תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 24.05.09

פוליטי

אובמה מול מזרח תיכון מתעתע

בפגישה המתוקשרת שבין נשיא ארה"ב ברק אובמה, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אי אפשר היה לצפות להסכמות רחבות והצפוי התרחש. היה במפגש (הפומבי לפחות), משהו מריקוד הקיפודים.

נתניהו נסע לוושינגטון לאחר שעבר את מבחן אישור התקציב ובכך הבטיח את יציבות הקואליציה הממשלתית. בכך עזרו לו שני חבריו ממפלגת העבודה, היו"ר אהוד ברק ויו"ר ההסתדרות עופר עיני. אובמה מצדו, גם הוא נשען על אחוזי פופולריות גבוהים ביותר לאור התכניות שהוא מציג להתמודדות עם המיתון העמוק של הכלכלה האמריקאית. האג'נדה של ביבי נתניהו ברורה: הוא מייצג עמדה "רפובליקנית" בשתי זירות - ימנית קיצונית בזירה הפוליטית, וניאו ליברלית בזירה הכלכלית. אובמה לעומתו מייצג קו של שינוי כשהוא פועל בניסיון לשבור מהקונספציה הקודמת והמסורת של ממשל בוש.

אך חילוקי הדעות שהתגלעו במפגש, מתגמדים לעומת האינטרסים האסטרטגיים המשותפים בין שתי המדינות. ישראל אינה יכולה להתקיים ללא התמיכה האמריקאית, ולאמריקה אין פרטנר אסטרטגי יציב במזה"ת זולת ישראל. ובתוך המסגרת הזאת מתנהל המשחק הפוליטי - גם כאשר קיימים חילוקי דעות, המדינות נשארות "ידידותיות" כשהן שותפות לברית אסטרטגית.

נראה כי הברית הזאת מאוד מגבילה את אובמה וכובלת אותו ברצונו לשנות את מדיניותה של ארה"ב באזור. אובמה רוצה לשנות ומהר. הוא רוצה להוציא את הצבא האמריקאי מעיראק ולהעביר את המלחמה אל מול אל קאעידה באפגניסטן, והוא מנסה להגיע לדיאלוג עם איראן כדי להביא להפסקת התכנית הגרעינית שהיא מפתחת. אולם כדי להצליח במשימותיו הוא זקוק לשנוי באווירה. הוא צריך ליבש את ביצה בה גדל הפונדמנטליזם השיעי, או במילים אחרות, חייב להביא לפתרון בסכסוך הישראלי פלסטיני. סכסוך זה לא רק מאיים על עתידו הפוליטי של אובמה אלא פוגע ביציבותן של מצרים, סעודיה, ירדן, לבנון והרשות הפלסטינית, ידידותיה הערביות של ארה"ב.

ביבי נתניהו אינו מעוניין במיוחד בהצלחתו הפוליטית של אובמה. הוא בא לוושינגטון עם אג'נדה הפוכה האומרת שהדרך לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים עוברת דרך הבסתו של המשטר האיראני, הפלת שלטון החמאס בעזה וחיסולו של חזבאללה כגורם מחומש בלבנון. אם המטרות האלו יושגו, סוריה תיפול כמו פרי בשל בידי ישראל, הרשות הפלסטינית תכפה את מרותה על עזה, והעולם הערבי ישתחרר מההסתה והאיום האיראני המשפיע על דעת הקהל הערבית ומונע כל נורמליזציה עם ישראל.

הסרוב הישראלי להצטרף למתווה של אובמה מהווה על כן מכשול קשה ביותר לצלוח. אולם מאחר ואובמה הוא נשיא אמריקאי וראש המעצמה העולמית הוא החליט שיכפה את עמדתו על האזור הר כגיגית. את מסע הפיוס שלו עם העולם המוסלמי הוא פתח בטורקיה, ועתה החליט לכבד את הערבים בכך שיכריז על תכנית השלום שלו בקהיר. אותה קהיר שעליה גערה קונדוליסה רייס כי היא עוצרת פעילי אופוזיציה. אובמה בא מתוך מגמה לגייס את הערבים סביב תכניתו. הם קרובים יותר אליו פוליטית, גם אם אסטרטגית נשארת ישראל הציר המרכזי.

כבר היום מתפרסמים עיקרי תכניתו של אובמה לשלום בין ישראל והפלסטינים. כמובן הדרישה הראשונה היא להקפיא את ההתנחלויות, ולהקים מדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי. על הפליטים יהיה לוותר על זכות השיבה, גורל ירושלים נשאר פתוח למו"מ, ובונוס נוסף לישראל - מדינות ערב יקיימו יחסים דיפלומטיים עמה. נושא השארת גושי ההתנחלויות על כנן, שהובטח על ידי ממשל בוש לממשלת של אריק שרון לא מוזכר כאן בכלל. נושא ירושלים נשאר אף הוא באוויר ונושא הפליטים שוב נזרק אל הפח למרות שהוא מהווה גורם מהותי בסכסוך. עם תכנית כזו יכול נתניהו בהחלט לחיות בשלום, היא אכן מראה על רצון טוב אבל לא יותר מכך.

אולם מבחן היישום של תכנית אובמה נמצא פחות בפרטיה ויותר במציאות הגיאופוליטית החדשה שנוצרה בשטח. זוהי מציאות עיקשת, שהשתרשה במשך כמעט עשור מאז פרצה האינתיפדה השנייה באוקטובר 2000, ושמה קץ לפיאסקו של אוסלו שעליו נצחה מפלגת העבודה. כזכור, אהוד ברק, היום ידידו של נתניהו ומי שאחראי לכינונה של ממשלתו ניער את חוצנו מן הפלסטינים כאשר קבע שהם אינם בבחינת "פרטנר". מסמר הקבורה של כל תהליך השלום היה ג'ורג' בוש, ששמונה השנים של שלטונו הצליחו לשנות לחלוטין את הזירה המזרח תיכונית. היא עזרה להעצים את איראן ולפלג את העולם הערבי. התוצאה היא התעצמותם של הגורמים הרדיקליים, החלשותה של הרשות הפלסטינית וחזרתו של הימין הקיצוני לשלטון בישראל.

עכשיו הבעיה אינה מתחילה ונגמרת רק בישראל ובסירובו של נתניהו אלא במה שמתרחש בתוך הרשות הפלסטינית עצמה. הפילוג הפנימי והחלוקה הגיאוגרפית בין הגדה המערבית שבשליטה אבו מאזן, ובין רצועת עזה שבידי חמאס יצרו תוהו ובוהו שלטוני. המצב הולך ומסתבך, כפי שניתן לראות לאור כינונה של הממשלה החדשה בראשות סלאם פיאד בימים האחרונים. למעשה הצעד הזה סותם את הגולל בפני כל אפשרות להסכם בין חמאס ופתח, לעריכת בחירות ולכינון ממשלה משותפת. לא ברור מה הסטטוס החוקי של הממשלה החדשה מאחר ואופוזיציה להקמתה ניתן למצוא לא רק בקרב חמאס אלא גם בתוך פתח עצמו. למעשה, האמריקאים עצמם תרמו לכשלון השיחות בין הפתח לחמאס כאשר התעקשו על בחירתו של סלאם פיאד כראש הממשלה היחיד עמו יהיו מוכנים לדבר. כניעתו של אבו מאזן לתכתיב סתמה את הגולל על תהליך הפיוס ועל היכולת להתחיל לשקם את עזה.

שוב מושלת ברשות ממשלה שאין לה כל תמיכה ציבורית, וספק אם יש בסיס חוקי לקיומה. עם ממשלה חלשה זו אמורה ישראל לשאת ולתת על הסכם שלום. זאת הסיבה שנתניהו הסכים לפתוח מיידית במו"מ עם רשות הפלסטינית. הוא יודע כי הפרטנר שלו חלש, מפולג וחסר כל תמיכה ציבורית ועל כן הוא יכול להמשיך את מסורת הממשלה הקודמת של אולמרט-לבני, אשר נשאה ונתנה עם אבו מאזן לאורך שנים רק למען השגת הסכם וירטואלי, שישכב על המדף.

אבל הבעיה של אובמה אינה מצטמצמת רק לאופיה הימני של ממשלת נתניהו ולפילוג הפנימי בתוך הרשות הפלסטינית. הבעיה היא אצל אובמה עצמו. הוא אמנם הבטיח שנוי אולם אינו יכול לממשו לא במישור הכלכלי וגם לא במישור המדיני. למרות הרטוריקה הליבראלית שלו הוא מוקף בבנקאים, מדינאים, גנרלים וחברי קונגרס אשר רוצים לקיים את אמריקה כמעצמה קפיטליסטית אשר במרכזה האינטרסים של וול סטריט. אובמה רוצה שינוי בתוך המסגרת שבה ארה"ב תשאר המעצמה מספר 1. זוהי הסתירה שבה הוא נמצא ושממנה אין מוצא.

אם אובמה היה רוצה באמת לשנות, הוא היה מכריז בצורה חד משמעית כי מדיניות ישראל היא מכשול עיקרי לשלום. הוא היה קורא ופועל לנסיגה ישראלית מיידית מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967, היה מעמיד את משאביה של אמריקה לשקומו של המזה"ת ובמסגרת הדדיות בין ישראל לארצות ערב היה קורא לפרוק ישראל מנשק גרעיני. מה שאובמה מציע הוא מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי. הוא רוצה את הבלתי אפשרי: לפשר בין וול סטריט לבין העובד האמריקאי, בין העליונות הישראלית מחד והשאיפות הפלסטיניות מאידך בין האינטרסים האימפריאליים של אמריקה לבין השאיפה של עמי העולם לעצמאות כלכלית ורווחה.

חוליו של המזה"ת כמו חולייה של החברה האמריקאית והשיטה הקפיטליסטית דורשים שינוי רדיקלי ולא קוסמטי. אובמה לא יכול לספק את הסחורה כאשר הוא קשור למנגנון המפלגה הדמוקרטית, ומוקף יועצים וכלכלנים מבית הספר של העבר. זו הסיבה שנתניהו יכול לישון בשקט. בביקורו בוושינגטון הוא גילה כי חלוקי הדעות עדיין תחומים בתוך מסגרת האינטרס האסטרטגי המשותף עם אמריקה. באשר לעתיד הפוליטי של ממשלתו נשאלת השאלה מי ישבר ראשון האם אובמה יצליח לכופף את ביבי או שהמציאות באזור, והקונגרס האמריקאי, יחזירו את אובמה אל המציאות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"אובמה - תציל אותנו מעצמנו - קריאה להפגנה של הציבור הישראלי"

מאת גליה
נשלח 27.05.09, 20:41

רק לחץ חזק על ישראל יכול לתת סיכוי להחלץ מהסכסוך המאוס הזה. ואם אובמה לא יוכל לעשות זאת, כבר קשה להאמין שעוד תהיה הזדמנות. צריך לארגן הפגנה של הציבור הישראלי המבקשת מאובמה לא להכנע לסרבנות הישראלית ולנקוט בצעדים חד משמעיים ולחץ בלתי נדלה לקראת הסכם.

"אובמה - תציל אותנו מעצמנו - קריאה להפגנה של הציבור הישראלי"

מאת גליה
נשלח 27.05.09, 13:44

רק לחץ חזק על ישראל יכול לתת סיכוי להחלץ מהסכסוך המאוס הזה. ואם אובמה לא יוכל לעשות זאת, כבר קשה להאמין שעוד תהיה הזדמנות. צריך לארגן הפגנה של הציבור הישראלי המבקשת מאובמה לא להכנע לסרבנות הישראלית ולנקוט בצעדים חד משמעיים ולחץ בלתי נדלה לקראת הסכם.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה