תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #10

סטייה מטאפיזית בגלריה חנינא, מלחמת תרבות בבית תנועת אחותי: שתי פרדיגמות אחרונות, מתוך ארבע, של אמנות כפעולה פוליטית

64. חילוניות רדיקלית
הומניזם, מטריאליזם – פרדיגמות החולקות עיקרון אתי ומתודי שאותו אפשר להגדיר כ-"חילוניות-רדיקלית": ה"לאום", ה"מדינה", ה"משפחה" – סטיות סובייקטיביות נשגבות, כוזבות כמו הדת, נדחות מלפני הקיום הקונקרטי של הסובייקט האנושי בלבד. עקרון המהדהד לאורך האתוס ההיסטורי של הקדמה, והמכונן את המערכת השלמה והמורכבת עד אינסוף שלה – המדע שלה, ההגות, הטכנולוגיה, הפוליטיקה. עקרון תובעני וחמקמק אל מול פיתויי הבדיון והתאווה הליבידינאלית לספקטקולריות וכוח.

65. ההופעה הספקטקולרית של האובייקט
אל מול כל הסטיות הרבות של ציביליזציית הקדמה (כאמור: הלאום, המדינה, המשפחה וכולי – מסגרות מושגיות שעל בסיסן מתאפשרת הקרבתם של קורבנות האדם הנדרשים להמשך קיומה – זה הרי מה שאומרים לנו במפורש), ב"אמנות" (כלומר האמנות של המודרניות, של הקדמה) נשמר לאידיאה של החילוניות הרדיקלית מרחב מיוחד להתממשותה המלאה. בשיאו, האובייקט האמנותי מופיע כ"מציאות ערומה", חפה מכל ערך או התניה. זה גם האופן שבו האמנות הזאת תמיד מתגלמת כפוליטית: ה"מציאות הערומה" של אובייקט האמנות כנוכחות ספקטקולרית של הפרעה בלב הסטיות הבדיוניות הכוזבות של הסדר הקיים.

66. אובייקט/מטפיזיקה
אם כמתווים אידיאולוגיים לפעולה פוליטית הומניזם ומטריאליזם מהווים את ההתגלמות ההכרחית של חילוניות רדיקלית, כתשתית לפעולה אמנותית עצם מטענם האידיאולוגי גוזר עליהם את נוכחותו של ערך עודף ל"מציאות הערומה". את האובייקט האמנותי החילוני-רדיקלי בלתי ניתן לצמצם לשום ערך – באמנות, "חילוניות רדיקלית" היא עקרון מטפיזי. ומעניין האופן שבו בתרבות זו המטאפיזי מתגלם באובייקט.

67. מקורות
רוחות הרפאים של הוודאויות המודרניסטיות אולי מתות ברמה האידיאולוגית, אבל הן חיות בקרבנו בצורה של רגשות מופשטים – טוען יונתן הירשפלד, צייר, כותב ואצר גלריה חנינא, ודורש את מקומה של הסטייה הסובייקטיבית אל הנשגב – מנגד לעריצותו של הקונקרטי, להתבוססות הקומפולסיבית והבטוחה באירוניה, להשתתפות ה(אי-) פעילה בכלכלת ההימנעות. הנשגב שלו ממוקם על רצף הקלסיציזם האירופאי הדיסציפלינארי ( – הממושמע), הרחק מגילויים "עממיים" של "רוחניות", אבל לדרישה הזו יש שותפים רבים, ומקורות שונים מאוד: כך לפחות אני מפרש את הזינוק אל הבדיון בציורים של רועי מרדכי ומיכאל קסוס גלדיוביץ', את מתיחת הגבולות בין ה"גוף" ל"רוח" במיצגים של עדינה בר און, את הפגאניזם האקולוגי של אמיליו מוגילנר ושי זכאי, את החתירה אל הנשגב אצל יואב שביט ודפנה שלום, את הטרמינולוגיה הקבלית של ליטל כהן, דנה לין וגיא ברילר, את ה"תיאוריה המאחדת הגדולה" של דורית פלדמן.

68. סטייה
וגם ההזיות הטכנולוגיות של רן סלוין, הספקטקלים של קרן רוסו, הפטישיזם הטקסי של הצלמת פסי גירש והקברט המאגי של מרינה P.O.P, הפליאה הפנטסטית אצל מיטל כץ מינרבו והצלמים תומר שר ואנה ים, המיתולוגיזציות של אסי משולם, המדיטציות של הדס עפרת...שנזכיר את מיכה אולמן? אפשר. שנזכיר את דוד אבידן? (אני בכוונה לא מזכיר אמנים שעוסקים ישירות ב"יהדות", או אמנים "ערבים-ישראליים". כרגע הדיון הזה מוגבל). הסטייה אל הסובייקטיביזם של המטפיזיקה בוודאי שאינה מתיישבת עם הטהרנות החילונית-רדיקלית. היא מסמנת מעין "סכנה" אינטלקטואלית, פוליטית ואמנותית שהזיכרון המודרני מתקשה לעכל: פוליטית, היא מזוהה עם ההסתגרות והאסקפיזם של הניו-אייג' של המעמד הבינוני במקרה הטוב, ובמקרה הרע עם אובדן הרסנים האינטלקטואליים שמונעים את הקריסה הנשנית אל הבערות, הזיות מופרעות של טוטליטריזם שמימי, ופונדמנטליזם דתי. אמנותית, בניגוד להמרה רדיקלית של הפרקטיקה האמנותית, נראה שהנטייה המטפיזית סוחבת בעיקר לאותה פרקטיקה ישנה של "ביטוי עצמי".

69. אפשרויות
מנגד מצביעה הנטייה אל המטפיזי על הכשל המובנה, פוליטית ואמנותית, של ההומניזם, המטריאליזם והחילוניות הרדיקלית להציע תוואי פעולה שחודר לעומק המצב האנושי: הנשגב המטפיזי קיים כפעולה של הפסיכה האנושית – על איזה בסיס דוחים את הפעולה הזאת כ"לא-אמיתית"? אם כל האופציות פתוחות, אזי הנשגב המטאפיזי הוא אחת מהן – יש אפשרות להכריע.

70. האנטגוניסטית הגדולה
כמו הומניזם ומטריאליזם המופיעות כהישנויות בודריאריות של העבר, גם הסכולסטיקה המטפיזית הזהירה כלואה בתוך הרצף של המודרניות האירופית, נשמרת מלמצוא את עצמה מזוהה עם האנטגוניסטית הגדולה של הקדמה – הדת, מתעלמת מכך שכאן, ב"מזרח", המודרניזם נחווה בצורה די שונה. אל מכלול המשמעויות הפוליטיות של הסטייה המטפיזית אחזור בהמשך – כרגע חשיבותה של הופעתה המחודשת של המטפיזיקה טמונה באופן שבו היא הכרחית בשביל בנייתן של אסטרטגית תרבותיות הנענות למורכבויות הפוליטיות הספציפיות לכאן.

71. התרבות
דיאלקטיקה של האפשרות המטפיזית עם מרכיבים מרכסיסטיים ובוודאי הומניסטיים נחקרת בצורה עקבית ושיטתית בבית תנועת "אחותי" תחת המטריות הדיסציפלינאריות של פמיניזם ופוסט קולוניאליזם. בדומה להתחככות האמנותית עם המטפיזיקה, גם בגלריה בבית התנועה לא תימצא אמנות הממירה את הפרקטיקה האמנותית עצמה: שם האמנות מופיעה ככלי לביטוי תרבותי, ואילו התרבות – כפרקטיקה פוליטית. "אחותי" היא תנועה פוליטית בראש ובראשונה, אבל בניגוד למטריאליזם ולהומניזם, היא מציבה את ה"תרבות" כמרכיב המכונן את יחסי הכוחות בחברה, ולא להיפך. ה"תרבות" כמוקד המאבק.

72. הכרה
הפריזמה הפוסט קולוניאליסטית, או קונקרטי יותר – הקונפליקט בין "מזרח" ל"מערב" כפי שהוא כולו מתמרכז לארץ הזו, ל"כאן", דורשים מילון מושגי רחב יותר מהעבר המערבי-מודרני, החורג ממושגי הקדמה: הדיון על ה"תרבות" כנוכחות פוליטית מחייב את ההצגה המחודשת של הדת. כאן המטפיזיקה נהיית חשובה. מרכסיזם, פמיניזם, הומניזם – נמהלים בחסות המטפיזיקה לתוך דיון מחודש על הדתי, מתוך ההכרה המזרחית במהותה שה"תרבות" מתממשת כמצב דיסקורסיבי, פתוח, נוזלי ומופשט. הכרה שהדת כפונדמנטליזם היא רק ריאקציה לנוירוזת ההכחדה המודרנית של האפשרות של הנשגב.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה