תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #11

הערת ביניים 1: הלם העתיד הלא מהמם

73. חפיפה מובנית
ההצבעה על ארבע פרדיגמות, כפי שאלו כונו כאן, של אמנות כפעולה פוליטית התבססה על הבדלתן מאותו מוטיב מוכר של "אמנות כהבעה פוליטית". כלומר – בניגוד להבעת "עמדה" או "מסר" פוליטיים – אמנות כפעולה השואפת למעורבות ממשית בזירה הציבורית. הבחנה זו נוצרה על בסיס קביעתו של מרכיב פוליטי המתקיים באורח היסטורי-דיאלקטי, גם אם במובלע , לאורך מסורת ה"אמנות" של העת החדשה – ה"קדמה" או "רוח הקדמה", המסמנות זהות או חפיפה מובנית בין ההבעה האומנותית כמכילה הבעה פוליטית מעצם מהותה, וההבעה הפוליטית כהתגלמותה של פעולה פוליטית.

74. ייצוג
התפתחות טכנולוגית של אמצעי הייצוג, המדיה והתקשורת מסמנת את מה שנהוג לכנות "משבר הייצוג" והיא מלווה אותו לכל אורכו, ובקצב הולך ומואץ. אסטרטגיות שביקשו לאשש את האמנות במצב החדש כפעולה פוליטית מודעת וישירה מתפתחות לאתוס האוונגרד. כעת מתבררת הזיקה הגנטית העתיקה ל"רוח הקדמה " כמחייבת את האמנות מעצם מהותה, כולל את ביטויי ההתנגדות האידיאולוגיים , לזהות מובנית ומוחלטת לדינמיקה של כלכלת השוק. ארבעת הפרדיגמות שהוצגו מופיעות כתגובה למצב טכנולוגי כה רווי בייצוגים שבו אמנות כהבעה פוליטית מובנת ככמעט חסרת ערך (כלומר השפעה ממשית).

75. המרה רדיקלית
נבדלותן של ארבעת הפרדיגמות נמצאה בפונקציה של "המרה רדיקלית" – של פרקטיקת ה"אמנות" כבמקרה השתיים הראשונות, או של מושג ה"פוליטיקה" בשתי האחרונות. כולן מסומנות בערך מכונן: הפרדיגמה ההומניסטית תוקפת את "משבר הייצוג" בכליו שלו (דה-קונסטרוקציה) דרך שלילת ה"אמנות" כפעולה של האמן היוצר והמרתה לפעולתו של הסובייקט המצולם; הפרדיגמה המטריאליסטית שוברת את הזהות המובנית בין ה"אמנות" לכלכלת השוק על ידי המרתה של ה"אמנות" לפעולה פוליטית ישירה, ולמעשה – את הפעולה הפוליטית הישירה ל"אמנות"; ההחזרה של המטאפיזיקה לשדה הפעולה האמנותית הביקורתית-פרוגרסיבית מנסחת מהלך של המרת הדיון הפוליטי ממושגים חילוניים-רדיקליים מטריאליסטיים למושגים מטאפיזיים-רוחניים, כלומר דנה בפוליטי במושגיה של האמנות; הפרדיגמה הפוסט קולוניאליסטית, או ליתר דיוק – תנועת התעוררות ה"זהות המזרחית" או ה"מזרח תיכונית" כהוויה תרבותית פעילה ושלמה ולא כנגזרת המוגדרת דרך יחסי הכוח שלה עם ההגמוניה המקומית והגלובלית – מכוננת דיאלקטיקה מופשטת ואינסופית בין דיסיפלינות שונות (פמיניסם, מרכסיזם, דת, מסורת עממית) המבססת אתיקה פוליטית א-דוגמתית, בלתי סדורה , "נוזלית " : החיים, החברה, המציאות – כאמנות.

76. עבר
הומניזם, מטריאליזם, מטאפיזיקה, "המזרח": בכולם מופיעה החזרה – לפי אותו עקרון קץ-הקדמה של חזרה קומפולסיבית שצפה בודריאר – לעבר. ועדיין החזרה המטאפיזית והפרדיגמה "המזרחית" מרחיקות מעבר לשדה הבודריארי של אתוסים פוליטיים היסטוריים של המודרניות והקדמה – אל האנטגוניסטים הקמאיים של הקדמה עצמה. ומנגד החזרתיות הזו אל העבר ניצבות, כמדומה, אפשרויות פוליטיות-אמנותיות משמעותיות שמנבא ה"עתיד". זה המוגדר, עדיין וכרגיל, לפי פרמטרים טכנולוגיים הנשמעים מבטיחים יותר מאי פעם.

77. אוניברסום דיגיטאליה - פוליטי
הנושא הזה, כמובן, סבוך ואינסופי ודי לציין שכמעט לכל אספקט של הטכנולוגיה הדיגיטאלית יש השתמעות פוליטית ישירה. את הנטייה הרווחת לייחס משמעויות אוטופיות לטכנולוגיה אפשר לפסול על הסף. כל אופי ההתפתחות של הטכנולוגיה הזאת והשימוש בה מבהיר ללא צל של ספק שדינה זהה לכל התפתחות טכנולוגית לפניה, למעט, אולי, מכונות כביסה ושואבי אבק: ההאדרה של איכות אמנסיפטורית ייחודית הגלומה בה כביכול אינה אלא אותה הזדהות ישנה עם אידיאולוגית השוק, כשם שעיון מרפרף בהיסטוריה של הטכנולוגיה המודרנית מגלה כיצד טכנולוגיה נולדת תמיד כהעצמת אמצעי השיעבוד והעמקתו, כולל התגלמויותיו המחרידות ביותר במאה ה-20. ההבדל המהותי היחיד בין הטכנולוגיה הזאת לקודמותיה היא שהנוכחית חזקה פי מיליון. זאת, בראש ובראשונה, האוטופיה וה"שחרור" שטומנים בחובם ה"סייברספייס" והמשחקים הקונספטואליים השטותיים שמשחקים בתוכו.

78. אוניברסום דיגיטאליה – אמנות
המשחקים הקונספטואלים האלה הם בלב ההקשר של ה"אמנות" והסייברספייס. גם כאן ניתן לומר שכמו במקרה הטכנולוגיות שקדמו לו, הסייברספייס לכשעצמו מסמן לכל הפחות המרה רדיקלית של הפרקטיקה האמנותית – ואכן, של כל ה"תרבות" עד לכדי מנגנוני ההכרה האנושית הרדיקלים ביותר – כנראה ובהכרח המרה רדיקלית פי מיליון מקודמותיה. הפרקטיקה האמנותית "האמיתית" של הסייברספייס עונה על המודל ההיסטורי שצמח בעקבות הופעתן של המדיה ההמוניות הקודמות – זה של התת-תרבויות, לא של האמנות. אמנות שנובעת ממתכנתים ואתרי פקאצות, לא מאמנים.

79. מהפכה, חזרתיות, שכפול – מלאכים דיגיטלים
לבסוף, נשארת שאלת המדיום עצמו – איכותו הפנומנולוגית, ה"מהפכה" שבו. מה ה"מסר" של הסייברספייס, איזו הוויה מתממשת דרכו? בטקסט מקטלוג התערוכה "Medium Religionh מנובמבר האחרון בגרמניה (יהושע סימון בין המשתתפים), תחת הכותרת "דת בעידן השיעתוק הדיגיטלי", מגיע בוריס גרויס (Groys) האוצר, דרך הקבלה אנליטית בין החזרתיות המובנת באופני הייצור הטכנולוגיים התעשייתיים לחזדתיות המהותית של הפולחן הדתי, אל הדימוי הדיגיטלי כהתגלמותם של חזרתיות ושכפול אינסופיים: gהדיכוטומיה הנצחית רוח/חומר מתפרשת מחדש כדכוטומיה בין קובץ הדאטא הדיגיטאלי הנסתר והתגלמותו הוויזואלית בדימוי, או בין "האינפורמציה העל-חומרית" והדימוי ה"חומרי", כולל טקסט. ובמונחים תיאולוגיים: הקובץ הדיגיטאלי כמלאך – שליח בלתי נראה של בשורה אלוהית... הדיכוטומיה אלוהי/אנושי מומרת מהרמה המטפיזית לרמה הטכנולוגית." (למאמר באנגלית: http://www.e-flux.com/journal/view/49, ותודה למעין אמיר). ובחזרה, בפעם האחרונה, לארבעת הפרדיגמות האמנותיות-פוליטיות: נראה כי כיוון הפעולה של השתיים האחרונות מקבל את אישורו גם בהקשר הטכנולוגי-"עתידני".

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה