תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 21, מרץ 2007

תרבות

בית משותף

"עמודים", תערוכה בגלריה בטמרה

את פני המבקרים בחלל הגלריה בטמרה מקבלים עשרים פסלי עמודים, המסודרים בארבע שדרות, ונישאים לגובה של כשלושה מטרים. מראה מרשים לנוכח העובדה שהעמודים אינם דומים האחד למשנהו.

אחמד כנעאן, אוצר התערוכה, מספר שאת הרעיון לארגון חלל התערוכה קיבל בעת ביקורו ביוון לפני מספר חודשים: "הצבת הפסלים תואמת בניין יווני קלאסי, כעין מקדש – העמודים ניצבים במרחקים קצובים האחד מהשני, ועובדים כקבוצה בעלת נושא אחד. כאילו אמן אחד עשה אותם. אבל, בניגוד למקדש היווני ההומוגני, בתערוכה כל עמוד שומר על אופי שונה ויחודי משלו".

כנעאן הציע לאמנים רבים להשתתף בתערוכה, והעביר לכולם את אותן ההנחיות. כל אמן קיבל גליל קרטון בקוטר 40 ס"מ ובגובה של כשלושה מטרים. האמנים קיבלו על עצמם את כללי המסגרת, אך היו חופשיים לתת פרשנות משלהם לנושא המשותף – עמודים. התוצאה: מגוון עשיר ומרתק של עבודות.

בתוך אכסדרת העמודים הזמנית, ניתן היה לזהות בקלות את העמוד שיצרה האמנית בותי'נה מלחם. סימני ההיכר שלה - מחטים, סיכות וחוטים שחורים - טוו על העמוד רשת של קווי חיים כמו של כף יד, שיש בהם זרימה והמשכיות. בנוסף, העמוד כוסה בשעווה שיצרה תחושה של לבוש מיוחד: "החומרים הללו מהווים מבחינתי מטאפורה להסתכלות המורכבת על החיים. הסיכה אמנם קטנה, אך חשובה. היא משמשת לייצור, ולמרות זאת היא דוקרת ומכאיבה. גם השעווה היא חומר גמיש שמקבל כל צורה. אפשר לראות זאת כחולשה, אבל זה גם מעיד על עמידות".

"הזמנתי מספר אמנים ותיקים כמו איליה בעיני, בות'ינה מלחם, הודא ג'מאל ויאסין זיאדנה," אומר כנעאן "אבל רוב המשתתפים בתערוכה הם אמנים בראשית דרכם. זו הייתה אחת ממטרות התערוכה. כגלריה עממית ולא מסחרית, תפקידנו לחשוף אמנים חדשים ולתת להם הזדמנות".

ניד'אם היאג'נה מטמרה, אחת האמניות הצעירות המשתתפות בתערוכה, עטפה את העמוד שלה בבדים לבנים, עליהם תפרה כיסים: "הכיסים מכילים את המטענים שכל אדם נושא עימו כל החיים" היא מסבירה, "כיס לדגנים שיזרעו בשנה הבאה, כיס לכסף, כיס לספר זכרונות, וכיס בו מגדלת האישה את דור ההמשך". והיא מוסיפה: "המבקרים שהגיעו לפתיחה, הופתעו מכך שהיצירות לא היו ציורים, אבל גם לא בדיוק פסלים. להרבה אנשים בחברה הערבית יש בבית עמוד שתקוע באמצע הסלון. פתאום הם ראו שאפשר להעניק לו גם משמעות אחרת".

סלוה נימר עיסא מטמרה, יצרה את אחד העמודים האישיים והייחודיים בתערוכה. האמנית הפכה את העמוד לגזע עץ באמצעות הדבקה של קליפות עץ אורן לכל אורכו. מבעד לקליפות מתגלות פניהן של נשים שונות. על פניו, מטאפורה המקבילה בין העץ לבין האישה והפיריון. אולם, התבוננות ממושכת יותר מעוררת בצופה אי נחת ותחושות סותרות של כליאה והשתקה מצד אחד, מול מאבק וניסיון להשתחרר מצד שני. כיסוי העץ, יותר משהוא בא להגן, מתגלה כמחניק ואוטם, כאילו מכוון לכלוא את הדמות בתוך העץ או מתחת לקליפות. "אני לא נגד הדת," אומרת סלוה "אבל אני נגד המרכזיות שנושא החיג'אב (כיסוי הראש של הנשים המוסלמיות – ד.ב.ש) קיבל בתקופה האחרונה. אני מרגישה לחץ חברתי הולך ומתחזק על נשים, כאילו שעטיית החיג'אב היא הבסיס האמיתי של הדת. אנשים נתפסים לעטיפה החיצונית, ולא למהות של הדברים. לפעמים אני מרגישה שנשים עוטות את החיג'אב מתוך לחץ חברתי ואופנה, ולא מתוך אמונה. עד כדי כך, שכיסוי הראש מסתיר את השאלה האמיתית - מהו בסיס האמונה?".

חלק מהאמנים בחרו להתייחס לכיבוש הישראלי. רודיינה קאעדן, גם היא מטמרה, תיארה את סבלם של הפלסטינים באמצעות ציור וקולאז' של תצלומים וקטעי עיתונות שהודבקו על העמוד. סאידה כנעאן מטמרה ציירה את גדר ההפרדה כנחש ארוך, המתפתל על גבי העמוד מבסיסו ועד לכותרתו. דוקא הרישומים העדינים והרגישים, מדגישים את האלימות והדיכוי.

העמוד של חאתם עוודה מסאג'ור, מפגיש וקושר אבנים מסוגים שונים. עוודה מנסה ליצור ביניהן דיאלוג, למרות השוני, ולטעון שאת כולן מחבר הקשר למקום. ח'תאם יונס מעארה, התקינה עינית הצצה לתוך העמוד, ובנתה תא סודי. רק מי שמתקרב ומציץ פנימה מגלה את הסוד – קרוב משפחתה היה אסיר פוליטי, ונמלט מהכלא הישראלי ללבנון בשנות השישים.

מהא נסרה, יצרה בעמוד שלה פתח בדמות חלון מסורג בחוטי תיל, המונעים כניסה פנימה. עיסא שבלי התייחס לעמוד באופן פונקציונאלי, ויצר ממנו עמוד תאורה, הנראה כאילו גולף מעץ. ריקרדו לפין, הדביק על גבי העמוד שלו בד עליו מצויר סיפור הנדודים של סבו, של אביו ושלו מרוסיה לארגנטינה ולישראל. בציורים ניתן לראות כיצד השאירו אחריהם הכל ויצאו למסעם עם תיק בלבד.

העמודים בתערוכה, יותר משהם מתייחסים לאמנות היוונית הקלאסית, משדרים מבט אל העתיד. המבנה אותו יוצרים פסלי העמודים יכול לשמש מטאפורה לחברה אחרת. עשרים העמודים ממחישים כיצד יכולה קבוצה של פרטים שונים כל כך, ומעניינים כל אחד בפני עצמו, להוות מסד לבניין משותף.


צילום: אחמד כנעאן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה