תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
אריאלה אזולאי

"ילדי הצמתים"

מעשה מדינה 1967-2007

שוטף ומתמלא: 17.01.09

עזה

שינה באזור סטרילי

גם המבצע הצבאי הזה הוא חלק מאותו משטר

מאת אריאלה אזולאי
מילות מפתח: כיבוש, עזה, צילום

15.1.2009

מראה מוכר של חדר פלסטיני. שמיכות צבעוניות עוטפות את הישנים המצטופפים על הארץ אחד על ידי השני. מתוך המראה הזה לכד את מבטי שרוול חקי. קרן אור החוצה את הפריים מימין הוליכה אליו את עיני. אחריו כבר קל יותר היה להבחין בזוג נעלים צבאיות משמיכה אחרת, רגל מכופפת לבושה במדים וקסדה הפוכה. אלה חיילים ישראלים. הם ישנים בבית פלסטיני בעזה. לדיירים אין זכר. הם כנראה שוב ברחו כפליטים.


"גבעת העתונאים", מרב מרודי

התצלום הזה נחת בתיבת הדואר האלקטרוני שלי לפני כעשרה ימים עם עוד כעשרים תצלומים. במכתב המלווה נכתב: "עלינו להיות גאים בילדינו...הם המגנים על המדינה", ולאחר מכן המלצה, שפירושה גם הרשאה, להפיץ את התמונות. על המייל היה חתום מנכ"ל של סניף ישראלי של חברה אירופאית גדולה. פרטיו האישיים המלאים צוינו בהבלטה בתחתית המכתב. זהו התצלום המופשט ביותר מתוך סידרה קשה מאוד של תצלומים. את שני התצלומים האחרונים בסדרה ליוותה אזהרה: אלה אינן תמונות לילדים. לפי השולח את שאר התצלומים אפשר כנראה לחלוק גם איתם כחלק משלל המלחמה.

תמונות דומות לזו של חיילים ישנים בבית פלסטיני הופצו עד היום רק דרך חיילים החברים בארגון "שוברים שתיקה", כחלק מתהליך ההתפכחות שלהם מן המשימות שהצבא דרש מהם למלא בשם הגנה על "בטחון המדינה". תצלומיהם אינם מתפרסמים בעיתונות והם מוצגים במסגרת במות חלופיות. בישראל לפחות, הפקעה של בית פלסטיני כדי לספק מקום לינה לחיילים אינה אייטם תקשורתי. אילו היה צלם העיתון מצלם פריים כזה, העורך לא היה מדפיסו בגלל "חוסר ענין לציבור". אך עכשיו העיתונות הורחקה מעזה ומעטות התמונות שהיא מסוגלת לספק מן הזוועה המתחוללת שם. ישראל מתירה לצלמי עיתונות להתמקם על גבעות סמוכות לרצועה ולצלם ממרחק רב פטריות וכדורי עשן מתמרים מעל קו האופק של עזה, ולמסך כך את הזוועה.
הגבעה, ממנה ניתן לצפות על עזה, פתוחה למטיילים. לנוחותם יש במקום ספסלים למנוחה, פחי אשפה וקצת מידע על הנוף סביב. בשבועות האחרונים, הם מגיעים עם משקפות וילדים כדי לראות איך מפציצים על עזה ולהראות לילדיהם את עוצמתה של ישראל. כשהוא יחזור הביתה, הבחור עם הגב אלינו, יוכל להתבונן במסך המחשב שלו (ולהפיץ למכריו) בתמונה שלו על רקע עזה הבוערת כשהוא מנופף בימינו וי לעבר המצלמה.


צילום: מיקי קרצמן, גבעת העתונאים

מעת לעת, המסך הזה שמבודד מאתנו את עזה, בישראל המסך הזה נפרץ באמצעות תצלומים שהופצו בדואר האלקטרוני על ידי צלמים עזתיים. תצלומים קשים מנשוא של פגיעות קשות באזרחים ובסביבת חייהם. מעטים מאוד מביניהם מודפסים בעיתונות היומית בישראל. מקורם של אלה שכן מודפסים הוא סוכניות "רוייטרס" (שמשרדה בעזה הופצץ אתמול) או "איי פי". חלקם מגיעים קרוב לוודאי לסוכנויות אלה דרך הסוכנות העזתית רמאתאן, המעסיקה כיום בעזה 150 עתונאים וצלמים והפכה לספקית גדולה של תצלומי חדשות לכל העולם (מלבד לישראל). מי שהפיץ את התצלום שלפנינו בגאווה לא ראה בתצלום את מה שחיילים חברים בשוברים שתיקה ראו בתצלומים שהם פירסמו בעבר. הם, או שכמותם, סירבו הפעם לצאת למלחמה. אלה שסירבו נשפטו ונכלאו. העיתונות הישראלית לא דווחה על כך בכלל. שתיקת התקשורת לגבי הסירוב שלהם מצטרפת לשתיקתה לגבי הפגנות של ישראלים ממוצא יהודי נגד המלחמה, או לגבי מעצרם וכליאתם של עשרות מפגינים. את החיילים בתמונה או את זה שצילם אותה, שכולם פלשו לבית לא להם והוציאו את דייריו מבתיהם כדי לישון, איש לא יעמיד לדין. המעשה שלהם הוא "מעשה מדינה".

התצלום שבחרתי להראות אינו קשה לצפייה. נראים בו חיילים ישנים בעזה. גם בעיצומה של המלחמה חיילים צריכים לישון. הקושי מופיע כאשר נזכרים בכך שהשמיכות הצבעוניות האלה שבהן מתכרבלים החיילים אינן שלהם, שהדיירים שבביתם הם ישנים נותרו עכשיו חסרי בית. אחד החיילים, שקרן אור ראשונה של בוקר העירה אותו לפני כולם, מצלם לו, להם, לבני משפחותיהם, מזכרת - תמונה מלילה של שינה בעזה.

אבל הרי זוהי עזה. כיצד ייתכן שחיילים ישראלים, שהשתתפו בהחרבת עזה – הרס של שכונות שלמות, מבני ציבורי, פגיעה אנושה בתשתיות, פציעה של אלפים, הפצצות של בתי חולים, מקלטים אזרחיים, בתי ספר, הרג של מאות בני אדם – כיצד ייתכן שחיילים אלה אשר בלשון המעטה אינם אורחים קרואים בעזה, יכולים להרשות לעצמם לישון כך בשקט, בלב התופת שיצרו, מבלי לחוש סכנה מיידית לחייהם? התשובה נמצאת באחת הפרקטיקות השכיחות של הכיבוש מראשיתו – יצירה של אזור מטוהר, אזור סטרילי. מהו אזור מטוהר? אזור שגורשו ממנו ערבים כך שהכוח הצבאי יכול למלא את משימותיו. בתמונה זו אנחנו רואים קרוב לוודאי את לב האזור הסטרילי. אין לנו מידע לגבי המעטפת שלו והיקפה, אך ברור שכדי שהחיילים האלה יוכלו לישון בשקט כזה, בשלווה של אנשים מוגנים, היה צריך להרחיק מהאזור הסטרילי לא רק את יושבי הבית עצמו אלא גם את דיירי האזור כולו.

בשביל החייל הישראלי הבית הפלסטיני הוא מרחב פרוץ. עניין זה לא נולד במבצע האחרון בעזה. ההיסטוריה של הפריצות הזאת היא בת קצת למעלה מ- 60 שנה. אז הובסו הקולות שהתנגדו לעקירה של פלסטינים מבתיהם וגבר בהנהגה הפוליטית והצבאית של היישוב היהודי קול אחר שהפך את הגירוש לעובדה מוגמרת. הוא גמגם בביטוייו הרשמיים אך היה נחוש בהיבטיו המעשיים והצליח להוביל לגירושם של 750,000 ערבים משטחי פלסטין המנדטורית. במשך כשנה עברו חיילים יהודים מכפר לכפר, מעיר לעיר, וכשהיה צריך גם מבית לבית, ועקרו את הערבים מבתיהם ומאדמתם. לפעמים נדרשו לכך רק אמצעים עקיפים, שמועות ומשאיות, לפעמים אלימות ואיומים ישירים. מאז, לא חדל הבית הפלסטיני להיות מאוים על ידי אותה תבנית חשיבה ופעולה מבצעית, שמציגה בעיני הציבור בישראל (כמו גם בפני דעת הקהל העולמית) דווקא את הבית הזה כאיום קיומי.

תושבי הערים הערביות רמלה, באר שבע, מג'דל ואשדוד, שנכבשו על ידי כוחות ישראליים במלחמת 1948 ברחו או גורשו ומרביתם נעקרו לעזה ושילשו את אוכלוסייתה. בסוף המלחמה שלטו המצרים בעזה והקימו שם ממשל צבאי משלהם. את ה"הישג הצבאי" הזה – כיבוש עזה - לא הצליחה ישראל לחטוף לפני הסכמי שביתת הנשק עם מצרים ב- 1949 וכך נולדה "הרצועה" הצרה והמטרידה בשוליה של מדינת ישראל. רצועה" הוא מונח צבאי-מדיני המבטא זמניות ומסמן את חבל ארץ אליו הוא מתייחס כמקום לא מוכרע שצריך לטפל בו ולמצוא לו פתרון. הרצועה נולדה כבעיה. מאז לידתה לא חדלה ישראל להציע פתרונות כדי "לחסל את הבעיה”. ב- 1949 הציעה ישראל פתרון "מדיני" וביקשה לספח אליה את הרצועה כולל חלק מהפליטים שישבו בה. אולם ה”פתרון” המדיני שנדף ממנו ריח צבאי, נדחה על ידי הצדדים המעורבים. במלחמת סיני ב-1956 נכבשה הרצועה יחד עם כל חצי האי וישראל הקימה בה ממשל צבאי. זה לא החזיק מעמד זמן רב מפני שישראל אולצה לסגת מהשטחים שכבשה בלחץ אמריקאי-רוסי. ב-67 הצליחה ישראל לכבוש שוב את הרצועה ולהשתלט מחדש על פליטי 48. מאז, כבר יותר מ-40 שנה, ישראל שולטת באוכלוסיה הפלסטינית בעזה. לפחות מאז הסגר הכללי שישראל הטילה על הרצועה ב-1991, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, השליטה הזאת כוללת ניתוק של הרצועה מהגדה ופיקוח הדוק על הכניסה והיציאה ממנה. באמצעות ניהול פתחי הכניסה והיציאה מהרצועה ישראל מווסתת את החיים בעזה. מאז האינתיפאדה השניה, וביתר שאת מאז ה"התנתקות", היא מנהלת שם אסון מדוד, כרוני, ומשגיחה שלא יחצה את "סף הקטסטרופה ההומניטרית", מזרימה או מונעת זרימה של סחורות, אנשים ואמצעים.

מאז 48 הבית הפלסטיני אינו דלת אמות שמבודדות את הגרים מבו מפני פולשים וזרים. הישראלים אינם תופסים את עצמם כפולשים או כזרים, והפלסטינים אינם נתפסים כבעלי בתים במובן הפשוט של המילה. בתיהם חדירים לפלישות ליליות, לפעולות דחפורים, לפגזים המוטלים עליהם משמים, למטחי טילים או יריות ההופכים אותם ללא ראויים למגורים, מופקעים לטובת מוצבים צבאיים, עמדות ומפקדות, הכל לפי הנסיבות המשתנות ו"צרכי הביטחון" המתרבים. ההסבר המלווה את הפעולות הריטואליות האלה, הוא שמדובר בפעולות הכרחיות ל"ביעור קני המחבלים", ל"הכנעת ההתנגדות" או ל"חיסול תשתית הטרור". כך מוצג הבית הפלסטיני כמוצב צבאי של אויב, שההתערבות הצבאית בתוכו הכרחית. הבית הפלסטיני מופיע כבעיה וההתערבות הצבאית כפתרון, או לפחות אמצעי ל"פתרון הבעיה”. נכון יותר, הבית הופך למפולש וחדיר מפני שהוא נתפס על ידי איזה מפקד מקומי כ"בעיה בטחונית" או כפתרון שלה, אבל נוטים לתפוס אותו שוב ושוב כבעיה מפני שהוא נתפס תמיד כמפולש וחדיר.

בדרך כלל מצליחה ישראל לבצע את פעולות ההרס שלה עם משתיק קול ציבורי, בלי להכות גלים בשיח הציבורי בישראל ובעולם ולשמר את הסטטוס קוו. בפעמים בהם פעולותיה התעצמו והתרחבו, והפלסטינים התעקשו להתנגד במעט האמצעים שבידיהם לעוצמה הצבאית שישראל הפעילה, פונה ישראל לעזרת "העולם" כדי שזה יעצור את המבצע שפתחה בו ויביא להסכם "הפסקת אש". בדרך כלל, תוך כדי השיחות היא תבצע במחטף עוד כמה פעולות הרס, תפלוש לעוד כמה בתים. כל מבצע צבאי כזה מחדש את מצב החירום, מצדיק את תוקפו הקבוע, מעורר ההתגייסות מכל עבר, ומשכיח את קודמו, ובעיקר - מונע מן האזרחים מלהבחין במקור של מצב החירום – המשטר עצמו. המשטר הזה זקוק למצב החירום, הוא אינו יכול לשרוד בלעדיו. לשם כך הוא מגייס במשך 40 שנה את אזרחיו כדי להמשיך להילחם בנתינים הלא-אזרחים שלו. מקורו של מצב החירום האמיתי הוא בקיומו של שלטון המונע מכלל נשלטיו – אזרחים ולא-אזרחים כאחד – מלבנות לעצמם מסגרת של חיים משותפים בחבל הארץ בו הם גרים, ואינו מניח להם להשתחרר מרוחות הרפאים של שפת הכיבוש, שעבורה כל ערבי הוא חבר פוטנציאלי ב"כנופיות מרצחים" בשפה של שנות הארבעים, "מסתנן" בשנות החמישים, "מחבל" בשנות הששים והשבעים ומאז שנות השמונים "חבר בארגון טרור".

"שביתת נשק מספיקה לנו”, כתב בן גוריון ב- 1949, “אם נרוץ אחרי השלום – הערבים ידרשו מאתנו מחיר – גבולות או פליטים או שניהם. נחכה שנים אחדות". את הדברים האלה כתב בן גוריון באותה שנה בה התקבלה מדינת ישראל כחברה באו"ם, ולמרות הגירוש ההמוני של הפלסטינים והחרבת סביבות מגוריהם, הוכרה כמדינת "שוחרת שלום". בתוך התבנית הזו של השהיית הפתרון הסופי – שלום, מלחמה או גירוש המוני – ודיכוי אלים של ההתנגדות מצד האנשים שנעשו לפליטים מתקיים גם המבצע הנוכחי. הכרה זו, שמובלעת בה ברית בין מדינות לאום ריבוניות, המגבות אחת את השניה במלחמות שהן מנהלות כנגד אזרחים שנעשים לפליטים בארצם או מחוצה לה, ממשיכה לגבות את אינספור מבצעים הצבאיים של ישראל בשטחים שנכבשו על ידה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה