תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 19.01.09

בחירות

מלחמת בחירות

מאת יונתן ב.א
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, עזה

עזה סופרת כבר למעלה מ- 1000 הרוגים, מאות עדיין קבורים מתחת להריסות הבתים, עשרות אלפי פצועים והזרוע הישראלית עוד נטויה. אם לדייק, עבור ישראל זו כבר לא מלחמה, זו חגיגה. מנהיגי חמאס סיפקו את הסיבה למסיבה לה חיכה צה"ל. לא רק לכפר על הכשלון של לבנון 2, אלא גם לנקום את נקמת ההתנתקות: לשטח את הרצועה המקוללת ולשלוח אותה ואת תושביה לעזאזל. הסדירים והמילואימניקים הגיעו לקרבות "מתודלקים", לבושים ומצוידים היטב. גם "כתבינו הצבאיים" נראו מבוסמים ואפילו מפקד חיל האוויר עלה על מטוס 'F16 להפציץ כמה "יעדים", ככה בשביל הכיף, להיזכר איך זה, להרגיש את המכה הקטנה בכנף כאשר למטה מתחולל אסון הומאניטארי. מאות אלפים, פליטים, סגורים בתוך הכלוב הצפוף בעולם מחוסרי בית מחכים בחוסר אונים לראות היכן תיפול פצצת הטון הבאה ומייחלים להפסקת אש. החמאס, אטום לגודל המכה שספג, וישראל עיוורת לגודל המשבר ההומניטארי שיצרה, אבל התמונות ידברו בעד עצמן עם שוך הקרבות, כאשר ניתן יהיה לבחון את גודל הנזק.

"פרשנינו המדיניים" בתקשורת סבורים, כמו שר הביטחון ברק, שהמסר הישראלי עבר. רובם רצו לראות הפסקת אש לפני המהלך הקרקעי והיו שותפים להבנה שאי אפשר לחסל את ארגון חמאס. בנוסף, במצב שבו ישראל אינה רוצה אחריות על עזה חמאס הוא בינתיים כל מה שנשאר. ברק ניהל מלחמת מוחות מול חמאס על גבו של העם הפלסטיני והוא מאמין שתודעת הפלסטינים נצרבה. הוא מקווה שהמניות של ארגון חמאס, ככוח פוליטי בזירה, צנחו, ואם ימשיכו הפלסטינים לבחור בארגון כאלטרנטיבה לאבו מאזן ותנועת פתח, דמם בראשם. זו המשמעות של 1000 הרוגים. כך מרוויחים הפסקת אש "ושקט" לכמה שנים נוספות מבלי להתחייב להסדרים מדיניים ונסיגות מהשטחים.

כאשר הקבינט מתמרן את דרכי היציאה מעזה לקראת הסכם הפסקת אש מלחמת הבחירות מתחילה לחמם מנועים. כאן כולם רוצים להרוויח על חשבון עזה. ראשונים היו מרצ, המפלגה שמתיימרת להיות נציגת הסוציאל דמוקרטיה הישראלית. התנועה החדשה מרצ, רק איחדה כוחות, החתימה טאלנטים וכבר קראה לפעולה "מוגבלת" בעזה. כך הם נתנו למערכת הביטחון ומפלגת קדימה אישור ל"הכניס" לחמאס. החמלה של "הסוציאל דמוקרטים" היא ליהודים בלבד, מצדם כל עוד חמאס בשלטון תושבי עזה יכולים להמשיך למות ברעב תחת מצור או לחילופין מהפצצות חיל האוויר. מנהיגי מרצ רצו לצאת מרוויחים אך יצאו מפסידים, הם היו הראשונים לשלם את מחיר המלחמה. עמדתם המזגזגת כן להפציץ, אבל לא להיכנס, הבריחה את הימניים בתנועה בחזרה לחיק מפלגת העבודה ואת השמאליים שבתנועה אל פתרונות שמאליים ממרצ.

גם חד"ש בונה עצמה על חשבון המלחמה. את קמפיין הבחירות היא השיקה ביום הראשון ללחימה, אלא שחד"ש כמו חד"ש מתהדרת בשני קמפיינים סותרים, אחד ליהודים והשני לערבים. ההפגנות נגד המלחמה בהן השתתפה חד"ש היוו תפאורה אידיאלית לקמפיין. בת"א במקום שלטים בולטים ועמדה ברורה נגד המלחמה ונגד המשך הכיבוש בחרה חד"ש להניף את סיסמת הבחירות שלה "בונים שמאל חדש". בפני האוכלוסיה הערבית מציגה עצמה חד"ש כנושאת דגל ההתנגדות (המוקאוומה) ומדרבנת את חמאס "להחזיק מעמד" כי חד"ש עם עזה עד הניצחון. המשבר האידיאולוגי והבלבול הפוליטי ממנה סובלת חד"ש, שאליה נחשפנו במערכת הבחירות העירונית בת"א ממשיך לזלוג אל קמפיין הבחירות הנוכחי. התוצאה שאנו עדים לה היא מפלגת שמאל שמחביאה אג'נדות ומסרים פוליטיים דווקא בזמן בחירות וזאת מתוך רצון לקרוץ גם לזרמים לאומניים ערבים וגם לזרמים חברתיים סוציאליסטים יהודים.

בראיון ל-(Ynet (5.12.08 מסביר איימן עודה, מזכ"ל חד"ש את האני מאמין של מפלגתו. "המצב האידיאלי" אומר המזכ"ל, "יהיה שנרוץ לכנסת בשתי רשימות - האחת פטריוטית-מתקדמת-חברתית, שבמרכזה חד"ש, והשנייה פטריוטית-שמרנית שבמרכזה התנועה האסלאמית. שתי הרשימות יהיו קשורות בהסכם עודפים, והחברה הערבית היא שתקבע איזו חברה אנו מבקשים - מתקדמת נאורה, או שמרנית".
מדבריו של עודה ניתן להבין שחד"ש אינה רואה עצמה יותר אלטרנטיבה שמאלית סוציאליסטית. אין בכוונתה לאחד יהודים וערבים למאבק משותף כנגד הכיבוש הגזענות והקפיטליזם. היא גם לא רואה עצמה חלק משאר המפלגות ותנועות השמאל בעולם אשר נאבקות לאור המשבר הכלכלי העולמי ליצירת סדר חברתי סוציאליסטי חדש, וגרוע מכך, עודה לא מאמין בכוחו וחובתו של הציבור הערבי לקחת חלק פעיל במאבק חשוב זה. מצב האוכלוסיה הערבית כנראה כ"כ טוב ונגמרו הבעיות הקיומיות כגון אבטלה, עוני, קיפוח, ושמרנות חברתית עד שהוא מיעד לאוכלוסיה הערבית תפקיד אחד. להכריע בין פטריוטיות לאומית ופטריוטיות אסלאמית, אלו הם גבולות מגרש החול בתוכו צריכה לשחק האוכלוסיה הערבית בתמיכתם של זרמים שמאליים בקרב האוכלוסיה היהודית. הזלזול של חד"ש כלפי האוכלוסיה הערבית וצרכיה אינו חדש. כך יושבים נציגיה בקואליציות עירוניות ושותפים להחלטות ואח"כ מבכים על קיפוח מתמשך. כך למשל בהסתדרות הם שותפים בקואליציה של עופר עיני אשר מנהל ברית אסטראטגית עם מנכ"ל התאחדות התעשיינים שרגא ברוש במקום להיאבק באבטלה ובהעסקה הפוגענית ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית. באותו זלזול נתנו מנהיגי חד"ש את תמיכתם לממשלת שרון בחוק פינוי פיצוי שהיה דה-פקטו חוק ההתנתקות החד צדדית מעזה. אותו מהלך ששרון כינה בצדק "הנכבה השנייה" של העם הפלסטיני, כאשר ממשלת אולמרט מממשת כיום את חזונו.

בכדי לחפות על הקואליציות הממסדיות בהן היא שותפה, נדרשת חד"ש להציג במלחמתה על קולות הבוחרים הערבים, מול בל"ד, והתנועה האיסלאמית, מסר לאומני רדיקלי. מצד אחד קשה לחד"ש לבקר את חמאס בזמן המלחמה ולכן באתר הרשמי של המפלגה בערבית Aljabha מחזקת חד"ש את ידיהם של כוחות ההתנגדות הפלסטינים בעזה. מצד שני קוראת חד"ש להפסיק את המלחמה ולאחדות לאומית בין חמאס ופתח כאשר בין השורות היא תומכת בקו הפוליטי אותו מתווה אבו מאזן, הפסקת אש וחזרה להודנה. אותו אבו מאזן שמספק לגולני וגבעתי שקט תעשייתי בשטחי הגדה המערבית, כאשר הוא מדכא כל ניסיון ביטוי נגד המלחמה בעזה. בתמורה הוא יחזור לשלוט על המעברים ברצועת עזה עבור ישראל.

גם כלפי האוכלוסיה היהודית המסר שלה מבולבל, מצד אחד ניסתה חד"ש לנכס את האירועים והפעילויות נגד המלחמה לעצמה, להוות אופוזיציה לוחמת ברחוב, וכך לקרוץ לשמאל הרדיקלי. מצד שני עמדתם של תומכי עיר לכולנו (האלקטורט של חנין) ויחסם לפלסטינים ולשאלות פוליטיות לא ברור (חלקם תומכי ימין). "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" היה המסר של חד"ש בהפגנות נגד המלחמה. בפועל מפלגתם, המפלגה היהודית-ערבית היחידה (כך הם מציגים עצמם בציבור) לא הצליחה אפילו לאחד כוחות בין יהודים וערבים ועל רקע זה התפלגה בבחירות העירוניות, כך הם רצו בשתי רשימות שונות "עיר לכולנו" ליהודים ו"יאפא" לערבים.
מכיוון שבמלחמה עסקינן והציבור נוטה ימינה, חנין לא מחביא רק את ההנהגה הערבית של מפלגתו והאג'נדות הלאומניות שלה, הוא השכיל להחביא את הסכסוך הלאומי והכיבוש כולו. במאמר חלבי ופייסני שפרסם חנין במגזין Time Out תחת הכותרת "איגוף משמאל" מסביר חנין את "האני מאמין" של מי שאמור להנהיג את השמאל החדש. על הכול הוא כתב (ברגישות וחמלה), כמעט הכול, מילה אחת הוא שכח, היא אמנם פוליטית, נפיצה, מורכבת, היסטורית. הוא שכח את המילה כיבוש. עבור דב חנין מתנהלת בעזה מלחמה, מדוע? לא ברור. אולי בגלל חמאס, אולי בגלל המצור, אולי בגלל הבחירות, אולי כי ככה אנחנו אוהבים, אולי כי סתם התרגלנו. הכיבוש יחכה (או שימשיך) הפלסטינים יחכו, עזה תחכה, השמאל יחכה, עכשיו בחירות וכרגע חנין בונה שמאל חדש. שמאל מנותק, שמאל שלא מבחין בין ימין ושמאל, שמאל ללא אלטרנטיבה פוליטית. שמאל עם מסרים שונים ליהודים וערבים, שמאל שמפחד להעמיד בפני הציבור שלו אמיתות קשות.

בוועידת חד"ש שהתכנסה ב- 20 לדצמבר ניסה חנין את כוחו מול המנגנון המשומן והצייתני של מוחמד ברכה. לאור הצלחתו לעורר קהל אוהדים בת"א ניסה חנין למקם עצמו כמועמד מס' 2 של המפלגה אחרי יו"ר המפלגה מוחמד ברכה, זאת מתוך רצון למתג מחדש את חד"ש כמפלגת שמאל, שתתחרה על הקולות היהודים מול מרצ המתחדשת, ולא כפי שהיא מוצגת בפני הציבור היהודי כמפלגה ערבית. למוחמד ברכה ואיימן עודה אין בעיה עם הדימוי הערבי של חד"ש. בקרב קהל הבוחרים הערבי מצבה של החד"ש יציב ביחס למפלגות האחרות. בסקרים היא מוסיפה אפילו מנדט נוסף. כאשר קולות היהודים לא בטוחים, ביחוד לאור המלחמה בעזה, ויש יכולת לזכות בתומכים מבין פורשי ומאוכזבי בל"ד, החליט ברכה להשאיר את הרשימה כפי שהיא. כך נשאר דב חנין נשאר במקומו השלישי ברשימה, זה המשוריין למועמד היהודי במפלגה. "הפוליטיקה האחרת" או "דמוקרטיה פתוחה" אותה הטיף חנין לבוחר היהודי לא מתאימה למנגנון של חד"ש שבנוי זה שנים על דילים, הבטחות וקואליציות הזויות ברחוב הערבי. הבעיה האמיתית של חד"ש ושאר המפלגות הערביות היא אחוז הצבעה נמוך בקרב האוכלוסיה הערבית. את "הפוליטיקה האחרת" הם ישאירו למקום אחר.

פערי הגישות בין דב חנין ואימן עודה חושפות משבר זהות קשה שעוברת חד"ש בניסיון שלה לחבר בין לאומנות ובין סוציאליזם. על פי חד"ש הסוציאליזם טוב ליהודים והלאומנות טובה לערבים, אלא שלאומנות וסוציאליזם אינם הולכים ביחד. מה שחד"ש באמת רוצה הם כסאות, בעיריות, בהסתדרות, בכנסת והדרך לא כל כך משנה. אם אפשר להרוויח קצת פירורים מהמלחמה, למה לא. אם צריך לדהור עם מסרים סותרים, למה לא. ב- Time out חד"ש מציגה עצמה כמפלגת שמאל רגישה, בעיתונות הערבית היא מפלגה לאומנית לוחמת, אלו שקוראים דה מרקר משוכנעים שדב חנין קרוב מאוד לשלי יחימוביץ, אלו שקוראים את Aljabha בטוחים שההנהגת חד"ש תכף מצטרפת לכוחות ההתנגדות.

סוציאליסטים תומכים בזכות להגדרה עצמית של העם המדוכא אבל מול הפרוגרמה הבורגנית והמשבר הכלכלי הם מעמידים את הפרוגרמה של העובדים, ומהווים אופוזיציה לוחמת. כך ניתן לאחד בין ערבים ויהודים תחת דגל אחד מבלי להחביא אג'נדות, זוהי פוליטיקה אחרת. זה תפקידו של השמאל, זה הנסיון של דעם – מפלגת פועלים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה