תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #5

אוונגרד המזרח: אמנות וחיים, ידע ובדיון

31. רציונאל
כמה פליטי סוריאליזם וסיטואציוניזם צרפתיים עוסקים בניסוי מחשבתי: הרציונליזם מת! – אבל במה יחליפו אותו? השדה הממודר והמגודר של האמנות מלכתחילה יועד לשמש כארגז החול של האי-רציונאלי, אבל מה יהא על החיים עצמם? בינתיים, אי-הרציונליזם המיוחס ל"מזרח" (התיכון) ממשיך להלך אימים על "המערב" המדעי והטכנולוגי, מוסבר כמקור ה"נחשלות" וה"בערות" הכרונית של האזור, ונתפס כפסיכוזה ממאירה, יסודית וכוללת – התמוטטותו של כל מה שידוע, של התבונה המטיבה עצמה. במסגרת התפיסה הזאת מופיעה החתירה לכינונה של קולוניה מערבית-רציונאלית בעיבורו של המזרח, אבל התוכניות משתבשות.

32. שמות
סבתו ואמו של איציק בדש שוטפת את גופו הערום, נשא האיידס, במים וסינטבון. הסבתא נצר לשושלת מקוננות טריפוליטאית חזקה, ועל רקע שירת "התיקון הכללי" מספר תהילים היא מברכת את נכדה בעברית ובערבית. היא מונה שמות אחים ובני משפחה שנפטרו, ושמות רבנים היסטוריים גדולים. מה פעולתם של שמות אלו בעולם? ברמה הגשמית ביותר אלו הן מילים – גלי קול ממיתרי הגרון המווסתים דרך חלל הפה, הלשון והשפתיים לרצף של תנועות ועיצורים. ברמה התפקודית אלו אובייקטים פולחניים בעלי משמעות סמלית כלשהי. ברמה התרבותית אלו שמות קוד למורשת הגותית, צביון חיים. ברמה הרוחנית אלו ישויות הממקמות את הקיום האינדיבידואלי בתוך רצף של קולקטיב – "שלם", היסטורי וא-היסטורי, שלבו האחד פועם גם כשכל האחרים נודמים. ברמה הטקסית הם נועדו להציל חיים.

33. שפה
פעולת הדיבור היא, בסופו של דבר, תופעה מאוד משונה. אנחנו מייחסים למילים "דברים" הקיימים בְ"מציאות", אבל ככל שהשפה נדרשת לביטויים יותר מורכבים כך מתגלה חוסר הלכידות של מנגנוניה הבסיסיים ביותר. ולעולם אין הדבר מוחשי יותר מאשר כשפתך נשללת ממך. השפה – ממשק התיווך בין הנפש הסובייקטיבית ל"מציאות", הסוכנת הראשונה והאחרונה של ה"תרבות" – מגלמת במנגנוניה את הפרשנות התרבותית הספציפית לפער הזה בדיוק. אם הרציונליזם המערבי מבקש באמצעות מנגנוני השפה השונים להשתלט עליו, אי-הרציונליזם המזרחי מבקש מהשפה להכיל אותו – כמקור חיים, כהוויה. במינוח אחר: שפה של אתוס הידע מול שפה של משחק הבדיון.

34. תרבות
הגיית שמות רבנים לא תעקור את הנגיף מגופו של איציק בדש – ההגדרה הפיזיולוגית של מוות עתידי לא תשתנה. תשתנה גם תשתנה, באורח סימבולי וממשי כאחד, הגדרת החיים – ההוויה – ההווה. הגדרת סדרת הפעולות שמרכיבות את העבודה/תערוכה "דיוואני" של בדש כטקס מעבר מחייבת השתתפות פעילה במשחק של מצב המעבר – ההתקיימות במצב מחוץ למרחב ומחוץ לזמן. הפעולה מדוקדקת: רחצת הגוף במישור הגשמי, שמות האחים מגלמים את שושלת הדם, שמות הרבנים את הסדר החברתי – "התיקון הכללי" פועל במרחב הסימבולי המוחלט. כל המישורים נתבעים בבת אחת להכיל את הסובייקט לתוכם, ללא תנאים וללא משא ומתן. הפעולה חתרנית בכל מובן: הבדיוני כפעולה שרירה בעולם כנגד הבירוקראטיות החברתיות והפסיכולוגיות של המבנה החברתי במערב – והטלת וטו כנגד העמדות החברתיות והדתיות הנוקשות הרווחות במזרח. שפה שלמה של פעולה, של הוויה.

35. קיטש
אם לתערוכת תצלומי הטקס לפני כשנה נמצא מקום דווקא במתחם "בית בנמל" של מותג האפנה קום איל פו המסחרי והיוקרתי (בניגוד לגלריה ממסדית), הרי שמעבר ליומרות הפוליטיות הבעייתיות של המותג המארח, הדבר נובע מהנטייה המשותפת של שני הצדדים לטשטוש מושגי בין "דימוי" ל"אמנות". צילומי הסטודיו המוקפדים והתיאטראליים (צלמת: שרון בק) מתכתבים עם איקונוגרפיה נוצרית וצבעוניות ברוקית על רקע שחור, מודפסים בגודל ריאליסטי ויוצרים עודפות וויזואלית וסגנונית דרמטית ובלתי הולמת כביכול: בהקשר של בקורת האמנות זהו קיטש – אמנות בהקשר של נשים עשירות בקניות. אלא שצילומי הטקס הם אכן רק הדימוי – ההתגלמות הסופית בחומר של מעשה האמנות המלא, חלק שלישי ואחרון לטקס המעבר: ההתייצבות המחודשת מול החברה והתרבות. הפער הזה בין מדיום האמנות לאמנות עצמה מגלה סיפור של הדרה: סיגנוּנם הנאיבי של התצלומים-דימויים הרי מצפין בתוכו מורכבות טקסטואלית רוויה ועמוסה, אך כזו שאין שיח האמנות המקומי הממוסד, המושתת כל כולו על טרמינולוגיה מערבית, מסוגל להכילה – כפי שרשימה זו בעצמה רק מגרדת את טווח האפשרויות וההתפצלויות שנובעות מהעבודה. מהותית יותר היא השתקפות תוצאותיה העלובות למדי של הדרה מתחום הלגיטימיות החברתית-תרבותית – של שפה שלמה.

36. ממשק ידע/בדיון
יושבים סיטואציוניסטים צרפתיים בארגז החול של האמנות ודופקים את הראש: הרציונאליזם מת, אבל איך תחדור האמנות לחיים? איציק בדש מנתניה, חולה איידס, תולה צילומים בבית בנמל ואומר: זאת לא האמנות – החיים הם האמנות כשאנחנו מדברים את השפה של הבדיון. לעומתה גם הנגיף ייסוג בסוף – אין לדעת. אין אמנות. כאן טמונה ה"בערות" של המזרח, ה"נחשלות".

37. סיפור
אבל כל זה לא משנה עכשיו, כי בכל רמה מוסדית-חברתית, כלומר בהכרח שבהשתתפות הסביבתית הפעילה במשחק, השפה הזו כבר מתה, ולכן מדובר בעבודה מתה: שמות הרבנים, הפעולה עצמה – אלו נהיו בעצמם לזיכרון נוסטלגי, סמל חלול, שעשוע אנתרופולוגי, קיטש. זה הסיפור: יותר מכל היבט כלכלי או מעמדי, ההדרה של השפה המזרחית של הבדיון היא המחרבת את החיים, את מקורם, את ההווה הבדיוני על נס העתיד של הידע. אחת-אחת נשמטות מהקינות הטריפוליטאיות כל רמות הפעולה הממשית בעולם לכדי גלי קול מחלל הפה והשפתיים, רצף של תנועות ועיצורים בלבד. הנה, כך ביערנו מקרבינו את הנחשלות המזרחית, וזכינו בתמורה בבערות חובקת כל, רציונאליזם הייטקי, שממנה איש לא יחמוק. אנחנו מאבדים את השפה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה