תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
אסנת בר אור

נוער ונשים כותבים היסטוריה

גליון 21, מרץ 2007

תרבות

לא צובעים פינגווינים

"לחם ושושנים" הוא שמה של תערוכה, שהתקיימה בספטמבר 2006, בבית הספר מנשר בת"א. בתערוכה לקחו חלק אמנים יהודים וערבים, שתרמו 75 אחוזים מערך מכירת עבודותיהם לקידום פרוייקט תעסוקה לנשים ערביות. הפרוייקט, "נשים ועבודה", מנוהל על ידי עמותת מען בשיתוף עם עמותת "סינדיאנת הגליל" ו"הניצוץ בית הוצאה לאור". לצד השמת הנשים בעבודה, הן משולבות בתוכניות יחודיות להכשרה מקצועית ולהעצמה נשית.

אל פתיחת התערוכה בחודש ספטמבר הגיעה גם משלחת של נשים ערביות, שכללה פועלות חקלאיות מכפר קרע שבמשולש. אולם, מרבית האמנים, בזכותם נאסף הסכום הנכבד של 35,000 דולר, אינם מכירים את הפרוייקט עבורו תרמו.

לשם כך יזמה עמותת מען את המפגש הבלתי שגרתי, שהתקיים בכפר קרע ב-16 בדצמבר 2006. בשבת אחר הצהריים המה מרכז העמותה בכפר קרע מאדם. בין כתליו התכנסו עשרות נשים מהכפר ומכפרים סמוכים, רובן מצאו עבודה באמצעות העמותה, לצד אמנים מתל אביב ומצפון הארץ, יהודים וערבים, שלא הכירו זה את זה קודם לכן.

אפלייתם של אזרחי ישראל הערבים, וחוסר יכולתם של הפועלים להתפרנס מיגיע כפיהם, פוגעות פגיעה אנושה במרקם החברתי. מדובר בהיעדרה של מערכת חברתית ותרבותית שלמה, הכוללת חינוך ראוי, בטחון סוציאלי, רווחה, וחופש ליצור ולבנות את עולמם האישי והקבוצתי. דני בן שמחון, אמן ופעיל מרכזי בעמותת מען, אמר במפגש בכפר קרע: "המעסיקים רוצים פועלים שפוחדים להפסיד את מקום עבודתם, ומוכנים לעבוד בכל תנאי ובכל מצב. הם רוצים אנשים מחוקי מודעות ותרבות, שהפסיקו לחלום, שאינם מחוברים לדמיון או למחשבה העצמאית, ושמהווים מכונה המגדילה את הרווחים של בעלי ההון".

"אמנות", על פי דני בן שמחון, "היא כלי חשיבה. היא מחנכת להתבוננות על המציאות בעיניים מפוקחות. היא דורשת מבט מחודש, ואי קבלת המצב הקיים כמובן מאליו. היא מזכירה לנו לעצור לפעמים את המרוץ המטורף היומיומי של הקיום, ולהתבונן בעצמנו, בסביבתנו, ולהתחבר מחדש לאישי ולחברתי". עשיה אמנותית שיש בה רגישות, התבוננות ותובנה, יכולה לעורר מחשבה ודיון ציבורי. לצד עבודה חברתית ופוליטית, היא יכולה ליצור שינוי בדעת הקהל, היא יכול להיות זירה של דיבור והשפעה.

במפגשים בין אמנים, גם כאלו שלא הכרנו קודם, יהודים, ערבים, גם כאלה המגיעים מתחומי עיסוק שונים, או מתרבויות ושפות שונות ומרוחקות, נוצר חיבור מיידי. את המיומנויות של אמנים ביצירת קשרים ומארג אנושי ותרבותי, הזכיר לנו ג'מאל חסן, פסל מהכפר ג'וליס שבצפון. היכולת של אמנים לראות את האחר, להתעניין בשונה מהם, לקיים דיאלוג פורה המבוסס על כבוד הדדי, היא פלטפורמה שיכולה לייצר סדק בקיבעון המחשבתי של השיח הציבורי בישראל.

כל הדוברים - אמנים, פועלי חקלאות, ופעילים חברתיים ופוליטיים – ציינו את הפוטנציאל הגלום בסולידאריות בין אמנים לפועלים. כאמנים-פועלים, אנחנו מתפקדים מול כוחות דומים, אף אם שונים מאד בעצמתם ובמידת גזענותם. אנו חווים תסכול מתמיד מול מדיניות הממשלה, ונוכח דורסנות מנגנוני הכלכלה המנתבים את העשייה שלנו, ומונעים מאתנו חופש, פרנסה ראויה, וביטחון אישי וכלכלי.

כאמנים-פועלים אנו סובלים מהיעדר תגמול הולם עבור עבודתנו. אנו מוטרדים מחוסר וודאות לגבי עתידנו הכלכלי. אנו נשחקים בתוך מערכות הנוהות אחרי כוכבים צעירים ובינלאומיים, ומקצצות באופן מתמיד בתקציבי התרבות, החינוך והרווחה. כמו הפועלים, אנו סובלים משוליות גוברת ביחס למוקדי הכוח בחברה הישראלית. גם אנו מוטרדים מבעיות של חינוך ילדינו במערכת חינוך מתפוררת, מקריסתה של מדינת הרווחה, ומההידרדרות המוסרית של החברה בישראל. רק אמנים בודדים, שהצליחו להכניס רגל בשערי האקדמיה או מוסדות התיווך האמנותי, נהנים מיציבות כלכלית. מרביתנו, שעובדים כפרילנסרים בפרויקטים אמנותיים וחינוכיים, חווים תחושת ניצול ופגיעה בזכויות העובד שלנו.

יחד עם זאת, עלינו להכיר במעמד המועדף לו זוכים אמנים יהודים ביחס לאחיהם האמנים הערבים. האחרונים מתקשים לקבל הכרה, שלא לדבר על תמיכה, מצד הממסד התרבותי הישראלי. קל וחומר אם נשווה את מעמדו של האמן היהודי לזה של הפועל הערבי, הנאבק על קיום אלמנטרי. הכרה זו במעמדנו הפריבליגיוני, יוצרת דינמיקה של התקרבות ותחושת סולידריות.

כאמנים שחצו את גדר ההפרדה החברתית, ונפגשו עם קהלים וקהילות שונים, ניתנת לנו האפשרות לבחור. הבחירה היא בין הסיפור שסיפרו לנו באקדמיות לאמנות, על יחודיות ועל הצלחה, על הכרה ציבורית וקריירה אמנותית; או בין ערעור, הרהור, ונקיטת עמדה. האם לקבל את תפקידנו כצובעי פינגווינים, חזירים, וקופות קרן-קיימת, במיצגים של גופים שמוסריותם מוטלת בספק, ולהמשיך לתחזק את מנגנוני הכוח הקיימים, או שמא עלינו דווקא לקרוא תגר נגדם.

תמיד באים בטענות לאמנים "מגוייסים", אך אם נכיר בעובדה שאנו מגוייסים בכל מקרה, בין אם לשמירת הסדר הקיים ובין אם לערעורו, נוכל לעסוק בשאלות למה ולטובת מי אנו מתגייסים? איזה מערך כוחות אנו בוחרים לקדם? איך אנו רוצים להתבונן בעולם ולהציגו? האם כתופעה שאין לנו השפעה עליה, או כמציאות שאנו יוצרים מתוך רגישות, חזון חברתי, ותביעה לשינוי.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה