תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #7

אינדיבידואליזם וחוסר האפשרות של "אמנות" מחוץ לשיטת ההון

46. הון ואמנות
אני לא נכנס לעניין ההון והאמנות. החירות היחסית מתכתיבים אופנתיים נוקשים שנדמה שמתקיימת כרגע, ועודנה מתפתחת, בשדה הייצור האמנותי (מעיין "הכל הולך" פורמליסטי – וידיאו, ציור, מופשט, ריאליסטי, פוליטי, אינטרוספקטיבי, קומיקס, טקסטואלי וכולי), בהכרח חיובית ובפרט במקרה של "שווקי אמנות מתעוררים" כמו כאן. נראה שהתהליך ההדרגתי שבמהלכו "השדה" בלית ברירה נפתר, או לפחות עידן, את הקיבעון המודרניסטי עם ה"חדש" הגיע לאיזושהי השלמה, שיכולה (ואמורה) לאפשר צמיחה של אמנות יותר אורגנית, מקומית: לא בהתכוונות שלה כי אם בהוויה ממש. אבל נראה לי שכל התהליך הזה מתקיים יותר "על פני השטח", עוסק בעיקר בעניינים פורמאליים (ווידיאו או ציור? קונספטואלי או חומרי? מופשט או פיגורטיבי?) מאשר בתהליכי עומק חברתיים-תרבותיים. ברגע זה ממש אלפי בוגרות בתי ספר לאמנות ברחבי המדינה, ממעמד הביניים ובגיל העמידה, מושכות במכחוליהן צבע על קנבסים קנויים, ויוצרות/ממשיכות ז'אנר שלם ומסורת שלמה של ציור מופשט-סימבולי-נאיבי שאותו ניתן לכנס לתערוכה שיכולה להיות מעניינת מאוד – למה לא? אני לא נכנס לעניין ההון והאמנות, כי אני מעוניין לעסוק במשהו יותר ארכאי: ב"אמנות", כלומר באופן שבו שאנחנו תופסים "אמנות", שאינה יכולה, מתוקף הווייתה, להתקיים מחוץ לשיטת ההון, מחוץ למנגנון ה"שוק".

47. חירות
בקטלוג התערוכה "רדיקלים חופשיים" שהוצגה לפני כשנתיים במרכז לאמנות דיגיטאלית בחולון (תערוכה רחבת היקף שקיבצה התגלמויות ואופנים אמנותיים-טכנולוגיים של התנגדות ואקטיביזם כנגד הטכנוקרטיה הקפיטליסטית המתעצמת), האוצר אייל דנון משתמש במאמר מכונן של היסטוריון האמנות מקס קוזלוב, "ציור אמריקני בזמן המלחמה הקרה" מ-1973, על מנת לעמוד על שבריריותו הפוליטית של רעיון "החירות האמנותית" באמנות המערבית, שנתפס כניגודה המהותי של האמנות התעמולתית, המפוקחת והמגויסת שנוצרה בברית המועצות לשעבר: "הדמוקרטיה המערבית, בהימנעה מהתערבות ישירה ומפיקוח הדוק, ידעה תמיד לטשטש את המימד התעמולתי של היצירה התרבותית. אולם... האמנות המודרנית, ובמיוחד האקספרסיוניזם-המופשט, שנתפסו כא-פוליטיים ורוב האמנים שיצרו אותם היו בעלי נטיות פוליטיות שמאלניות, היו ביטוי לרטוריקה של העליונות האמריקנית, בכך שהיוו סמל להישגיות ולביטחון עצמי, לחופש אמנותי, לאמנות שביטאה גאונות ללא מעצורים ויצרה סמלי חופש בני צריכה. קוזולוב מתאר כיצד ה-CIA, שהכיר בכוח התעמולתי של מוצרי אמנות אלה, החל "לייצא" אותם ברחבי העולם באמצעות המועצה הבינלאומית של המוזיאון לאמנות מודרנית (International Council of the Museum of Modern Art), כסחורה במאבק לדומיננטיות אמריקנית כנגד האיום הקומוניסטי." דנון מניח במאמר את האצבע על העצב החשוף של אתוס האמנות במערב – אינדיבידואליזם. ב"רדיקלים חופשיים" הוצגו עבודותיהם של "קולקטיבים" של אמנות מתוך ניסיון מוצהר להציב אלטרנטיבה לאינדיבידואליזם ככוח המחולל של האמנות הזו: האינדיבידואליזם הוא כמובן גם המאור האידיאי והכוח המחולל של ציביליזציית ההון, ובלתי ניתן להפריד בין האופן העמוק ביותר שבו אנו מבינים "אמנות" להיסטוריה של עלייתה של הציביליזציה הזו.

48. אמנות עממית
הניסיון האמנותי העמוק והמסור ביותר בעת החדשה להפריד את הקשר הגורדי שבין אמנות לאינדיבידואליזם התרחש, כמובן, במסגרת האוונגרד הרוסי של ראשית המאה ה-20, אשר זיהה את עצמו זהות מושלמת עם המהפכה הסובייטית. כידוע ניסיון זה הוכחד, בסופו של דבר, על ידי מפלגת הדיקטטורה של הפרולטריון עצמה, אבל מהותי יותר הוא הכישלון הלוגי הפנימי שנבע מהאמנות עצמה: ערך האינדיבידואליזם הוחלף ברעיון ביטול התהום הפעורה בין ה"אמנות", ובפרט זו המודרניסטית, ובין ה"עם", על ידי פיתוחו של יחס דיאלקטי מורכב לתחום הנקרא "אמנות עממית" – תרבות שנתפסה כאמצעי הביטוי העצמי המובהק של הקולקטיב הפרולטארי, מרחב יחידי לעיבודם של מושגים וסנטימנטים של אמנציפציה עצמית, ושנמחקה על ידי המודרניות מעצם מהותה. השילוב בין מודרניזם לבין אלמנטים של "אמנות עממית" יצר כמובן אמנות נהדרת, אבל היה חסר ערך לגבי ה"עם".

49. כישלון
הקשר בין מודרניזם לאינדיבידואליזם בלתי ניתן להתרה. גם האוונגרד הרוסי נמדד, מעצם היותו אמנות, לפי הפרמטר העליון של "סינגולאריות". אמנות עממית, כמו "העממיות" עצמה, מעצם היותה ביטוי של קולקטיב, מבוססת על המסורתי וההמשכי, כלומר האי-סינגולארי. ה"קולקטיב", במשמעותו העמוקה ביותר, לא מתקיים רק במרחב – ה"קולקטיב" הוא רצף המשכי בזמן. כתופעה מודרניסטית מובהקת, האוונגרד הרוסי, כמו המהפכה שעליה נישא, התקדש באידיאה של ה"חדש" – פועל יוצא של האינדיבידואלי וה"סינגולארי" שבאמנות, ושגם עכשיו, הלכה למעשה, מאוד רחוק מלהיזנח. "אמנות" הייתה ונשארה התגלמות מושלמת ומאלפת לעליונותה המדעית, האונתולוגית והאמפירית, של שיטת האינדיבידואליזם וההון. האירוניה המרה שבציורי ה"נשגב" הרוחניים של האקספרסיוניזם המופשט, מושא תשוקתן של אלפי צירות ישראליות ממעמד הביניים בגיל העמידה, כהתגלמות לא מודעת של תעמולה פוליטית צינית וקרה, לא יכולה אלא לבטא את עומק הכישלון של רעיון ה"אמנות" כולה. אני זוכר שנתקלתי לראשונה באחת מסדרת ה"אנדרטה לוולדימיר טאטלין" של דן פלווין – ההומאג' הלירי והציני בו זמנית לפרויקט ה"אנדרטה לאינטרנציונאל השלישי" ההירואי והנהדר של הפסל הרוסי: ארבע נורות ניאון לבנות, צמודות זו לזו אנכית, כששתי המרכזיות מוגבהות טיפה למעלה, יוצרות מעין חוד של טיל או אווירון. זה היה כל כך יפה. רציתי לבכות (אבל על מה?).

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה