת בעצם המשמעות של להיות כהגדרתה "מרכז ימין": "מרכז" זה אומר שהיא בעד מדינה פלסטינית, ו"ימין" שהיא מתחרה בליברמן וביבי ונוקטת יד קשה כלפי ערביי ישראל.

אין ספק שהאמירה של לבני גרמה לבלבול והסבה נזק נוסף ליחסים המעורערים במילא בין המדינה לאזרחיה הערבים. יחסים אלה מתאפיינים בניכור, שנאה ופחד ההולכים וגוברים מאז נקודת השבר הגדולה שהתחוללה בארועי אוקטובר 2000. ועדיין, אטען כי ההצהרה ריקה מתוכן, ומדוע? מהטעם הפשוט שמדינה פלסטינית, שערביי ישראל התבקשו או לא התבקשו להגר אליה, עוד לא קמה, ועוד נראה כי רחוק היום שהיא תקום. ההצהרה מסיטה את הדיון מהשאלה המרכזית והיא - מה עשתה לבני כדי לקדם פתרון לשאלה הפלסטינית?

לבני אינה מעוניינת בהקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. במסגרת תפקידה כשרת החוץ במשך שנתיים, לא קידמה בצעד אחד פתרון אמיתי לבעית הכיבוש, נהפוך הוא. בהיותה חלק ממפלגת קדימה היא תרמה להחרפת הבעיה על ידי החלשת הרשות הפלסטינית - "הפרטנר", ועידוד הפילוג העמוק בתוך השטחים בין פת"ח לחמאס. לבני בחרה מטעמים אלקטורליים להסתייג מההצהרות של אהוד אולמרט שנאמרו לקראת סוף כהונתו בקשר לבסיס להקמתה של מדינה פלסטינית. לבני מציעה הסכם מדף עם הפלסטינים, לפיו תתן להם פירורים של מדינה אחרי שיוכיחו שהם ילדים טובים ומשרתים נאמנים לאינטרסים של ישראל.

הכיבוש הוא הבעיה האמיתית העומדת בין ישראל לפלסטינים. מדיניות האפליה המובנת המונהגת כלפי הציבור הערבי בישראל, היא אך נגזרת של בעית הכיבוש והמשך טבעי שלו, ואינה בשום אופן נפרדת ממנו. אין לי ספק שברגע שיימצאו הכוחות הפוליטיים בישראל שיהיה להם האומץ לשים קץ לכיבוש, ולאפשר את הקמתה של המדינה הפלסטינית הריבונית בכל שטחי 67 כולל מזרח ירושלים ותוך פירוק כל ההתנחלויות, גם היחס לערבים בישראל ישתנה. אז נעמוד בפני "ישראל אחרת", צודקת יותר ושוויונית יותר, שפניה הם באמת לשלום במזרח התיכון ולשוויון בתוך גבולותיה. כאזרחית בישראל וכפעילה פוליטית וחברתית אני יכולה להגיד בבטחון רב, כי ציבור גדול מאוד בקרב הערבים בישראל יראו בהקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית בשטחים את הגשמת ומימוש מאוויינו הלאומיים, דבר שיקל על המאבק לשוויון אזרחי בתוך ישראל. השאלה היא אם ישראל מעוניינת בכך.

לסיום, אני מציעה לגברת לבני להפסיק לעשות שימוש בערביי ישראל כנושא במערכת הבחירות. ובמקום ל"דבר" על מדינה פלסטינית שתפעל להביא לסיום הכיבוש. היא עדיין שרת החוץ ובכוחה להוכיח את רצינות כוונותיה. והעיקר, על גברת לבני לזכור כי לא משנה איפה היא תהיה ב-11 בפברואר, אם בקואליציה או באופוזיציה, החיים ימשיכו להתנהל גם אחרי הבחירות, וחבל שהצרכים האלקטורליים והרצון להפיק רווחים פוליטיים ישאירו מאחוריהם אדמה חרוכה ביחסים בין השלטון לבין אזרחי המדינה הערבים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"הסתירה הקלאסית בגישת השמאל הלא-ציוני"

מאת רועי
נשלח 26.01.09, 11:43

לכל מפלגות השמאל הלא ציוני - בל"ד, רע"ם, תע"ל, חד"ש ודעם, עמדה אחידה בעניין עתיד מדינת ישראל והפלסטינים. אפשר לסכם אותו בשני סעיפים:
1. הקמת מדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967 תוך פירוק כל ההתנחלויות, שפירושו הקמת מדינת לאום פלסטינית ש-100% מתושביה הם ערבים פלסטינים.
2. הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה וביטול כל זיקה דה-יורה בין מדינת ישראל לעם היהודי, מורשתו ותרבותו, מתוך הקביעה שהרוב היהודי המוצק בישראל מעניק למדינה זיקה שכזו דה-פאקטו.
הרוב בשמאל הלא ציוני אף מגדילים ודורשים שמעבר לביטול הזיקה דה-יורה למורשת היהודית, על המדינה להכיר דה-יורה בערבים הפלסטינים שבקרבה כמיעוט לאומי, ולתעדף אותו באמצעות אפליה מתקנת ושאר אמצעים שעומדים לרשותה, וכל זאת שלא על רקע כלכלי-חברתי אלא על רקע השתייכות לאומית בלבד.

כותב שורות אלה פשוט לא מבין איך הדברים מתיישבים.
אם מדינת ישראל אמורה להיות מדינת כל אזרחיה ונטולת זיקה דה-יורה לעם היהודי, תרבותו ומורשתו, מדוע יש צורך במדינה פלסטינית? אם יש מסגרת מדינית בה מובטח שיוויון לשני הלאומים, הדבר ההגיוני והמתחייב הוא שהמדינה תספח את הגדה המערבית ורצועת עזה, תבטל את הגבולות נטולי ההיגיון הגיאוגראפי, ושני הלאומים יחיו במדינת כל-אזרחיה דו-לאומית.
לחליפין, אם אכן נוצרת מדינת "יודן-ריין" פלסטינית בשטחי הארבעה ביוני 1967, מדינה שהבסיס לה הוא האמנה הלאומית הפלסטינית, ומכאן שהיא מדינת לאום פלסטינית, איך ייתכן שהמדינה שמעבר לגבול, קרי ישראל, לא תהיה מדינת הלאום האחר - העם היהודי?
מכל זווית הסתכלות, הדרישה להקמת מדינת לאום פלסטינית ובד בבד לבטל את היות ישראל מדינת העם היהודי נגועה בסתירה פנימית, ומעבר לכך היא חצופה ואופורטוניסטית.
היא חצופה מכיוון שהיא דורשת מהעם היהודי להכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני בעוד שהוא מוותר על ההכרה בזכויותיו הלאומיות שלו. היא אופורטוניסטית, כי בבסיסה עומדת הידיעה שהרוב היהודי בישראל עשיר ומבוסס, ומכניס לקופת המדינה לפחות 95% מתקציבה, ושלרוב הזה אין מקום אחר בעולם לגור בו, ובכל מצב ימשיך לגור בישראל. ניתוק הזיקה דה-יורה יאפשר חלוקה "הוגנת" של התקציב ואפליה מתקנת שתקדם את הציבור הפלסטיני עפ"י חלקו באוכלוסיה ואף מעבר. הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל, המכניסים לקופת המדינה רק 5% מתקציבה, אך יקבלו 20%. בקיצור, הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל ירוויחו.
את החוצפה הזו והאופורטוניזם הזה מנסה גישתה של ציפי לבני למנוע. גישת "חילופי השטחים" של אביגדור ליברמן גם היא מציגה את האופורטוניזם במערומיו.
הפלסטינים אזרחי ישראל צריכים לדעת ולהפנים, אחת ולתמיד, שגם אם הם מופלים לרעה, גם אם לישראל אחריות היסטורית לנכבה, גם אם לאורך כל ההיסטוריה מדינת ישראל פגעה בהם והתעלמה מהם, העם היהודי חפץ חיים, אין לו מקום אחר בעולם מלבד ארץ-ישראל, וההיסטוריה הטראומאטית שלו לא מאפשרת לו לסמוך על מישהו מלבד על עצמו. הגישה הרווחת בקרב הערבים כלפי היהודים, מבגדאד ועד שכם, מצנעא ועד יפו, בוודאי לא מרגיעה או עוזרת ליהודים להרגיש שעל הערבים אפשר לסמוך. אולי אם כל הערבים היו אסמא אגבריה זחאלקה, היהודים היו מרגישים אחרת. אבל אם כל הערבים היו אסמא, כל היהודים כבר מזמן היו ניר נאדר. אם נגזר על העם היהודי לפגוע בעם הפלסטיני כדי לממש את קיומו הלאומי, אין לו ברירה אחרת מלבד "לירות ולבכות", להמשיך לפגוע ולהתנצל. וכדברי המנהיג הפלסטיני המהולל, "מי שזה לא מתאים לו, שישתה ממי הים של עזה".

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה