תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.05.09

פוליטי

אובמה בעד שנוי נתניהו בעד המשכיות

מאה הימים הראשונים של אובמה מראים עד כמה הוא רחוק מדרכו והשקפת עולמו של קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש. השנויים שהנהיג אובמה בתקופת שלטונו הקצרה, מצטיירים כתפנית ממשית מהמדיניות האמריקאית בשמונה השנים האחרונות. סגירת מחנה המעצר בגואנטנמו ואיסור מוחלט על שימוש בעינויים במהלך חקירות, הן אבני דרך חשובות בכיוון החדש שאימץ הבית הלבן.
בנימין נתניהו, לעומת זאת, פתח את תקופת כהונתו בסדרה של הצהרות, שהמסר שלהן ברור - מה שאובמה עושה בארה"ב לא מתאים לנו. אנחנו ממשיכי מדיניותו של ג'ורג' בוש – סמל השמרנות המדינית והכלכלית.

המדיניות המזרח תיכונית של אובמה ברורה. הוא מסיט את המאמץ הצבאי מעיראק לאפגניסטן ולפקיסטן, תוך ניסיון לסיים את המלחמה בעיראק ולהסתלק משם; הוא מחפש דיאלוג עם איראן, לאחר שהכריז על מדיניות הסנקציות של בוש כבלתי יעילה; הוא משגר משלחת דיפלומטית לדמשק, כדי לדון עם הסורים בנושא העיראקי, במטרה לנתק את סוריה מהציר האיראני ולדחוף אותה לתמוך בתהליך השלום.
אולם, כדי שאובמה יצליח במשימתו המסובכת, הוא צריך את עזרת ישראל. הוא צריך את המחויבות הישראלית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות, ואת המשך המו"מ עם סוריה על בסיס הנסיגה מהגולן. מאה ימים ראשונים, והקווים השונים חדים ובולטים לעין.

האג'נדה של ביבי

בנימין נתניהו, כאמור, עובד על אג'נדה אחרת. הוא דוחה את עקרון שתי המדינות ואת הנסיגה מרמת הגולן. הנושא המרכזי לשיטתו, הוא האיום הגרעיני האיראני. נתניהו סבור שעל הממשל האמריקאי לפעול בכוח כדי להביס את המשטר הקיצוני באיראן. בעקבות תבוסה זו, יהיה קל יותר להגמיש את עמדתם של הסורים והפלסטינים.

ארה"ב מסכימה אמנם עם ההנחה שיש לבודד את איראן ולעצור את תהליך העשרת האורניום, אולם בניגוד לנתניהו, היא סבורה שניתן להשיג זאת רק על ידי ניטרול הסכסוך הישראלי-פלסטיני. להערכת הממשל האמריקאי, איראן שואבת את הפופולריות שלה ואת הלגיטימציה למדיניותה הגרעינית, מהשמוש המושכל שהיא עושה בכעס העולמי שמעורר הכבוש הישראלי והמצור הברברי על רצועת עזה.
אם בתחום המדיני אנו נמצאים במבוי סתום, קל וחומר בתחום הכלכלי. כבר מאה ימים שאובמה אינו מפסיק לדבר ולהופיע בפני הציבור האמריקאי. הוא חוזר ומסביר שארה"ב ניצבת בפני המשבר הקשה ביותר מאז השפל הגדול של שנות השלושים. הוא אינו מחמיץ שום הזדמנות להצביע על וול סטריט ועל הבנקאים האמריקאים כאחראים העיקריים למשבר. הוא מתאר את המשק האמריקאי כמערכת מעוותת המושתתת על עשיית כסף מכסף ולא על ייצור של ערכים בני קיימא. את התנפצות הבועה הנדל"נית הוא תולה בתאוות הבצע של הבנקים, והוא חוזר ומבטיח לשנות את הכללים בשוק ההון, כדי למנוע "הגזמות", ולבנות כלכלה המבוססת על יסודות איתנים.

נתניהו, לעומת זאת, אינו רואה בתוכנית שאימץ הממשל קווי מתאר למדיניות כלכלית אלטרנטיבית, אלא יותר מסע של יחסי ציבור, שנועד להעלות את הפופולריות של אובמה. נתניהו לא רק שאינו רואה עצמו אחראי למשבר הנוכחי, אלא שהוא רואה במשבר הנוכחי "הזדמנות" להעמקת הרפורמות בהן החל בזמן כהונתו כשר אוצר בממשלתו של שרון בשנים 2003 -2005. מה שאובמה עושה אולי טוב לארה"ב אבל רע מאוד לישראל.

המשבר הכלכלי, לתפישתו של נתניהו, הוא תופעה אמריקאית ואינו נוגע למשק הישראלי. אין כאן כשל מבני של כלכלת השוק השמרנית, שבה הוא דוגל, אלא עוד מיתון מחזורי, שאמור להסתיים כאשר "היד הנעלמה" של כלכלת השוק, והטריליונים ששופך הבנק הפדראלי האמריקאי, יביאו להתאוששות המצופה. בתהליך הזה ימחקו חברות כושלות ואלו המצליחות יצליחו עוד יותר. כל מה שישראל צריכה, הוא להיות מוכנה ומזומנה לנצל את הזינוק הבא בכלכלה העולמית. הדרך לצאת מחוזקים מהמשבר, אם כך, היא הורדת מסים, בעיקר מס החברות, שתהפוך את השוק הישראלי לאטרקטיבי עבור השקעות חוץ.
בעוד אובמה מגביר את נטל המסים, נתניהו לא מפחד ומוריד מסים; כשאובמה יוצר גרעון תקציבי של 12% מהתל"ג, נתניהו יגדיל את הגרעון העכשווי ב-1.7% בלבד; בעוד אובמה רוצה לחזק את מעמדם של איגודי העובדים, נתניהו שואף להקפיא את השכר בשירות הציבורי בהסכמת ידידו החדש עופר עיני; בעוד אובמה מחפש דרך אלגנטית למתן את כלכלת השוק, נתניהו מתכנן להמשיך במסע ההפרטה של חברת החשמל, רשות הנמלים ועוד.

נתניהו כנראה לא רואה את הכותרות בעתונות הכלכלית. השער האחורי של "דה מרקר" הכריז ב-30 באפריל:"הקיפאון בהסדרי החוב בשוק האג"ח מאיים להביא לקריסת חברות ענק". כלומר, הטייקונים הגדולים, שנתניהו מכר להם את החברות הממשלתיות, ואשר קנו את אותן חברות בכסף שלוו מהבנקים, אינם יכולים להחזיר את חובם לאלה שרכשו את אגרות החוב שלהם. סכומי ענק, שניתן היה להשקיעם במשק הישראלי, זרמו החוצה לצורך ספקולציה בנדל"ן. היום מתברר כי המגזר הפרטי, שאמור היה לדעת לנהל טוב יותר את החברות והבנקים, כשל, והוא גורר את כלכלת המדינה לעברי פי פחת.
"דר מרקר" גם יודע לספר על "פיצוץ" בין נגיד בנק ישראל לבין בעלת בנק הפועלים, שרי אריסון, סביב דרישתו של הראשון להדיח את מנכ"ל בנק הפועלים, דני דנקנר. מסתבר שאותם מנהלים, לא רק שאינם יודעים לנהל, הם גם חשודים באי סדרים חמורים.

שבוי של השיטה

אבל גורל החברה הישראלית אינו נקבע בירושלים אלא בארה"ב. מה שיקרה בארה"ב ישפיע לא רק על ישראל אלא על העולם כולו. מכאן גודל האחריות המוטלת על כתפיו של אובמה. הנתונים המגיעים מארה"ב אינם מעודדים - למרות כל מאמצי הממשל הכלכלה מתכווצת, האבטלה עולה, והאשראי הבנקאי עדיין קפוא. מה שמדאיג עוד יותר הוא, שבמלחמה מול הבנקים ידו של אובמה על התחתונה. עוצמתה הכלכלית של וול סטריט היא שהכתיבה את המדיניות של הממשל עד היום. אם וול סטריט תמשיך למלא את התפקיד אותו מלאה בשלושים השנים האחרונות, לא יצליח אובמה לבצע את השנוי המבני במשק האמריקאי - העדפת הכלכלה האמיתית על פני הכלכלה הוירטואלית.

כדי לחולל שנוי אמיתי זקוק אובמה לכוח פוליטי. אולם, הרכב הקונגרס האמריקאי, על שתי מפלגותיו השבויות בקונספציה הישנה, אינו משאיר מקום לצמיחה של כוח כזה. ההבדלים בין המפלגות, אם ישנם כאלה, הם על ניואנסים ולא על מהות. העדפת ההון על פני העבודה, והצריכה על פני הייצור, הפכו למוסכמות של הממסד הפוליטי כולו. רצף שלטוני מתקופת רייגן דרך קלינטון ועד בוש, יצר קונצנזוס עמוק בין הדמוקרטים לרפובליקאים סביב כלכלת השוק החופשי הבלתי מרוסן. השנוי הדרוש בסדר העדיפויות אינו נמצא על סדר היום הפוליטי. על כן, מרחב התמרון של הבנקים וקובעי השוק למיניהם הוא עצום.
אובמה, המכיר בחומרת המשבר, מנסה להרגיע את העם האמריקאי על ידי הסברים על מקורות המחלה, גם אם ידו אינה משגת לחולל שנוי של ממש. לעומתו, נתניהו כלל אינו מכיר בחומרת המשבר, אינו מתכונן להתמודד עמו ברצינות, ומנסה להרגיע את הציבור בסיפורים על סופו הקרב.

כך, בלי פרספקטיבה לשלום, ובלי תכנית חרום כלכלית, שבוי של שיטה שהגיעה לסוף דרכה, ניצב נתניהו על שפת התהום. נראה כי לממשל אובמה יש את כל הסיבות הנכונות, לתת לממשלת נתניהו המוזרה, המאחדת את ליברמן עם ברק, את הדחיפה האחרונה לתוך התהום. עם זאת, הכשלון הצורב של נתניהו ישפיע בצורה הרסנית על החברה והכלכלה. מי שישלם את המחיר לא יהיו הטייקונים, אלא האזרח הקטן, ובעיקר ציבור העובדים, שיאבדו את מקומות עבודתם ואת עתידם.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה