תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #6

תהליך "אִזרוחה" של האמנות ופרדוקס האוונגרד וה"אמנות החברתית"

38. יופי
היופי חוזר! – ובדיוק בזמן – למרכז העניינים. "האמן הוא יוצרם של דברי-יופי!" – משתתפי פורומים באינטרנט מנופפים בעותקים מהוהים של ההקדמה ל"תמונתו של דוריאן גריי". אמנות עוסקת ביופי: זה הדבר היחיד שאפשר להגיד בביטחון מוחלט. אפשר להריח אותו, את היופי, כובש מחדש את מקומו הראוי במרכז העיון האמנותי, מסלק ומנטרל סופסוף את כל הסילופים והשרלטנות הפסיאודו-אינטלקטואליים שחסמו את הדרך ל"אמנות אמיתית". אוסקר ווילד – מה יש להגיד? יופי.

39. הטוב והיפה
כמה בוטה ומוצהר ונואש היה ניסיון העשור החולף להחיות באמנות כוח פרוגרסיבי-חברתי, תיקון עולם, התערבות בחיים. רגע לפני המעבר לעולם (אמנות) שכולו יופי, הבא נעיף מבט אחרון על הניסיונות והצורות השונות של מיזוג בין "אמנות" ו"פוליטיקה", או אקטיביזם פוליטי. הבא נגלה, שוב, את האופן הממולכד שבו החתירה ל"טוב" יוצרת אמנות "רעה" – לא בגלל הניגוד בין ה"טוב" ל"יפה" (והם מנוגדים), אלא בגלל שה"טוב" או "המוסרי" (מילה שאני מסרב להשתמש בה) שייכים לסדר ההגון, הנכון, הסימפאטי, ובכלל – לסדר המסודר כל כך – של הדברים, כלומר לסדר השקרי, כלומר הניגוד בין ה"טוב" ל"אמיתי".

40. הרע
הבא נסקור את שני אופני הפעולה המרכזיים של ה"אמנות החברתית" – יצירת יצירות אמנות בעלות תוכן המוגדר כפוליטי, מעין "אמנות מגיבה", ודחיקת ה"אמנות" אל עבר קבוצות חברתיות "ממודרות" ממנגנוני הייצור והשליטה ההגמוניים כאמצעי ל"העצמה" חברתית. הבא נעלה שוב את הדיון המתוח בין "האתי" ו"האסתטי". הבא נחזור, בפעם האחרונה, על מערכת הפרדיגמות הפוסט-מודרניות הנלוזות: על האמנות כפרקטיקה של ביסוס ושכפול של ערכים, וכפרקטיקה של צריכתם של ערכים אלה. הבא נימנע (שוב), לפי שעה, מ"הדתי".

41. היסטוריה
הטוב הוא הרמוני, מאופק ומסורס – היופי לבידינאלי, אלים ואנוכי. את הזהות המסוימת שהתקיימה בין שתי האידיאות לאורך כמה מאות שנים אפשר להסביר כשיגיון היסטורי, הגחמה הנאיבית של רעיון הקדמה, האמונה הסנטימנטאלית בעניין "האנושי". היסטוריה יכולה להיות עניין כל כך מייגע, אבל יחסי הגומלין ההדוקים בין כמה מאבני הבניין המרכזיות שלנו – קידמה, אמנות, ההתכווננות סביב "האנושי", ולא פחות מאלה – רעיון ההיסטוריה עצמה כנרטיב מודע לעצמו בעל כיוון ותכלית – מחייבים את ההכרה ב"אמנות" כעניין פוליטי: ה"אמנות" כאור עליון, מורה דרך, צלם, אל. כמה פעמים שימשה ה"אמנות" כטיעון "מוסרי" לעליונותה של ציוויליזצית הקדמה? אינסוף.

42. היסטוריה קצרה של אמנות פוליטית
הזהות המוחלטת בין ההיסטוריה של הקדמה לבין זו של האמנות – כלומר בין ה"טוב" וה"יפה" – מופיעה מתחילתה של הראשונה בהתעוררות האירופאית מ"חשכת" הפאזה הדתית-מונותיאיסטית-קתולית, ועד לקו השבר הראשון של ההיסטוריה והאתוס הללו במאה ה-19. כשהזהות הפוליטית המובְנת הזו נפרצה, מופיעה אמנות פוליטית מודעת לעצמה: "ריאליזם" אמנותי שדורש לרתום את האמנות ל"פרוגרסיביות חברתית"; "ריאליזם" המחויב לאידיאה של ה"חברה" באופן מעשי, שרוסק באש התותחים הפרוסים על מרד הקומונה הפריזאית. (ווילד: "דחיית הריאליזם של המאה ה-19 הינה זעמו של קליבן הרואה את השתקפות פניו בזכוכית"; קליבן – דמות ברומנסה "הסערה" של שייקספיר, שיכול אותיות של קניבל).

43. היסטוריה קצרה של אמנות פוליטית – דיאלקטיקה
אחרי שהתותחים נודמים על המרד הסוציאליסטי עצמו, הרעיון הערכי מנוכס להיסטוריה של האמנות, ממוסגר כ"אובייקטים של יופי". הפער בין ה"טוב" ל"יפה" מעולם לא ניצב באופן בהיר כל כך – הוא נהיה לניגוד ממש, שמוביל את מהלך "האמנות הפוליטית" לשיאה היצירתי: האוונגרד "הקשה" של תחילת המאה ה-20. אמנות שמתחברת לפשיזם מהקצה האחד, המיני, ונרתמת למהפכנה ול"עם" בקצה השני. ביניהם מנסים אותה כריפוי חברתי בהלם, או מבקשים ממנה לשחרר את הנפש באופן פונדמנטלי, מוחלט, מכבליה החברתיים. כשהיא רואה לניגוד המר של ה"טוב" וה"יפה" את הלבן בעיניים, היא מעמידה את ההרס, הכישלון, הצחוק והאבסורד כערכים יחידים.

44. היסטוריה קצרה של תהליך אזרוח האמנות
כל המקרים מדברים על "להחזיר את האמנות לחיים", וכולם, כמובן, כושלים, מבחינת השינוי הרדיקלי החברתי. מה שכן מצליח, ובשיעורים חסרי תקדים, הוא הסדר החברתי עצמו, שבתוכו התגלמות האוונגרד מתעצבת בהתאם לדינאמיקה הפנטסטית של האוטופיה הצרכנית. מופיעה אמנות פוליטית בהגדרה קשה: אמנות המשמשת מדיום לאינטרסים והגדרות של קבוצות "ממודרות" בחברה. במשמעותה הסופית היא חותרת להכיל את הדינאמיקה הצרכנית על עצמה ועל הקבוצות שאותן "ייצגה". שוב ושוב נוכחת האמנות הפוליטית במחויבותה העודפת להיסטוריה של האמנות מאשר לאידיאה של ה"חברה", ולמעשה ניתן לתאר את כל ההיסטוריה של האמנות, כפעולה פוליטית, באופן מטריאליסטי – כתהליך של "אִזרוח" האמנות על פי הקטגוריה הצרכנית: אמנות כפרקטיקה של ייצור, שכפול וצריכה של ערכים בידי הכנסייה הריכוזית, בידי האצולה והנסיכים, בידי ההון, בידיי הבורגנות ומעמדות הביניים, ובידי המעמדות "הממודרים" וקבוצות השוליים הנכנסים בשערי המטריצה הצרכנית.

45. האמיתי
ה"יפה" חוזר – אחרי עשור של אמנות "פרוגרסיבית-חברתית" בוטה – כשלב בתהליך פוליטי של "אזרוח" האמנות למטה, אל קבוצות חברתיות "ממודרות", אולי במסגרת תהליך "גלובליזציה" של "צירכוּן" העולם "השלישי". אמנות עוסקת ביופי: זה הדבר היחיד שאפשר להגיד. אלא שבשביל יופי טהור ומיידי לא צריך אמנות – למעשה הוא מנוגד להוויה האמנותית. ואילו כפרקטיקה אנושית, האובייקט האמנותי מבטא משהו אחר לחלוטין – את הדחף היצירתי עצמו, כמו גם את הדחף לצרוך את האובייקט. זה מגוחך להניח שאמנות מכילה או מגלמת איזשהו אובייקט אונטולוגי של "יופי" שאינו אך שיקוף של פוליטיקה אנושית. זה רעיון מופרך לחלוטין.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה