תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 21, מרץ 2007

תרבות

החרם התרבותי מבודד את יוזמיו

מאת אסמא אגבארייה
מילות מפתח: כיבוש

בעיצומה של מלחמה לבנון השניה, התפרסמה עצומה עליה חתומים 123 יוצרי סרטים ואמנים פלסטינים ו-349 יוצרים אחרים, הקוראים לכל עמיתיהם בעולם "להפסיק לאלתר את כל ההופעות והפעילויות התרבותית שהיו מתוכננות להיערך בישראל". העצומה הוסיפה: "אנו קוראים לקהילה הבינלאומית להצטרף אלינו בחרם נגד פסטיבלי הסרטים הישראליים, אולמות ההופעות הציבוריים הישראליים והמוסדות הישראליים הנתמכים על ידי הממשלה, וכן להפסיק את שיתוף הפעולה עם מוסדות התרבות והאמנות אשר מסרבים לנקוט עמדה נגד הכיבוש, שהוא שורש הקונפליקט הקולוניאלי" (www.pacbi.org, 4.8.06).

יוזמי העצומה שאבו את רעיון החרם התרבותי מהניסיון בדרום אפריקה. כשם שפעילים בתחומי התרבות מרחבי העולם החרימו מוסדות תרבות בדרום אפריקה, כך גם כאן, הם כותבים, חובתם של אנשי הרוח לצאת נגד פשעי המלחמה והעוולות הישראליים. בהמשך, קובעת העצומה: "שתיקה, אדישות והיעדר פעולה מצד ישראלים תתפרש כשותפות בפועל עם פשעי המלחמה האלה. באשר לאותם אמנים, אקדמאים ואינטלקטואלים ישראלים הממשיכים לשרת בצבא הישראלי, הם שותפים ישירים לפשעים אלו". לאחרונה, זכתה קריאתם לתמיכה בקרב דמויות משפיעות, כגון הבמאי קן לואץ', מבקר האומנות ג'ן ברגר, והסופרת ארונדטי רוי.

יורים לעצמם ברגל

החתומים על העצומה מבקשים, בצדק, שישראל תיתן את הדין על פשעיה. אולם, ישום החרם בשטח הוביל לתוצאות הנוגדות את כוונותיהם המוצהרות. העובדה העגומה היא שבלהט ההחרמה הם מעמידים אל הקיר דווקא יוצרים ישראלים, יהודים וערבים, התומכים בכל מאודם, ואף באופן קולני, במאבק הפלסטיני. מלבד עמדתם הפוליטית, למוחרמים מכנה משותף נוסף: כולם נושאים דרכון ישראלי.

כך למשל, בין המוחרמים מצאו את עצמם הבמאי אבי מוגרבי ("איך התחלתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון"), והמפיקה אסנת טרבלסי ("הילדים של ארנה"), שני יוצרים הבולטים בעשייתם נגד הכיבוש. כמענה לבקשת קבוצה של יוצרים ערבים, נאסר על הבמאית סימון ביטון להשתתף בהדרכה בסדנה לקולנוע במסגרת פסטיבל לסרטים בצרפת. ביטון הפועלת שנים רבות בצרפת, הפיקה את הסרט "חומה", כמחאה נגד חומת ההפרדה. גם יוצרים ערבים מישראל לא ניצלו מהחרם, רק משום שהם נושאים דרכון ישראלי. פסטיבל לסרטים בפריס ביטל את הקרנת סרטה של הבמאית אבתסאם מראענה, "בדל" (על הנוהג של עסקאות נישואים בין משפחות במגזר הערבי), והמארגנים הסתפקו בהקרנתו בספריה. האבסורד הגיע לשיאו כאשר אחד החתומים על העצומה הקוראת לחרם, נפל קורבן לחרם שלו עצמו. הקהילה הפלסטינית בהונגריה החרימה את הקרנת סרטו של השחקן והיוצר ג'וליאנו מר ("הילדים של ארנה"), משום שהוא ישראלי.

כתגובת נגד למעשי החרמה אלה, השעה הבמאי הפלסטיני מנצרת איליא סלימאן ("התערבות אלוהית" זוכה פסטיבל קאן, "כרוניקה של היעלמות"), את חתימתו על העצומה. בנוסף הוא פרסם איגרת חריפה בעיתון "אל-ספיר" הלבנוני, בה כתב: "מעשי חלק מהאמנים החתומים על העצומה, כללו החרמת חלק מהבמאים הישראלים הידועים כתומכים בהתנגדות הפלסטינית והלבנונית... ולמרות עמדותיהם, הם הורחקו וזכו ליחס של מנודים ומצורעים, רק משום שהם בעלי אזרחות ישראלית".

סולימאן ממשיך: "בשם מי, ולמען איזו שאלה קדושה, העמידו האמנים והבמאים המכובדים את האמנים והבמאים הישראלים אל הקיר והוציאו אותם להורג מבחינה תרבותית? לאחר המיון הקל... וההתפטרות מהם רק משום שהם ישראלים, לא נותר לנו אלא לשאול מי הבא בתור ברשימת החיסולים הזאת?" סולימאן מגדיר התנהגות זו כמדיניות "עטופה בשוביניזם שהוא הצד האפל של הלאומיות".

אך סולימאן אינו מתנער מהחרם. ב-15.12.06 תמך בחרם יחד עם ברגר, רוי ו-92 אחרים, במכתב שהתפרסם ב-Gardian. אולם, הוא קורא לקבוע "קווים אדומים" על מנת לא ליפול למלכודת השוביניזם. קריאתו זו אתגרה כמה אמנים ישראלים, ביניהם ג'וליאנו מר, ליזום עצומה חדשה בשם יוצרים ישראלים, הקוראת גם היא לחרם תרבותי על ישראל, שהקווים האדומים שלה נקבעו על בסיס תמיכה במי שמתנגד לכיבוש, והחרמת מי שתומך בו.

לכאורה זו נראית הבחנה הגיונית, אולם בפועל, גם היא מסוכנת. בשיחה עם אסנת טרבלסי, היא הציגה שאלה רטורית: "מי יהיה אחראי למיין אותנו, ואיך ייקבע מי כשר ומי לא?". טרבלסי הוסיפה: "בפסטיבלים הבינלאומיים לא בודקים את העמדות הפוליטיות של המשתתפים לפני שמקרינים את סרטיהם. והם גם אינם אמורים לבדוק אותן".

הסכנה טמונה בכך שאנשים פרטיים שהכתירו את עצמם לשופטים, ינהלו רשימות שחורות, ויפעלו בין מארגני פסטיבלים בניסיון להניא אותם משיתוף ישראלים. אנו נהיה עדים לסוג חדש והפוך של מקארתיזם.

מקורות המימון של סרטים או פעילויות תרבותיות אחרות, יכולים להיחשב כקריטריון אחר להחרמה. אולם, טרבלסי מבהירה: "רוב הסרטים שישראלים מפיקים, בלי קשר לעמדותיהם אודות הכיבוש, נתמכים כלכלית על ידי משרד החינוך. כמו כן רוב הנסיעות של יוצרים לייצוג בפסטיבלים בחו"ל ממומנות על ידי משרד החוץ".

היוזמה של יוצרים ישראלים לנסח עצומה חדשה, רק הוסיפה בלבול למבוכה. הקולנוענית ענת אבן ("אסורות"), הידועה בעמדותיה ובסרטיה נגד הכיבוש, מתלבטת אם לחתום על העצומה. בשיחה איתה היא אמרה: "איני שוללת אפשרות לתמוך בחרם, כי היאוש גדול. ישנה תחושה ששום דבר לא עוזר, לא ההפגנות בבלעין, גם לא הסרטים שלנו על הכיבוש. אולי הלם גדול כמו חרם יכול לשנות משהו. אבל מצד שני, אני תוהה איך אנחנו יכולים להחרים את עצמנו, או איך נקרא לאחרים להחרים את המוסדות התרבותיים הישראליים, כאשר אנחנו עצמנו מלמדים באוניברסיטאות, ונתמכים על ידי הקרנות הישראליות בהפקת הסרטים שלנו?".

אבן הוסיפה: "אני מאמינה בחרם תרבותי כאשר הוא מלווה בחרם כלכלי. חרם תרבותי לבדו אינו יעיל. החרם התרבותי הופך דווקא את מתנגדי הכיבוש למטרה העיקרית, זאת משום שרוב הסרטים הישראלים המוקרנים בחו"ל הם סרטים נגד הכיבוש. התוצאה האבסורדית של השתתפות בחרם היא שאני וחברַי נפסיק לעשות סרטים שבאמצעותם אנו מביעים את העמדות שלנו, והרי זה מה שהימין הישראלי, ואביגדור ליברמן רוצים".

ספקות נוספים העלה הבמאי תאופיק אבו ואיל מאום אלפחם ("צימאון") שזכה ב-2004 בפרס הביקורת הבינלאומית בפסטיבל קאן. בניגוד לכמה יוצרים ערבים מישראל, אבו ואיל לא חתם על העצומה. בשיחה עמו טען אבו ואיל שהחרם הוא "מעשה לא חכם ואימפולסיבי. איני מבין מדוע שאמנים יחרימו זה את זה על בסיס הלאום שלהם. לנו האמנים יש את הפריבילגיה לראות את הדברים אחרת, ולעשות דברים שישקפו את המציאות, וינסו להשפיע כדי לשנותה. לכן אנחנו צריכים להוות דוגמה לקשר והבנה הדדית, ולא להסתגרות לאומנית שמחזקת בסופו של דבר את הזרמים הלאומניים הימניים בישראל".

אבו ואיל גם מאשים חלק מהחתומים, יוצרים ערבים מישראל, בצביעות: "הם קוראים להחרים את ישראל, אך הם עצמם ניזונים מתקציבי המדינה כדי לעשות את הסרטים שלהם".

חרם או קריאה לנקמה?

הניסיון להעתיק באופן אוטומטי את מודל החרם שהצליח בדרום אפריקה, למציאות העכשווית שלנו, מעיד יותר מכל על קריאה לא נכונה של המפה הפוליטית המקומית והעולמית.

במקרה של דרום אפריקה היה קונצנזוס בינלאומי שתבע שינוי. מאזני הכוחות הבינלאומיים נטו לטובת מתנגדי משטר האפרטהייד. אולם, מאזני הכוחות הבינלאומיים היום נוטים בבירור לטובת ישראל.

במקרה של דרום אפריקה היתה תנועה פוליטית עממית שהנהיגה את החרם כחלק מפרוגרמה פוליטית לשחרור. הרוב השחור בדרום אפריקה הונהג על ידי ה-ANC, תנועה פוליטית מהפכנית שנציגיה היו פרושים בכל רחבי אירופה וארה"ב.

התנועה הלאומית הפלסטינית, שהיתה בראשיתה תנועה מהפכנית, התגלגלה בשנות התשעים, במסגרת הסכם אוסלו, אל תוך ישות חדשה, הרשות הפלסטינית. היא הושחתה, נשחקה ואיבדה את אמון העם, עד שהגיעה היום אל סף מלחמת אחים. והנה, כשהיא בדרכה מטה אל התהום, מגיעה קריאתם של חוגים אינטלקטואליים לחרם תרבותי.

קריאה זו אינה חלק ממשנה סדורה. היא אינה יוצאת מהנהגה שיש לה סמכות בכל רחוב ובכל סמטה. הקריאה לחרם יוצאת מתוך חוגים מבודדים המבטאים יאוש וכעס, אך נכשלים בהצגת תוכנית פוליטית אלטרנטיבית.

בהיעדר פרוגרמה פוליטית, הופך החרם לתביעת נקם, ולא תוכנית פעולה לשינוי של המציאות העגומה שהכיבוש יוצר. מה רוצים תומכי החרם לקדם: האם את התוכנית הפרו-אמריקאית הכושלת של אבו מאזן, או את התוכנית הפונדמנטליסטית של חמאס? ראוי לציין שאותו יאוש הוביל רבים מהאינטלקטואלים הליברלים הערבים לתמוך בחסן נסראללה במלחמה האחרונה, רק משום שהוא הפגיז את ישראל בקטיושות, או בבן לאדן, רק משום שלימד את ארה"ב לקח. אולם, כשאתה שואל אותם במה הועילה לעולם הערבי התמיכה בפונדמנטליזם הריאקציוני, הסוני או השיעי, אתה נענה: מה זה חשוב, העיקר ש"החזרנו להם". במצב כזה לא קשה להבין מדוע האפקט של החרם הוא שולי.

חרם אליטיסטי מנותק מהעם

הרעיון להחרים את ישראל נהגה לראשונה בקרב חוגים אקדמאיים בריטיים, בעקבות מבצע "חומת מגן" בשנת 2002, כאשר ישראל כבשה מחדש את הגדה המערבית. למרות האנרגיות המושקעות כבר כמה שנים בניסיון להרים את קמפיין החרם, הוא לא מתרומם.

הויכוח אינו חורג מקרב השכבות האליטיסטיות ומחוגים של מה שמכונה "החברה האזרחית". הרוב המכריע של העם הפלסטיני, ובעיקר הפועלים קשי היום, אינם מודעים לו כלל. איש לא שאל לדעתם, ואיש גם לא ביקש את תמיכתם.

באינסטינקט ההישרדות הטבעי שלהם, מבינים רוב הפועלים שמאזן הכוחות אינו לטובתם, ולכן הם מעדיפים בשלב הנוכחי להתעסק בשאלות הקיומיות הבוערות. הפועל מג'נין או משכם, עסוק בניסיון תמידי ומתמשך להיחלץ ממעגלי האבטלה והעוני. הוא מסתנן לישראל לעבוד ללא אישור עבודה, ומסתכן במעצרים, ולפעמים אף במוות. החרם היחיד שהוא שמע עליו, הוא החרם שמטילה עליו ישראל בכך שאינה מעבירה לרשות כספים, ואינה מאפשרת לו לעבוד בתחומה.

מספר הולך וגדל של משכילים מהגרים היום מהשטחים הפלסטיניים לאירופה ולארה"ב. הם אינם מסוגלים לשאת את עוולות הכיבוש, המצור, ההרג וההרס היומיומיים. הם כן יכולים להרשות לעצמם לקנות כרטיס טיסה. ואילו רוב העם, זה שכורע תחת עול הכיבוש, נותר רק עם האדמה ההרוסה.

חרם בפני עצמו, אינו יכול להוות מטרה, וגם לא תחליף לתוכנית פוליטית. בנסיבות הנכונות חרם יכול לשמש כלי חשוב במאבק, אך יש להשתמש בו במשורה ולבחון כל מקרה לגופו, בהתאם למידה שהוא מקדם תוכנית פוליטית מוסכמת. בתנאים השוררים כיום, בהיעדרה של תוכנית כזאת, הפך החרם לחיה בלתי מרוסנת המכה באפלה.

במקום לבזבז אנרגיות יקרות בניהול חרם שאינו פוגע בכיבוש, אלא דווקא במתנגדיו, כדאי לתת את הדעת על הפרספקטיבות שצריכה תנועת השמאל בישראל ובעולם לקדם כיום. מה שאנחנו צריכים היום יותר מכל הוא תוכנית פוליטית אלטרנטיבית שתחבר בין יוצרי תרבות, ללא קשר לאזרחותם, לעם ולשאלות הקיומיות שמעסיקות אותו. לאנשים דאגות גדולות ולמרבה הצער, הפוליטיקה היא האחרונה שבהן בגלל היעדר אופק לפתרון צודק. בראש דאגותיהם ניצבת כיום בעיית האבטלה והעוני. אם לא נתחיל בפעולה לבניית "היסודות", קרי במאבק להבטחת תנאי מחיה נאותים שיאפשרו להם לחיות ולפרנס את משפחותיהם בכבוד, יקשה עלינו מאוד לבנות את "התקרה" שהיא עיצוב התודעה הפוליטית, והחזרת האמון של האנשים בעצמם ובכוחם לשנות את מצבם.

היטיב לנסח את הדברים ג'וליאנו מר בשורות האחרונות של מכתב התמיכה שכתב לאיליא סולימאן: "תאמין לי איליא כשאני אומר לך שהלוחמים האמיתיים למען החירות, אותו עם הנלחם ללא לאות נגד הכיבוש הישראלי, אינם משתתפים בחרם הזה. הם מקבלים בשמחה כל מי שתומך בהם, יהודי, מוסלמי, נוצרי או ישראלי אשר מצטרף למאבק שלהם למען החופש".

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה