תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #1

מעמדה המיוחד של האמנות

1. מלחמה
מלחמה טובה לאמנות. למעשה, כמו שאנחנו מבינים אותה כיום, אמנות חייבת מלחמה כלשהי בשביל להתקיים. בלי מאבק כלשהו, פריפריאלי או מופשט ככל שיהיה, אמנות כמו שאנחנו מבינים אותה כיום חדלה להתקיים, או נכון יותר – חדלה להיות "אמנות". היקום כולו בנוי על קונפליקט, על אינסוף התנגשויות מקרוסקופיות ועצומות מימדים, על מאזני אימה והשתלטות עוינת. הוצא את מרכיב הקונפליקט מהסדר הפיזיקאלי של העולם והסדר הזה כולו מתמוטט אל תוך חורים שחורים ואנומליוׁת של אי-קיום. מלחמה היא הסדר שבזכותו העולם קיים.

2. אמנות
מלחמה טובה לדבר שאותו אנחנו מבינים כ"אמנות". מהו הדבר הזה? את מה ב"אמנות" אנחנו מבינים כמשהו ולא כמשהו אחר? כן – מאז דושאן והאסלה ההיא כל דבר שמושם בהקשר של אמנות, כלומר כל דבר שמוגדר שרירותית כ"אמנות" הוא בלה בלה בלה. ובכן, זוהי אולי ההגדרה של אמנות, אבל בשביל ההגדרה של "אמנות" – אותו אובייקט ערטילאי המקנן בדמיון כל הנשים והאנשים שאי פעם השתמשו בשם העצם הזה – הבא נתאמץ מעט יותר ונאמר משהו מעין זה: כל מה שמוגדר היסטורית כאמנות. זה עובד גם הפוך: "אמנות" היא כל מה שמגדיר את ההיסטוריה של האמנות, ונוסיף ונאמר – כל מה שמגדיר, בצורה זאת או אחרת, את ההיסטוריה של הקדמה.

3. קדמה
זה הדיל: מהות הקשר בין ההיסטוריה הפוליטית של הקדמה לזו האמנותית היא אינסטרומנטאלית: הפוליטיקה, הצבא, המדע והטכנולוגיה ישליטו את הקדמה דה-פקטו, ואילו האמנות תהיה האל, הצלם, מורה הדרך והראי של הקדמה הזו. הפוליטיקה והטכנולוגיה יספקו לאמנות את משאביה החומריים, האמנות תספק את הצרכים הרוחניים של הפוליטיקה והטכנוקרטיה. הסיפור של הקדמה הוא ההיסטוריה של ניסיון ההשלטה של אתוס הקדמה על העולם – היסטוריה שתהפוך את פוליטיקאי הקדמה למלך. את אמן הקדמה היא תהפוך לאל.

4. פוליטיקה
ובכן, מה טיבו של האובייקט הערטילאי "אמנות"? תפקידה של האמנות (במובן הרחב: ספרות, מוזיקה וכולי) בציוויליזציה המודרנית המדעית כמופקדת על "הרוח" של הציוויליזציה הזאת, מאפשר לראותה בצורה זאת בדיוק: תיאור וגילום של רוחה של הציוויליזציה. לאמנות יש "סיפור" (כאן "אמנות" במובן מצומצם יותר: הספרות, המוזיקה, הקולנוע וכן הלאה – כולם נגועים במידה מסוימת של "בידור" ונתונים לאיזשהו הלך רוח בסיסי יותר של השוק), והסיפור הוא סיפורה של הציוויליזציה של הקדמה – המדעית, הרציונאלית, ההומניסטית והטכנולוגית. אמנות קיימת מאז ומעולם, אבל הסיפור הזה מתחיל באירופה של הרנסאנס, ונמשך עד עתה. המושג "אמנות" מתחיל שם, ולא במקרה: בשביל ש"האמנות" תוכל לתפוס את תפקידה כמופקדת הבלעדית על רוח הציוויליזציה, עליה לרוקן את הפונקציה הזאת ממתחרתה העיקרית – הדת (אומרים שהקדמה מתה, אבל מעשית היא עדיין גוססת: בשביל שהקדמה תמות משהו צריך להרוג אותה ולקחת את מקומה. כרגע יש מלחמה).

(5. אוונגרד
תופעות האוונגרד השונות של המודרניות, כמו הרומנטיקה, דאדא, פופ ופוסט מודרניזם, אמנם ביטאו באופנים שונים התפכחות ומורת רוח מאתוס הקדמה, אבל בשום פנים לא היוו בפעילותן תופעות שחתרו נגד התקדמות ההיסטוריה של הקדמה מבחינה מעשית – בתור התחלה משום שלא אימצו שום סדר רוחני אחר. הפוטוריזם יכול להיחשב כיוצא דופן מובחן בעירבון מוגבל מאוד – שלילתו את ערכי החירות וההומניזם התקיימו באופן ברור "על הנייר" בלבד. מבחינה פוליטית, הפאשיזם והנאציזם היו לבטח אנטי הומניסטיות, אבל ברמות מכריעות אחרות, ובפרט ההישענות על התקדמות המדע והטכנולוגיה, אי אפשר להציג אותן כמנוגדות לנרטיב הקדמה, ובוודאי שלא למסגרת המודרניזם. גם ההישענות של האידיאולוגיה הנאצית על העבר הפגאני של אירופה אינה באמת מנוגדת למודרניזם: המודרניות היא מלכתחילה סוג של פגאניות, מעצם אי היותה דת.)

6. צריכה
כרגע המצב קצת מביך. ציוויליזציית הקדמה, כך נראה, הגיעה לשיא כוחה, ועל פניו נהייתה לכוח הדומיננטי בעולם: כמו כל דינוזאור טוב, גם רעיון הקדמה מתחיל למות ברגע שהוא נהיה גדול מדי – זו הנקודה שבה כוחות חלשים ממך מסבים לך נזק גדול יותר מכל עוצמה אינסופית שתפעיל עליהם. הפוליטיקה נסוגה לקרב מאסף, כמו זה שמתרחש כבר כמה שנים טובות. האמנות, בדומה להתקפי הרעב החייתיים התוקפים לעיתים את הנידונים למוות, קורסת יותר ויותר אל תוך פרקטיקות של צריכה – אמנות כקפסולה של "רוח", מוצר צריכה. היא צריכה להכריע, אך אינה יכולה להצביע על האויב שלה: אלו המבקשים להכחיד את אלוהותה, או אלו שבניסיונם להעצים אותה, יעשו את אותו הדבר.

7. קורבן
בינתיים המלחמה זה טוב לאמנות: המלחמה מחדדת את האינסטינקטים והרגישויות, מעלה את רמת תחושת החשיבות העצמית הכוזבת, את תחושת הדחיפות והבהילות. המלחמה משאירה לאמנות, באופן מלאכותי ועל תנאי, איזשהו מרחב פעולה, נסיבות שמאפשרות לה לאשש מחדש את האנכרוניזם של מעמדה. מאז שהופיעה האובססיה הרנסאנסית עם דמותו המיוסרת של הצלוב, לאמנות נחוץ קורבן אדם.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה