גרסת הדפסהבדרך למדינה לא יהודית ולא דמוקרטית
מאת 
מיכל שורץ
מילות מפתח: בחירות, זכויות אדם, כיבוש
הגל העכור של הצעות חוק גזעניות העולה מכיוון הממשלה, הכרסום במעמדו של היועץ המשפטי והמלחמה לקיצוץ סמכויות הבג"צ, מעידים על נסיון לשנות את אופיו של המשטר בישראל. לא עוד דמוקרטיה פורמלית המהווה כיסוי לאפליה ממוסדת נגד האוכלוסיה הערבית; אלא משטר גזעני, בנוסח משטר האפרטהייד שחלף מהעולם, המפלה אזרחים על פי חוק.
נסיונות חקיקה הם על פי רוב פועל יוצא של מצבים בעייתיים. מאז 1948 נקבעה הנוסחה, ברוחה של מגילת העצמאות, שמדינת ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית". כדי לשמור על הנוסחה הזאת, נמנעו כל ממשלות ישראל, כולל אלו בראשות בגין ושמיר, מלחוקק חוקים גזעניים גלויים ביחס לאוכלוסיה הערבית.
היוצא מן הכלל היה חוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית למהגרים יהודים בלבד; וכן חוק האזרחות והכניסה לישראל, המונע את זכות השיבה מפליטים פלסטינים שגורשו מאדמתם. בנוסף ישנם תקנות וצווים המופנים נגד ערבים מנימוקים בטחוניים, כמו החוק למניעת איחוד משפחות המכוון נגד משפחות ערביות. במקרה הזה, למשל, מדובר בהוראת שעה, הפועלת מאז 2002, ועדין לא הפכה לחוק בדיוק בשל החשש מאופיו הגזעני הבוטה.
ברור אם כן, שמשהו רקוב בממלכה, ובעיית היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים לא רק שלא נפתרה, אלא שהיא הלכה והעמיקה במשך 62 שנות קיומה. השאלה הנשאלת היא, מה הביא את ממשלת ישראל לנסות לשבור את הכלים דווקא עכשיו, גם במחיר אבדן התמיכה ובידודה של ישראל בעולם, והחרפת הויכוח הפנימי?
מה השתנה?
החברה הישראלית היתה משוסעת בשנים האחרונות במחלוקת עזה בנוגע להגדרת אופיה של המדינה. אין ספק, שהשמירה על ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" הופכת למשימה קשה יותר ויותר ככל שחזון ההיפרדות מהפלסטינים מתפוגג. לא פחות השפיע השבר החריף בין יהודים לערבים מאז פרוץ אינתיפאדת 2000. אין ספק שהיחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים עברו מאז הקמתה שינוי מהותי, והם דורשים הגדרה מחודשת.
בתקופת הממשל הצבאי, בראשית המדינה, התמודדה ישראל עם אוכלוסיה ערבית מובסת וכנועה. אולם, החל משנות השבעים החלה אוכלוסיה זו להתגייס מאחרי המפלגה הקומוניסטית בדרישה לשוויון בינה לבין האוכלוסיה היהודית. היא לא העמידה בסימן שאלה את הזהות היהודית של המדינה, ואף לא ציינה את יום הנכבה. התביעה הקונקרטית היתה הפסקת הפקעת האדמות, וקליטתה בחברה הישראלית על בסיס שוויוני.
מוסדות המדינה לא התייחסו לתביעות אלו ברצינות. הבטחות פוזרו ביד רחבה, אבל קויימו לעתים רחוקות, והפער בין יהודים לערבים רק גדל. ההפרדה הגיאוגרפית בין יהודים לערבים נשמרה גם בלי חוקי אפרטהייד, באמצעות הסוכנות היהודית, קק"ל, ושורה של תקנונים פנימיים של כל צורות ההתישבות הקולקטיבית. קיבוצים, מושבים, ישובים קהילתיים ומצפים - כולם היו סגורים בפני הערבים מאז ומעולם, עוד לפני עידן "ישראל ביתנו". רק 8% מהאזרחים הערבים חיים בערים מעורבות, והיתר מרוכזים בישובים נפרדים.
האפליה של האוכלוסיה הערבית בוצעה בפועל על ידי כל המשרדים הממשלתיים, לא באמצעות חקיקה, אלא דרך מחדלים והעדר אפליה מתקנת. בשביל לא להקים בישובים הערבים אזורי תעשיה, תשתיות, שירותי תחבורה, אוניברסיטאות ובתי חולים; בשביל לא להקצות תקציבי פיתוח; בשביל להשאיר את מערכת החינוך הערבית בתחתית הסולם; בשביל לא לקלוט עובדים ערבים במשרדי ממשלה, חברות ממשלתיות, או אפילו בסגל האוניברסיטאות; בשביל לא לאשר תוכניות מתאר לישובים הערבים - לא צריך חוקים מיוחדים. אפשר להסתפק בהבנות בלתי מוכרזות מלוות בקריצת עין.
גם הקפיטליזם עשה את שלו. מרבית האוכלוסיה הערבית חיה בשוליים הכלכליים והגיאוגרפים של המדינה. "הודות" לגלובליזציה ולמדיניות הניאו-ליברלית של האוצר - שני שליש מהילדים הערבים הם עניים, אחוזי האבטלה גבוהים מהממוצע, רק 18% מהנשים הערביות עובדות, ומרבית המשכילים הערבים נשארים מובטלים. גם ללא חוקי גזע ניתן לייבא עובדים זרים שיתפסו את מקומות העבודה שפרנסו בעבר את הערבים, וניתן להעסיק עובדים בצורה פוגענית ללא זכויות באמצעות חברות כח אדם וקבלני משנה. די בקידוש הרווח על חשבון זכויות העובדים.
הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993, העלו את הציפיות של האוכלוסיה הערבית לשלום אמיתי שיביא לשיוויון. ואולם, רצח רבין ב-1995 והגוויעה האיטית של ההסכמים, הפכו את התמיכה הנלהבת לאכזבה כואבת. בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה, שפתחה תהליך של קרע עמוק בין יהודים לערבים. מפלגת העבודה ושאר המפלגות הציוניות נעלמו מהרחוב הערבי, ואת הזירה הפנים ערבית כבש שיח לאומני דתי.
התסיסה התרכזה בשכבה הצומחת של אינטלקטואלים ערבים צעירים. שכבה זו מקבלת את כללי המשחק הדמוקרטי, מצד אחד, אך מסרבת להשלים עם מעמדה הנחות במדינה. הנוסחה החדשה לסוג היחסים אותם רוצה שכבה זו ליישם, קבלה ביטוי בארבעה מסמכים, המשרטטים מחדש את היחסים בין הערבים למדינת היהודים, שהוגשו על ידי מספר ארגונים בלתי ממשלתיים.
האינטלקטואלים הערבים טוענים, אם ישראל דוחה את אזרחיה הערבים, מדוע לא נדרוש להפכה ממדינה יהודית למדינת "כל אזרחיה"? אם אנחנו מופלים משום שאנחנו ערבים, מדוע לא נדרוש מהמדינה שתכיר בנו כקולקטיב? מה זכותם של עולים שזה מקרוב באו, ואשר לפחות שליש מהם כנראה אינם יהודים כלל, לקבוע את האזרחות של תושבי הארץ המקוריים, ולהתנותה בהכרה באופי היהודי והציוני של המדינה? היה זה רק טבעי שמתפישה זו תצמח המסורת של יום הנכבה, היום המסמל את הפיכת הפלסטינים למיעוט באדמתם, ולזרים הנתפסים על ידי המדינה כסכנה בטחונית ודמוגרפית.
הויכוח הפנימי
הנסיון לשנות את אופי המשטר בישראל נתקל בהתנגדות עזה לא רק באופוזיציה, אלא גם בקרב הליכוד והעבודה, ובתוך הממסד המשפטי. הפיכת ישראל למדינה המפלה את אזרחיה הערבים על פי חוק, והנמצאת בהתנגשות מתמדת עם המיעוט הערבי, מהווה עבור חוגים אלה את תחילת הסוף של המדינה כפי שהוקמה.
רוב הצעות החוק, גם אם תעבורנה את כל שלבי החקיקה, צפויות להכשל במבחן בג"צ בהרכבו הנוכחי. ובכל זאת, נתניהו עצמו מתעקש לקבוע שלא יחתום על הסכם שלום עם מדינה שלא תכיר באופיה היהודי והציוני של ישראל. הוא מינה את ליברמן, בעל האמרה "אם אין נאמנות אין אזרחות" כשר חוץ. שר המשפטים, יעקב נאמן, נאמנו של נתניהו, והוועדה למינוי שופטים שנבחרה ברוחו, מבטיחים את המשך התהליך שפתח קודמו בתפקיד, אולמרט, לקיצוץ סמכויות היועץ המשפטי והבג"צ.
עבור הממסד הליברלי, מהליכוד שמאלה, המתנגד לשינוי שמוביל נתניהו, השמירה על "עמימות גזענית" היא מפתח להשארותה של ישראל במועדון הבי"ל של הטובים, שבלעדיו אין לה קיום. ממסד זה היה רוצה להשאיר את ישראל כמדינה יהודית, מבלי לוותר על אופיה הדמוקרטי. משום כך, הסיסמא "מדינת כל אזרחיה", שהיא סיסמא דמוקרטית מובהקת, מעמידה אותו במבוכה משום שהוא חושש שיאבד את הפריבילגיות שהוא נהנה מהם במדינה היהודית.
אותו ממסד ליברלי הוא שהכניס את מחמוד דרוויש ואפילו את הנכבה לתוכנית הלימודים. הוא היה רוצה לתת שוויון זכויות לערבים, אבל עד גבול מסויים. אחרי הכל, הוא נבהל מהאינתיפאדה, ומהזדהותם של הערבים עם חמאס וחזבאללה. למעשה הוא היה רוצה להמשיך בדיאלוג עם הערבים לנצח, בלי להכריע לכאן או לכאן.
אילוצם של הח"כים הערבים לקבל את האופי היהודי והציוני של המדינה; גביית מס תמורת אי שרות בצבא; פיזור בכח של כל אזכור של הנכבה - כל אלה פותחים חזית פנימית נגד האוכלוסיה הערבית, שרוב הממשלות, מימין או משמאל, ניסו עד כה להמנע ממנה.
גם נתניהו יודע, שחוקים המכוונים במפורש נגד האוכלוסיה הערבית, יפגעו במעמדה של ישראל בדעת הקהל העולמית, שגם כך מתקשה לעכל את מדיניותה של ישראל - כיבוש מתמשך ופגיעה באזרחים, בנייה בהתנחלויות, המלחמה בעזה והרעבתה, והקמת גדר ההפרדה. קל וחומר כאשר בבית הלבן יושב אובמה, הנחוש להתפייס עם העולם המוסלמי, וליצור מזרח תיכון חדש, שיכלול הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים.
מצד שני, לימין הישראלי יש חלום בלהות, שמפחיד אותו לא פחות מצרופה של ישראל למועדון המדינות הגזעניות. הסיוט הזה מדבר על האפשרות שאזרחי ישראל הערבים ידרשו גם הם להכיר בהם כקולקטיב לאומי. כך, כאשר לצדה קמה ישות פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, תהפוך ישראל עצמה למדינה דו לאומית או מדינת כל אזרחיה, ותחדל להיות יהודית.
בחודש מרץ החליט בית המשפט להכשיר את התהלוכה הפרובוקטיבית של ברוך מרזל וכנופייתו באום אל פחם. היה זה מתן אור ירוק, בשם חופש הביטוי, לכל מי שמבקש לפגוע באזרחים הערבים. זהו אותו חופש ביטוי, שהצעת החוק החדשה המתייחסת לציון הנכבה הפלסטינית, שואפת לשלול מהאזרחים הערבים.
ההתלבטות הזאת באה לידי ביטוי גם בזיגזג הפרלמנטרי. הצעת החוק הראשונה, "חוק הנכבה", אומצה ע"י שרי הממשלה ברוב גדול ב-24 במאי. שבוע לאחר מכן, ב-31 במאי, נפלה ההצעה של "חוק הנאמנות" ברוב גדול שכלל את חברי הליכוד וש"ס, כאשר רק ישראל ביתנו תמכה בהצעה.
בין התלבטות להתלבטות הכיבוש ממשיך. אף ממשלה לא העזה לקרוא לחזרה לגבולות 1967. אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניותה של ישראל, אם לא תבצע הפרדה מוחלטת מהשטחים הכבושים, ותכיר בעוול שנגרם לתושבי ישראל הערבים, נראה שמדינת ישראל צועדת לכוון של מדינה לא דמוקרטית ולא יהודית.
האלטרנטיבה: הפרספקטיבה החברתית
שלא כמו בישראל, בעולם הרחב מתנהל היום ויכוח ציבורי אחר לחלוטין הנוגע לדמותו של המשטר הרצוי נוכח משבר הקפיטליזם. הוויכוח הזה גולש מדי פעם לתקשורת הישראלית, משום שהמשבר פוגע גם בישראל, גם ביהודים, אך הוא רחוק מלהעסיק את המנהיגות הערבית על מפלגותיה השונות. למעשה, המנהיגות הערבית מקבלת את המסגרת הקפיטליסטית הקיימת כמובנת מאליה, ואינה מתערבת בשיח שציבורי סביב צביונה החברתי של המדינה ובתוכה מקומה של האוכלוסייה הערבית.
במקום להגרר לויכוח אידאולוגי עקר על אופייה הלאומי של ישראל, ויכוח שאינו מוביל ברגע זה לשום מקום, על המנהיגות הערבית לנהל דיון עם פרספקטיבה שונה. ערבים צריכים ויכולים ליטול חלק חשוב ומוביל במאבק נגד המשטר הקפיטליסטי ולמען חברה שויונית המבטיחה את הזכות להתפרנס בכבוד, ללא אפליה על בסיס לאום, דת ומין.
פרספקטיבה כזאת יכולה לגשר על התהום הפעורה בין יהודים וערבים. יכולה ליצור זהות אינטרסים בין ערבים ויהודים על בסיס המאבק למען פרנסה, חינוך, בריאות, דיור, למען זכות הדיבור, ההתארגנות, וגם למען הפסקת הכיבוש וזכות הפלסטינים להקים את מדינתם העצמאית בשטחים שנכבשו ב-1967. זוהי הפרספקטיבה היחידה המציעה עתיד למדוכאים, הן כיחידים והן כקולקטיב.
הצעות חוק בעלות אופי גזעני, שחלקן כבר הוגש וחלקן נמצא עדיין בצנרת, בשלבים שונים. רוב ההצעות הוגשו על ידי חברי הכנסת מ"הבית היהודי".
1. הצעת חוק של ח"כ אלכס מילר שזכתה לכינוי "חוק הנכבה", דורשת לגזור שלוש שנות מאסר על מי שיציין את יום הנכבה.
2. הצעת חוק של ח"כ זבולון אורלב, דורשת להטיל שנת מאסר על מי שיפרסם קריאה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
3. הצעת חוק של ח"כ דוד רותם, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, לפיה יתחייב כל אזרח, כתנאי לקבלת אזרחות, להצהיר אמונים למדינת ישראל "כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה ולשרת המדינה ככל שיידרש בשירות צבאי או בשירות חלופי".
4. הצעה לתיקון חוק יסוד הכנסת, כך שיכיל הצהרה דומה בהשבעת חברי כנסת ושרים.
5. הצעת חוק של ח"כ אלי ישי, לפיו יתאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מאדם ללא אישור של היועץ המשפטי ושל בתי המשפט.
6. הצעה להטיל מס על כל מי שאינו משרת שירות צבאי או אזרחי, בגובה של 1% מהכנסותיו עד גיל 41
תוכן
הוספת.
תגובה חדשה.
