תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #9

הארכיבים של אריאלה אזולאי, אמנות בירוקראטית במפלגת דעם: שתיים מתוך ארבע פרדיגמות של אמנות כפעולה פוליטית

58. היסטוריה
מעבר לפרקטיקה של ייצור אובייקטים "יפים" – זאת הטענה המרכזית כאן – לאמנות ניתן תפקיד מכריע בייצור הספקטקל ההיסטורי של הנאורות והקִדמה. עד כדי כך בלתי ניתן להפריד בין אובייקט האמנות ה"יפה" מזה הפוליטי, הרעיוני, ההיסטורי, שכשנפער השבר במושגי הנאורות והקדמה עצמם, המירה האמנות את ה"יופי" לעיסוק קומפולסיבי ב"מכוער", ובלבד שלא תאבד את אחיזתה בעמדת הכוח של ייצור מושגי ההיסטוריה, של עיצוב התודעה ההיסטורית. מנגד, אותה אמנות שהמשיכה להיצמד ל"יפה" כהצדקה לעצמה, הלכה והידלדלה – לא מבחינה כמותית אלא יותר ממעין בחינה "אנרגטית", אם להשתמש בנוסח מקובל; באורח אירוני האמנות הזו נדחקה לפינה שכמעט ניתן להגדיר כ"אמנות עממית-מודרנית" תוך וויתור על מעורבותה בספקטקל החברתי, הקולקטיבי וההיסטורי.

59. בין שתי מלחמות
אירועים היסטוריים שונים (נשיא חדש בבית הלבן) מבטאים את נקודת השיא – והמיצוי – של האנרגיה היצירתית המסוימת שהניעה את גל האמנות הפוליטית והאקטיביזם בעשור הנוכחי: עכשיו מחכים לראות מה יקרה. בין שתי מלחמות, בקיץ 2006 וחורף 2009, נראה כיצד הפוליטיקה יכולה להרשות לעצמה את מה שהאמנות אינה: לחזור על בדיחה פעמיים. להוציא את האקטיביזם הישיר והמעשי – זה המושגי, הרעיוני והאמנותי יצטרך לרענן את הארסנל שלו, את מקורותיו היצירתיים, בטרם ישקע בקיפאון לא-סקסי, יאבד את מקומו (גם השולי, היחסי או הפוטנציאלי) בספקטקל של זירת הרעיונות הציבורית. מכל הפעילות בעשור החולף, ארבעה ניסוחים הציגו כיוון פעולה קוהרנטי וממוקד, פחות או יותר.

60. יידוע
מציאות של מלחמה מתמדת מאפשרת פחות גמישות רעיונית לניסוחים מופשטים של משברי ערכים: ה"כיבוש" כעובדה מתמדת מתקיים הן ברמת הדקונסטרוקציה והרעש הסטאטי הלבן הבוקע מתמסורות המדיה האדישות, והן ברמה קונקרטית-מאוד של שעבוד מאות אלפי אנשים. בלתי ניתן לתקוף אותו מושגית ברמה האחת מבלי ליפול ברשתה של האחרת (מכאן האבסורד שעצם ההתייחסות ל"כיבוש" נהייתה ל"קלישאה"). אריאלה אזולאי מרכיבה ארכיבים עצומים של תצלומים המתעדים את ה"כיבוש", ובפרט את החיים המתעצבים תחתיו לאורך עשורי שנים – פעולה דה-קונסטרוקטיבית כנגד הדקונסטרוקציה עצמה, המחזירה לאמנות, ולצילום בפרט, את שאבד במבוכי המרחב הקיברנטי: הגורם המיידע, הכוח לספר ולייצר נרטיב של היסטוריה, ובפרט את ההיסטוריה של האדם הכבוש.

61. התגלמות
האמנות רוקדת את ריקוד הלימבו של רוח הקדמה: היהלום הנוצץ של ציביליזציית ההון, כל כולה התנגדות סימבולית שנולדת מתה לתוך האוטופיה הפנטסטית של הצריכה. השמאל ההזוי: במפלגת דעם הסוציאליסטית מאגדים פועלות חקלאות ערביות, פרילנסרים מתעשיות התוכן ועובדי קבלן, ומממנים את הפעילות הזאת על ידי מכירת אמנות ישראלית (האמנים מקבלים 25% מערך המכירה). בתערוכה במוזיאון בת ים הפכו את החלל שהוקצע להם להעתק ישיר של משרדי המפלגה בתל אביב, כולל עבודות אמנות מה"אוסף" שלהם התלויות מסביב, כמעין רדי-מייד דאדאיסטי מורחב (נעה גרוס, אמנית ואוצרת המיצב/מיצג, מתמחה ב"אמנות בירוקראטית" מתחום יחסי ההון והעבודה – עבודות המורכבות משטרות חוב ופתקי הוראות שהשאירו לה בעלי בתים בהם עבדה כמנקה). הסניף הארעי היה פעיל לחלוטין: חומרי תעמולה חולקו בבת ים ובמוזיאון קיבלו קהל. במוזיאון עצמו עיקמו את האף, ואילו בטור זה נוסתה היפותזה משונה: במוזיאון, הפעולה הפוליטית הישירה עושה את מה שהאמנות כבר אינה יכולה; מועדת לכישלון בלב הלימבו של ההון, חסרת סיכוי, ספקטקולרית ו"הזויה" – הפעולה הפוליטית הישירה כהתגלמות טהורה של התנגדות טהורה, של אמנות.

62. החדש
מעניינת – העלייה בעשור החולף של משהו שאפשר לקרוא לו מרכסיזם. זו הדגמה כמעט נבואית של הרעיון הבודריארדי של חזרה אל – או שמא על – העבר. כמו המונומנט ההיסטורי של ה"חברה", ה"קולקטיב" או ה"עם" המרכסיסטיים, מונומנט היסטורי לא פחות מקנן בלב המהלך של אזולאי: הומניזם, אוניברסליזם – מעבר לדקונסטרוקציה, שרירותי לחלוטין. במובן הזה, הפוליטי, שתי הפרקטיקות חורגת מהאתוס המודרניסטי של "החדש". המהלך של אזולאי נעצר כאן – במסקנה התפלה של הדת האזרחית והרפובליקה הליברלית של המעמד הבינוני, זו הנידונה לחזרה פרומתאית אל הדקונסטרוקציה ועולם המראות של הערכים המושווים. ל"כיבוש". בדעם מדברים מטריאליזם קלאסי: השליטה על אמצעי הייצור היא הפרמטר הבלעדי ביחסי הכוחות בין אנשים וקבוצות – המלחמה היא אמצעי לשימורה משני הצדדים (ואכן – בעולם כולו). קבוצת הזהות האתנית הינה הבנייה תרבותית – הבנייה תרבותית שניתנת להמרה מיידית בזהות מעמדית. זהו כיוון פעולה רדיקלי במושגים מקומיים.

63. הדת האזרחית
אם ברמה הפוליטית ההומניזם של אזולאי והמטריאליזם של דעם מופיעים כרוחות רפאים מעולם המתים של העבר הישָן, "החדש" המודרניסטי מתגלם ברמה האמנותית – בהמרה המהותית של הפרקטיקה האמנותית עצמה: אמצעי הייצור של המטריאליזם, וייצור האמנות בכללם, כאובייקט "המציאות העליונה" (בדיוק כמו "הנשגב" של הציור הסימבולי-המופשט), הופכים את האמנות לפעולה פוליטית ישירה – למעשה, את הפעולה הפוליטית לאמנות; והארכיבים של אזולאי, שאינם עוסקים ב"אמנות" אלא באישוש אפשרויותיו המושגיות והפוליטיות של התיעוד, הממירים את פעולת האמנות ממעשה "היצירה" למעשה העדות, ממהות "רוחנית" למהות אינפורמטיבית, מהוויית הסובייקט האמנותי לפעולה במציאות – הומניזם כפועל יוצא של פעולת האמנות (התיעוד). בשבוע הבא – על שני כיוונים של אמנות כפעולה פוליטית שממשיכים היכן שהמטריאליזם, כמו גם הדת האזרחית של ההומניזם, אינם: באותם צדדים אחרים של ההוויה שאינם השליטה על אמצעי הייצור. סקס למשל. בשביל הפירוק המהותי יותר של המתח בין "פוליטיקה" ל"אמנות" צריך ללכת יותר רחוק, יותר ישן.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה