תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #3

מחתרת התשוקה: ה"אמנות" וה"סכסוך"

17. כשל
יש איזה מרכיב נסתר ומנוול בכל העניין של הקדמה, הנאורות והרציונליזם. ממנו נגזר פוטנציאל ההרס הטהור של כל הדברים: אותו מחשב-על תיאורטי שמסוגל להכיל ולחשב את כל הנתונים ביקום ברגע נתון, למעט, לְעולם, את עצמו. הכשל הלוגי שבעצם רעיון המידע. מכאן היופי המיוחד שמפיק הפידבק לופ: אנלוגוס פיזיקאלי מושלם למכניזם של התשוקה.

18. סדר
זה לא היה אמור להיות הסדר של הטקסטים. במקור הכוונה הייתה להתרכז בכמה היבטים כלליים יותר של האמנות הפוליטית ו"החברתית", ליצור מסד קצת יותר מפורט של פרדוקס האוונגרד, לפני שאני מנסה להיכנס לעניין של "הסכסוך", אבל אז נהייתה מלחמה. עכשיו המלחמה הפסיקה להיות – לקראת השבעתו של זה שאמור לעצור את המסלול הניהיליסטי של השמאל העולמי שנטווה לאורך 45 שנה (חפשו במגזין "ארץ אחרת" החדש את מאמרו של אמנון לורד, עורך עיתון הציונות הדתית והמתנחלת "מקור ראשון").

19. אסתטיקה
האם אמנות יכולה להיות ניהיליסטית? לא באמת. גם ברגעי ההרס המזוקקים ביותר שלה היא תמיד יוצרת משהו, וכשהיא יוצרת משהו (אמנותי כמובן) היא חייבת להיות הומניסטית. אני לא מתעסק בהקשר ההומאני של "הסכסוך", באסון ההומניטארי – אני תוהה לגבי שורשי הבעירה האסתטיים, ההתענגותיים. ההומניזם שייך לסדר אחר של דברים – למעט העניין ההומאני הבודד, כלומר הנטייה האנושית, של התשוקה.

20. החירות
אז כן – הומניזם, והכשל הלוגי של הידע: מושא האיווי של הציוויליזציה של הקדמה, הרציונאלית, החילונית, ההומניסטית – אותו "טוב" ערטילאי, מפואר: אולי כל ההתרסקות שלו אל תוך הקיר של עצמו, ההידרדרות הניהיליסטית לאורך חצי מאה, אולי היו רק חלום רע ועכשיו יאיר שחר חדש על התשוקה החילונית? במסגרת הציוויליזציה הזו מושג "החירות" הגיע לְהֶיות מובחן כבעל משמעות עליונה, שלאורה נבחנים כל יתר ערכיה ומהלכיה, אבל מקרים כמו חוק המאגר הביומטרי ההופך למציאות בימים אלה ממש מגלים כי למעשה הקדמה בהגדרתה הטכנולוגית ועריצותו של אתוס המידע הם אלו שמכתיבים את מושג החירות, ולא להיפך.

21. הספקטקל
כך אמרה לי האמנות – הסיפור הזה של הנאורות נגמר. אויביה, כמדומה, חשים באותו הדבר: מקור ההזדהות של השמאל הניהיליסטי עם הפונדמנטליזם המוסלמי (למעשה, עם כל פונדמנטליזם דתי, אלא שזו חזית הסירוב המוסלמית שבה באופן מוצהר ועקבי פועלים כנגד המערב) הינו אסתטי בהכרח – השבר והכאב הבלתי נסבלים מאובדן הזכות לספקטקולריות קוסמית, אובדן הספקטקל של התשוקה. זהו אובדן ששום ארגון מחודש ומשופר של החברה לפי עקרונות הניסיון והתבונה המרוסנת יוכל לאחות – אכן, הוא רק יפער את הפער עוד במעט. הספקטקל חייב להתגלם רק בהרס. כל אקט של בנייה סופו אובייקט בנוי, קיר שכנגדו תתנפץ התשוקה שבשמה נבנה.

23. אמנות
שנחזור על העניין? באיזה אופן יכול האובייקט האמנותי להמשיך להתמיר את הבשר? האמנות, שפרצה מהמנגנון הקתולי להגנה והרחקה של הבשר, תא הווידוי של האסור, היסטוריה של המהפכה המתמדת במרחב האקס-טריטוריאלי המוגן, אינדקס אינסופי של אובייקטים של ידע וניסיון, מצבות של כוונה טהורה, תשוקה שחייבת להינגף לפני העריצות של הידע ושל התבונה ושל התפיסה הליניארית של הזמן. מחשב העל מוכן.

24. מעבר לעיקרון ההרס
מעבר לעיקרון ההרס, יש אובייקט שאוחז בספקטקל ואיננו אוּכל, זהו האובייקט שאינו קיים. את הדבר שבשיח הנאור מתקרא "בערות" ניתן להחליף בקלות רבה במושג "דמיון", ואולי עדיף "בדיון". זוהי סוגיה מובהקת של שפה (מה שוויטגנשטיין היה קורא "דקדוק") שנהייתה למלחמת חורמה אידיאולוגית, או יותר נכון – רוחנית, על בכורת השלטון: האם על הידע לשלוט בדמיון, או שהבדיון ישלוט בתבונה? תחת שלטון הידע, האמנות הופקדה על מלאכת הדמיון/בדיון באותו אופן מבוקר ומנוטר שיועד לה – לייצר אובייקטים שמשאירים לידע את מרחב השליטה על הבשר. במלחמת הבדיון והידע האמנות היא המרגל והמשת"פ שחייב למות בשביל לשחרר לעולם את כל הסודות שצבר, להחזיר את הבדיון אל בני הבשר שמהם נגזל, אל "העם".

25. סכסוך
כלומר יש פה תפנית מסוימת, אפילו מעוררת תקווה: במסגרת הטאבו של האובייקט שאינו קיים, הספקטקל שאינו מתכלה, העומדים בבסיס אידיאולוגית הבדיון, אפילו ההומניזם נכנס בדלת האחורית – רק עם דרישה מוצקה יותר מאשר הסדרים טכנוקראטיים של חירות נתונה בספק. כמובן שהחברות הדתיות-אורתודוקסיות ולבטח הפונדמנטליסטיות מכוננות על דיכוי מחריד, אבל במסגרת "הסכסוך" במובנו האסתטי, במשמעותו העמוקה של המלחמה בין ה"בדיון" ל"ידע", כאן נעוץ הפתח להידברות, סימביוזה והתפתחות אנושית אמיתית. חייבים לדמיין את האפשרות – המופרכת, על פי האמונה הרווחת – שהרבה יותר מדי אנשים (ונשים) מביטים בעיניים צלולות בציביליזציית הידע והאובייקטים המתכלים, ומתקשים להתרשם מהגדרת החירות שלה, הנטולה את החירות לבדיון. חייבים לדמיין את האפשרות שאנשים ונשים ילחמו בחירוף נפש על נכס רוחני שבו הם מחזיקים באורח אותנטי ולא בהכרח תופסים את עצמם בתור המפסידים. ואת ההידברות איתם מתחייב לעשות מכאן, מירושלים, בלי התלות בחילופי שלטון כאלה ואחרים בארצות הברית. ייתכן שהאמנות היא כל מה שצריך להקריב.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה