תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 17.06.09

חארטה בארטה

כל החארטה והבארטה #12

הערת ביניים 2: הפסיון של צ'יקי

78. סקס/פוליטיקה
ועתה, לפני שנתפנה לעניינים קדושים ומופרכים יותר, עוד נשאר לפנינו ענין הסקס. סקס ופוליטיקה – ליתר דיוק. הפוליטיקה של הסקס. בקיצור, ישבתי עם בעז גודברג ודני שדור במרפסת של "הפרוזדור" כשהופיע נמרוד קמר, מתעניין כתמיד במצב "החתיכות" במקום ומתאונן שמאז שלצ'יקי יש חברה (?!) אי אפשר להסתובב איתו ולחפש "חתיכות". ובכן, פחות-ערך ככל שזה ייראה למתבונן מהצד, במקרה הספציפי הזה מדובר באירוע טרנספורמטיבי בעל משמעות פוליטית, שכן אצל צ'יקי סקס הוא מהות פוליטית: הדומסטיקיזציה שלו-עצמו, מינית ואחרת, היא סטייה אידיאולוגית.

79. אידיאולוגיית השמחה
הסקס של צ'יקי מגדיר מעין פרדיגמה חמישית – או שישית – של אמנות כפעולה פוליטית, עם מעין "חירות מינית" כערך מכונן. במונחיו שלו הפרדיגמה מופיעה כ"אידיאולוגיית השמחה", ונוכחת בצורה כזאת או אחרת בכל אחת מיצירותיו ובכל מדיום, וברוב היצירות של האמנים המקושרים איתו ובאירועי האמנות הציבוריים שהוא מארגן או שבהם הוא שותף. מאפיין ה"שמחה" רחוק מלהיות מקרי או קפריזי: זהו המרכיב המהותי החסר בארבעת הפרדיגמות של אמנות/פוליטיקה שהופיעו כאן, והוא מתקשר ישירות להוויית ה-Joie de vivre שמילות שמה מסגירות את מקורותיה הצרפתיים. שם יש לסקס תפקיד מכריע – זהו המודל ובו זמנית הכוח המניע של הווית "שמחת החיים" כולה. פוליטית, אפשר להסביר את ערך השמחה/סקס בפרדיגמה הזו על ידי הצבה סמנטית פשוטה: במקומם של הערכים ה"אתי" וה"אסטתי" בדיכוטומיה שחזרה כאן כל כך הרבה פעמים, מציבים "פוליטיקה" ו"סקס" בהתאמה (הפעולה הפוליטית = אתיקה; סקס = הרפלקס ההיתענגותי-אסתטי). הפוליטיקה כסקס. הסקס של הפוליטיקה.

80. סלולרי
בכל שלושת הפעמים שכתבתי כאן על פרויקט שקשור לצ'יקי מצאתי את עצמי מפרסם שירים שלי במקום כתיבה ישירה. השירים לא נכתבו בעקבות הסיקור, אלא חודשים או שנים קודם לכן וללא קשר. רק במקרה אחד – והיחיד שבו כתבתי על עבודה של צ'יקי עצמו – מעין מיצג בערב מיצגים שאצרה מיריי שנאן בסאב קוצ' מילגה, ושבו צ'יקי דיבר בסלולרי עם אמא שלו במשך רבע שעה – הסיקור נפתח בשיר קצר מאוד שנכתב ישירות עליו ושהלך כך: “זה לא טוב/ לקריירה שלי לכתוב/ על צ'יקי".

81. השפה
אינני כותב שירים – ב-12 שנים כתבתי פחות מעשרה. שירה היא עיסוקו העיקרי של צ'יקי, אבל לא זה המקור לדחף הפואטי שאחז בי, אלא הענין המרכזי שבעבודתו – ההתקפה המחושבת והמדוקדקת על השפה. התקפה שבאה, כמובן, לידי ביטוי מלא בכתיבה שלו, וגם בכל יתר יצירתו: שיחת טלפון עם אמא שלו בערב מיצגים היתה התקפה מעשית על שפת המיצג, ובפרט על השפה הבארוקית של המייצגים הצבעוניים באותו הערב, מתוך הדרישה האתית והאסטתית להחליף את ההתענגות המנוונת על מנייריזם וסימבוליזם אמנותי באמנות החותרת להנכיח את המציאות עצמה, את הקונקרטי, הפרוזאי והממשי. זה לא טוב בשבילי לכתוב על צ'יקי כי מהות האמנות שלו מלכתחילה מבטלת ומלעיגה את עצם הנסיון להגיד עליה משהו, לכפות עליה את השיטתיות המדומה של השפה. לכן – שירים.

82. תל אביב
בניגוד לעמדת שונאיו המתרבים, זה גם לא טוב לצ'יקי שכותבים עליו – והוא יודע את זה. ליתר דיוק – זה לא טוב לצ'יקי שכותבים עליו דברים "טובים" השואפים לפרק את המכניזם של אופני הפעולה שלו, להסיר את המיסטיפיקציה המסוימת שהם יוצרים – ואילו מדברים "רעים" או סתם שנאה ערומה המיסטיפיקציה הזאת רק מתחזקת. (ההיכרות האישית שלי עם צ'יקי הולכת בערך 13 שנה אחורה, אך מעולם לא הייתי חלק מהמעגל הישיר של החבורה הזו ושיתופי הפעולה שלה. בועז גולדברג ודני שדור היו אז בקנאק-פופ – ההצהרה הראשונה של אידיאולוגיית השמחה).

83. דקדוק
להתקפה של צ'יקי על השפה מרכיב קונסטרוקטיבי חשוב – הבנייה תחת העברית של שפה ישראלית: פואטיקה של עיוות ואלתור תת-דקדוקיים הנובעים ישירות מהממשות של הקיום הישראלי. על בסיס המרכיב הזה בלבד, בתוך גבולות תל אביב צ'יקי היה יכול להמשיך ללא הפרעה לבסס את עצמו כאמן הישראלי החשוב של זמנו, אבל כבר בימי קנאק-פופ העניין שלו היה הישראליות כולה. להתקה של אידיאולוגית השמחה מהמרחב התל אביבי למשחק הייצוגים של הפוליטיקה הארצית היה מחיר: לא רק שהוא "חשף את עצמו" לאלמנט פחות אוהד, אלא שבהתאמה גם אבד הבסיס התל אביבי הרחב יותר כשאוהדים לשעבר התקשו לעשות את הקפיצה מאדיאולוגית השמחה והסקס הנהנתנית לילדים מתים בעזה והצהרות מרכסיסטיות.

84. צרפת
לגבי צ'יקי דיבור קונקרטי על ישראליות בלתי אפשרי בלי הילדים של עזה בתוך המשוואה. אידיאולוגית השמחה תקפה גם ובעיקר לגביהם. “הבועה התל אביבית" שאיתה נהיה מזוהה נגד רצונו היא רק עוד קונסטרקט לאומני במערכת המלחמה האתנית שטופחה וטופלה בדקדקנות במשך ששה עשורים כדי למנוע את עלייתו של שמאל פרולטארי אמיתי. מהותי יותר הוא המחיר שמשלם צ'יקי עצמו – מהיכולת של הפוליטיקה כאן לשאוב לתוכה את כל המהות היצירתית; הילדים של עזה והשמחה. והרי כמו הסקס, גם הפוליטיקה של צ'יקי היא צרפתית, וגם עם עוקפים את הניגודיות העמוקה בין הליברטריאניזם המיני המסוים הזה להצהרתיות מרכסיסטית – ניכר שכאן, אמנות ופוליטיקה כאחת, כלומר ה"תרבות”, מתממשות ממקור אחר.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה