תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 14.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #8

מלאכת יד, תרבות ישראלית, אמנות עממית

50. ספקטקל
העלבון שבאלפי בוגרות בתי ספר לאמנות ממעמד הביניים ובגיל העמידה הנאבקות במכחוליהן עם שכבות צבע הנערמות, ברגע זה ממש, לכדי עוד אלפי ציורי מופשט-סימבולי-נאיבי, כרוך בתחושת ההדר הנרקיסיסטי שכביכול מתגלמת בפעולה הזאת: הו – האמנות, היופי, הרוח! הציורים לא יפים? בוודאי שהם יפים. למה שלא יהיו יפים? הציורים יפים, אבל הם מעצבנים בחוסר היומרה שלהם לספקטקולריות, כלומר התאווה להשתלטות אלימה ואנוכית על העולם. בעצם הציורים מלאים עד אפס מקום בספקטקולריות יומרנית להחריד, אלא שזו ממודרת למרחב "ההומניסטי" הנוח והנינוח המתקיים בין "רוח" האמן לציור המתהווה – מתנת המופשט-הסימבולי לאנושות, מתת הבינוניות. אולי העניין הזה של הספקטקל – התאווה הפסיכוטית במהותה להפוך את העולם להשתקפות של הנפש שלך – הוא גברי במהותו. כך או כך, ההתנגדות האונגרדיסטית הנושנה ל"טביעת היד" של האמן נובעת מהתעוב למרחב הנוח והנינוח הזה בדיוק, לרעיון המעיק של התגלמות הרוח בחומר, ל"אמנות".

51. כוח
כלומר הדבר החסר בציור המופשט-הסימבולי העממי הוא תביעת בעלות על המרחב הקונקרטי, או על איזשהו מרחב קונקרטי, למעט אותו מרחב "רוחני" פרטי – כלומר התביעה הפוליטית-קיומית לכוח שמזינה את החוויה הספקטקולרית. שם טמון הערך הכללי של מה שניתן לקרוא לו "אמנות עממית". ציורים אלה חולקים עם הנטייה לאוונגרדיות וקונספטואליזם השולטת, פחות או יותר, בשדה הגלריסטי האליטיסטי, והמנוגדת להם כביכול, את הניכור המובנה בתרבות הישראלית בין אמנות למלאכת יד (Craftsmanship): הקונספטואליזם מתוך הנימוק האידיאולוגי המתנגד ל"טביעת יד האמן", ואילו הציור המופשט-הסימבולי מתוך עצם הבנתו את עצמו כ"אמנות" ("רוחנית" וכולי) ולא כפרקטיקה עממית של ייצור מוצרים קונקרטיים בעולם קונקרטי.

52. ארוס
בעוד הן מבחינת הקונספטואליזם "הממסדי" והן מבחינת הציור "העממי" אמנות ישראלית הינה באופן מובהק נגזרת/סוכנת של "התרבות המערבית", בשני המקרים היא חסרה את הנקסוס המהותי של התצורות הללו במערב עצמו למסורות העממיות/מקצועיות של מלאכת היד וייצור מוצרים – הארוס המושקע בפרזול והכנת נעליים. כמו מדינת הלאום היהודית עצמה, גם התרבות והאמנות במדינה זו הן כולן "רוח", "רעיון" או "מושג", הצפים על פני האידיאות של "האדמה", "העם", "השורשים" – כעל מים.

53. מודרניזם
מובן שגורם מרכזי לניכור הזה נובע מעצם הקמתה של הישות הריבונית היהודית כשאופני הייצור המתועש כבר היו בשיאם, דבר שמנע את התמסדותה של מסורת של עבודת יד בעלת איזשהו משקל ממשי באורחות החיים של נתיני הישות. אבל חשוב להבליט שלושה היבטים אידיאולוגיים מרכזיים לא פחות בתהליך הזה: הראשון הוא הציונות כתנועה מודרניסטית (חלק מאופנת התעוררות הלאומיות באירופה של המאה ה-19) שדוחה מעל עצמה את "הישן" ו"המסורתי" כערכים שליליים בפני עצמם. כחלק מאותו מודרניזם מערבי-חילוני, היא מבקשת לפתח תרבות ואמנות מערביות-חילוניות מודרניות, וזאת בלי הכרה במידת הישענותו של אותו מודרניזם על עצם המסורות, בעיקר עממיות ומקצועיות, שכנגדן יצא.

54. מלאכת יד ומסורת
השני, הנובע מהראשון, הוא היחס הדואלי, פטרוני-שלילי, בכל הנוגע למסורות שכן התקיימו כאן ושהיו שזורות באורחות החיים של ילידי המקום. אמנם האמנות בפרט ניסתה לייצג אותן באמצעות כלי ייצוג מודרניסטיים, מתוך תקווה שדרך ייצוגן החיצוני ידבק בה משהו ממשותן, אך זאת בעוד שהאידיאולוגיה הכללית (כלומר ה"תרבות") שאותה שירתה (ועדיין משרתת) הייתה אמונה על מהלך כולל להכחדתן. כך נוצר שפעולות הייצוג האמנותי של מסורות אלה נהיו למחווה ריקה – בעוד האמנות עצמה מהווה כלי לריקונן מכל תוכן קונקרטי, היא גם אינה מסוגלת להחיות את עמה דרכן.

55. מלאכת יד ודת
ההיבט השלישי הוא הפרדוקס המובנה בניסיון כינונה של (חיקוי של) תרבות "חדשה" בטריטוריה שהזיקה אליה מוגדרת אך ורק דרך פרמטרים של הזיכרון המיתולוגי המאוד "ישן". ללא זיקה ממשית, חומרית, נמשכת בזמן, "תרבות" כזו בהכרח נידונה להיוותר אובייקט "רוחני" ומופשט לחלוטין. בנוסף, עצם הזיכרון המיתולוגי-היסטורי בפרט, קרי הדת, מורכב בעצמו מיחס ששולל את רעיון ה"אמנות" באופן גורף: התפנית החשובה בהיבט הזה היא שהקונסטלציה התרבותית הדתית במהותה מסיטה את האימפולס האמנותי חזרה אל האמנות העממית ומלאכת היד של ייצור מוצרים קונקרטיים, אל פרזול והכנת נעליים. התרבות "החדשה" המתהווה מעולם לא נגשה ברצינות להתמודד עם המורשת שדרכה הגדירה את הזיקה למקומה (למעשה את הזיקה לעצמה), למעט (שוב) לייצוגים ריקים וחיצוניים שלה.

56. הנדסה
במסגרת התרבות "החדשה", מבוססת התיעוש ומכוונת ההשתלטות המעשית על המרחב, הספיקה להתפתח באופן אורגאני יחסית צורה אחת של אמנות עממית מקורית – זו של ההנדסה, האובייקט השימושי והחצי מאולתר של מבנה או מכונה. באובייקטים כאלה ניכר הספקטקל הציוני (תחשבו על "הנדסת מזון"), והם מכוננים אירועים נקודתיים של תביעת כוח במרחב הקונקרטי. לפני כשנה וחצי רתמה קבוצת "איפה דנה" את האמנות העממית הזאת לשירות האמנות הקונספטואלית כשבנתה שמונה רפסודות זהות ועליהן צריפים קטנים מקורות עץ ומכלי מים מינראליים, ואז יצאה להשיט אותן במיצג "הימָהּ" במים שמול חופי בת ים, במפגן ספקטקולרי של תרבות הצפה על פני אידיאת "האדמה".

57. חיים
אמנות עממית מבוססת מלאכת יד אינה עוסקת באמנות – דרך התקנת עבודות פרזול ונעליים היא עוסקת בחיים עצמם, מייצרת אירועים ספקטקולרים נקודתיים וארעיים של תביעת כוח והתממשות במרחב. ללא האירועים האלה וההתממשות הזו, "אמנות" היא פרקטיקה של ייצור של "יופי", "רעיון", או "רוח", כלומר של שום דבר.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה